26 אפריל 2017 | 23:26 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

ג׳ונתן דמי, 1944-2017. מותו של במאי סרטי ההופעות הטוב בכל הזמנים

דיוויד בירן והחליפה הגדולה ב״מפסיקים להיות הגיוניים״

ג׳ונתן דמי, שזכה באוסקר על בימוי ״שתיקת הכבשים״, הלך לעולמו הערב מסרטן כשהוא בן 73. ״שתיקת הכבשים״ עשה היסטוריה קטנה ב-1992 כשזכה בכל חמשת פרסי האוסקר החשובים: סרט, בימוי, תסריט, שחקן שחקנית – הישג שרק שלושה סרטים זכו לו בתולדות האוסקרים (״זה קרה לילה אחד״ מ-1934 ו״קן הקוקיה״ מ-1975 קדמו לו). ״שתיקת הכבשים״ גם היה סרט האימה הראשון שזכה באוסקר. והוא הפך את דמי לבמאי שעבר בין לילה – אחרי 20 שנות קריירה – מקולנוע עצמאי, ז׳אנרי, מהשוליים, אל לב המיינסטרים של הוליווד שוחרת הפרסים. הוא ביים אחר כך את ״פילדלפיה״, שהעניק לטום הנקס ולברוס ספרינגסטין אוסקרים.

עד כאן פסקת המידע. ולפני שנמשיך הלאה אני מזמין אתכם לשים ברקע את סרט ההופעה שדמי ביים לג׳סטין טימברלייק ושעלה לפני חצי שנה בנטפליקס. זהו, מתברר, הפרויקט הקולנועי האחרון שלו. באחריות: דמי יגרום לכם לאהוב את טימברלייק.

ועכשיו מהלב:

בשנת 2002 ראיינתי את פול תומס אנדרסון על ״מוכה אהבה״. בין השאר, רציתי לעבור איתו על רשימת הסרטים שהרגשתי שהוא מצטט בסרט הזה. אחד מהם היה, כך חשבתי, ״משהו פראי״ של ג׳ונתן דמי. כשראיתי את אדם סנדלר עם החליפה הכחולה בסרט שלא יכולתי לחשוב על ג׳ף דניאלס עם אותה חליפה ממש בסרטו של ג׳ונתן דמי. ואז, מעשה שטן, במלון בליסבון, בלילה שלפני הראיון שלנו, הסרט הזה שודר. למחרת אנחנו נפגשים ומדברים על הסרט ועל ״מפגשים מהסוג השלישי״ וכו׳ וכו׳ ואז אני שואל: ומה עם ״משהו פראי״? והוא ענה: ״ברור. החליפה הכחולה משם״. ואז מוסיף: ״איזה קטע, בדיוק ראיתי את הסרט הזה אתמול כאן בטלוויזיה״. לזה עניתי: ״אני גם!״. ומשם התחילה שיחה שלמה שלנו על ״משהו פראי״.

ג׳ף דניאלס והחליפה הכחולה ב״משהו פראי״

כולם ידברו על ג׳ונתן דמי ביחס לאוסקרים ו״שתיקת הכבשים״ וג׳ודי פוסטר וטום הנקס ומריל סטריפ. אבל אני רוצה ללכת עשור אחד קודם: לבני הדור שלי (ושל פול תומס אנדרסון) דמי הרעיד את עולמנו הקולנועי לפחות שלוש פעמים בשנות השמונים. כשמדברים על הפוסט מודרניזם בקולנוע האמריקאי, אז מדברים על ״משהו פראי״ ו״נשואה למאפיה״, סרטים שבוימו עם ברגים משוחררים, עם גלגלים שמושכים את הסיפור הצידה במקום קדימה, עם דמויות שהיו מודעות לעצמן. והמוזיקה! המוזיקה! ג׳ונתן דמי היה – חד וחלק – הבמאי שהבין הכי טוב במוזיקה. את ״משהו פראי״ הלחינו לורי אנדרסון וג׳ון קייל. מי היה מעלה על דעתו. את ״נשואה למאפיה״ הלחין דיוויד בירן. ושני הסרטים האלה הכילו פסקולי שירים פנומנליים. רוצים לראות איזה יופי דמי עובד עם מוזיקה, חפשו את אחד מסרטיו הפחות מהוללים, ״רייצ׳ל מתחתנת״. סרט מעניין מאוד, המתרחש כמעט כולו בסעודת חזרה לפני חתונה. המון כוונות מעניינות וטובות היו בסרט והאווירה המשפחתית/המאולתרת שלו (ועם תפקיד נפלא של רוזמרי דה-וויט) עם הוא גם עם לא מעט מגרעות, אבל בחציו השני הוא פשוט רצף מופלא למדי של הופעות מוזיקליות.

