מריון קוטיאר ב״זה רק סוף העולם״ של קסאבייה דולן. סרט בתקריבים

האזינו לפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ורדיו הקצה. והשבוע על ״זה רק סוף העולם״ של קסבייה דולן, ״תברח״ של ג׳ורדן פיל ו״אחרי הסופה״ של הירוקאזו קורה-אדה. להאזנה לחצו על הנגן או הורידו כאן

אני ממשיך להשלים פערים. וגם תזכורת: פודקאסט הקולנוע שלי ברדיו הקצה מתפקד כמגזין קולנוע מלא ובו אני משלים את הביקורות לסרטים שאני לא תמיד מספיק להגיע אליהם בכתב. אז הנה מקבץ ראשון:

״זה רק סוף העולם״

בדרך כלל קשה לי עם סרטיו של קסבייה דולן. יש בהם משהו מוגזם, מופרז, צעקני, ולפעמים גם ילדותי. אבל אהבתי את ״זה רק סוף העולם״, שזכה בשנה שעברה בפרס הגדול של פסטיבל קאן (הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל). אהבתי, כי יש בסרט הזה עבודת קונטרפונקט יפה בין עוצמות של בימוי ובין עוצמות של שקט והדחקה. זה סרט שבו העיקר לא נאמר בו, זה סרט על מה שאי אפשר להגיד. זה סרט על מהות הסאבטקסט, על דיבורי הסרק שמחביאים דברים אחרים שרצינו להגיד ולא הצלחנו. אהבתי כי יש בסרט הזה משהו קטן מאוד, אינטימי, מצומצם, אבל הוא מבוים בתנופה מרשימה. זהו עיבוד למחזה – חמישה אנשים בחדר במשך משהו כמו 3-4 שעות (ו-90 דקות של סרט). נקודת המוצא העלילתית הזכירה לי קצת את ״חסד מופלא״ של עמוס גוטמן: סופר ומחזאי חוזר הביתה אחרי היעדרות ארוכה כדי לבשר לאמו שהוא עומד למות. העלילה החיצונית דלה בהתרחשות, אבל דולן מזכיר לנו שבקולנוע מ״איך״ אפקטיבי יותר מאשר ה״מה״: הוא מביים את הסרט כמעט כולו בתקריבים, שמאלצים אותנו להתמודד עם עיניי הדמויות, כשהן מישירות מבט או כשהן מתחמקות מלהביט; התקריבים גם גורמים לנו לנסות לפענח מה קורה בוך ראשן של הדמויות, על מה הן באמת חושבות. יש משהו פטישיסטי באופן שבו דולן מתבונן בדמויות שלו באופן מתמשך, כמעט כפייתי. חוקר אותן מקרוב ומלווה את שתיקותיהן במוזיקה הסוחפת של גבריאל יארד (״בטי בלו״, ״הפצוע האנגלי״).

את התקריבים האלה הוא מניח על פניהם של אנסמבל שחקנים מצוין, ובראשם מריון קוטיאר, שמבטיה רועמים מרגש ומשמעות והיא מייצגת את הדמות הכלואה בתוך המשפחה הזאת ורואה בגיס שחוזר הביתה אפשרות חמקמקה לחיים שאולי היו יכולים להיות