וזה מוביל אותי למה שהיא עבורי פסגת היצירה של דמי והסופרלטיב הכי מוחלט מבחינתי לגביו: ג׳ונתן דמי היה במאי סרטי ההופעה הטוב בכל הזמנים. כל מי שרוצה לתעד הופעת רוק חייב ללמוד ולשנן את סרטיו. זה מתחיל עם הסרט שהוא יצירת המופת הגדולה ביותר שלו: ״הפסיקו להיות הגיוניים״, סרט ההופעה של טוקינג הדס מ-1984. הוא מבין מוזיקה לכן הוא יודע איפה לשים את המצלמות ואיך לערוך ביניהן. אבל לכל סרטי ההופעה שלו יש איזשהו נראטיב פנימי שצריך לעקוב אחריו. הוא מביט בהופעה ומפרק אותה לגורמיה. הוא מתבונן בתפאורה וברקע, ובונה את הסרט כמהלך ויזואלי שהולך ונבנה משיר לשיר. ״הפסיקו להיות הגיוניים״ מתחיל עם במה חשופה ומסתיים עם במה מלאה בחברי הלהקה ותפאורה ומסכי הקרנה. אי אפשר לראות את הסרט שביים בירן, ״סיפורים אמיתיים״, ולא לחשוב על כך שדמי היה דה-פקטו מורה הקולנוע שלו. (ובעודי כותב את הפסקה הזאת, הגיע במייל ההספד של דיוויד בירן על דמי והוא כותב שם ממש כך, שדמי עזר לו לפתח את ״סיפורים אמיתיים״ וגם מה היתה תרומתו של דמי בבימוי ״הפסיקו להיות הגיוניים״: ״הוא ביים את ההופעה כאילו שהיתה הופעת תיאטרון, במהלכה אתם לומדים להתוודע לכל הדמויות שעל הבמה והמוזרויות הקטנות שלהן״. קראו כאן).

ככה התחיל ״הפסיקו להיות הגיוניים״. עם רוצח פסיכופט, לא האחרון בקריירה של דמי (ושבע שנים לפני חניבעל לקטר):

 

סרט ההופעה השני הכי טוב שראיתי מימיי הוא ״Storefront Hitchcock״*. כאן דמי לא השתמש בתפאורה קיימת של סיבוב הופעות, אלא בנה את כל ההופעה כולה כסט של סרט: הוא שכר חנות רהיטים נטושה ברחוב 14 במנהטן ומיקם שם הופעה חיה אמיתית של רובין היצ׳קוק, שניגן אל קהל חי כשהוא עומד בגבו אל חלון הראווה של החנות (מכאן שם הסרט). ההופעה התחילה אחרי הצהריים, לתוך שעות הדמדומים ועד הערב. התאורה משתנה בחוץ משיר לשיר (כשהעוברים והשבים ברחוב מציצים פנימה דרך החלון לראות מה קורה בפנים). זה מפגש מקסים של מוזיקה וקולנוע, כי השירים של רובין היצ׳קוק הם סיפורים קצרים, ודמי הפך את ההופעה שלו לסרט מוזיקלי כמעט עלילתי שגורם לנו להבחין במהלך הזמן והתפתחות הסיפור והערב.

סרט נוסף שאפשר להגדיר כסרט הופעה היה ״שוחה לקמבודיה״, תיעוד של הופעת היחיד התיאטרלית של ספולדינג גריי, שוב עם פסקול של לורי אנדרסון. זה היה נפלא.

סרט ההופעה המופתי הרביעי שלו היה ״לב של זהב״ של ניל יאנג. אספר לכם סוד: אני לא מעריץ גדול של ניל יאנג (אני מקווה שרון מיברג לא קורא את זה). כלומר, אני מעריך ומחבב, אבל באופן מנומס ומינורי. אבל סרט ההופעה הזה היה נפלא. גם כאן, דמי גרם לנו לעקוב אחר הניואנסים הכי קטנים של ההופעה ובנייתה באמצעות ההתבוננות בהחלפת הרקעים ושינויי התאורה וההתבוננות בכל מה שקורה על הבמה. סרט ההופעה האחרון שהוא ביים הוא, כאמור, זה של ג׳סטין טימברלייק, שהוא גם פורטרט של טימברלייק ככוכב פופ, שגם רוצה להיות אמן עם נשמה אמיתית, אקוסטית, לא מלאכותית.

דמי היה במאי מגוון מאוד, ולדעתי אחד הבמאים האינטיליגנטיים שפעלו בהוליווד. היתה לו הבנה מופלאה של ז׳אנרים, ולכן ״שתיקת הכבשים״ שלו היה סרט כה אפקטיבי. אחד מסרטיו הראשונים נקרא ״החיבוק האחרון״. סרט מינורי, משני מאוד, תרגיל בקולנוע, אבל עם הומאז׳ים נבונים מאוד לקולנוע של היצ׳קוק. סרטיו לא תמיד היו סוחפים, אבל כמעט תמיד היה בהם משהו נבון. מישהו השקיע בהם מחשבה. לפעמים, כמו שקרה לו ברימייקים ל״חידון בחרוזים״ ו״השליח ממנצ׳וריה״, אולי יותר מדי מחשבה שהכריעה והכבידה על התוצאה הסופית.

ממש כמו חברו הטוב ג׳ון סיילס, אותו הוא פגש במפעל הקולנוע של רוג׳ר קורמן (ושגם הוא נע מסרטי אימה לדרמות חברתיות), היתה לדמי אהבה גדולה לאנשים פשוטים. הוא אהב ריאליזם, אבל רצה להפוך סיפורים קטנים לגדולים מהחיים. ולכן, כנראה, הוא גם היה דוקומנטריסט מעולה (צפו בסרטו ״האגרונום״). והלב שלו תמיד נמשך לשוליים. הוא התחיל בשוליים, לצד ג׳ון סיילס, במפעל הסרטים של רוג׳ר קורמן והוא מעולם לא שכח את החוב שלו לקורמן, וכמחווה הוא ליהק את המנטור שלו לתפקידי קמע בחמישה מסרטיו, ביניהם ב״שתיקת הכבשים״ ו״פילדלפיה״.

ועכשיו שהוא מת, אני רוצה לחזור ולבחון מחדש את ״נשים בעורף״ (״Swingshift״) סרט האולפנים הראשון והטראומטי שלו, מ-1982, עם גולדי הון וקורט ראסל בתפקידים הראשיים. הסרט נערך מחדש לפני הפצתו ללא הסכמתו והוא תמיד קצת התכחש לו. לפני כמה שנים יצאה גרסת הבמאי שאני עכשיו משתוקק לראות.

מותו המוקדם מדי של דמי מצטרף לרצף של טרגדיות שהוא איכשהו קשור אליהן: אחיינו, הבמאי טד דמי (״נערות יפות״), מת בשנת 2002 בגיל 38 ממנת יתר. ספולדינג גריי, שהתפרסם בזכות ״שוחה לקמבודיה״, התאבד ב-2004 בגיל 62.

===========================

(* – למעשה, סרט ההופעה השני הכי טוב שראיתי מימיי הוא Devotional של אנטון קורבין על דפש מוד. אבל הוא לא הופץ בבתי קולנוע, אז נניח לרשימה כמו שהיא כאן).

נושאים: בשוטף

3 תגובות ל - “ג׳ונתן דמי, 1944-2017. מותו של במאי סרטי ההופעות הטוב בכל הזמנים”

  1. ניר נ. 27 אפריל 2017 ב - 10:28 קישור ישיר

    וואו, כל כך חבל שאני נדרש לקרוא את הסקירה המצוינת הזאת כהספד ולא כסתם טקסט של מעריץ הממתין לסרט הבא שעוד רגע יגיע. בכל מקרה היפלת אותי עכשיו עם גרסת הבמאי של “נשים בעורף”, קראתי בשעתו תגובה של פאולין קיל, לגרסתו של דמי. היא היתה בדמעות התרגשות וטענה כנגד גולדי הון שהיא הרגה את הסרט.

  2. ניר נ. 27 אפריל 2017 ב - 10:29 קישור ישיר

    הרגה את הסרט, בגלל שהיא היתה חזקה מאוד בהוליווד באותה התקופה ופשוט הוסיפה לעצמה טקסטים והתערבה בעריכה ובנפח הדמויות(הון גם ניסתה לביים אחרי לא הרבה שנים ולא ידעה הצלחה).

  3. אסף רזון 27 אפריל 2017 ב - 23:22 קישור ישיר

    בדיוק באתי לכתוב שהכרתי אותו דווקא מ”החיבוק האחרון”, ששודר מתישהו בשנות ה-80 בטלוויזיה (אולי במסגרת “הצגה שניה” של עמנואל הלפרין?), והוקלט בקלטת שנשחקה עם השנים… מחווה נהדרת להיצ’קוק שאיכשהו כללה גם רשת יהודים שמכרה נשים לזנות בארגנטינה (הפעם הראשונה ששמעתי את הביטוי White Slavery), סיפור היסטורי שאכן קרה.


השאירו תגובה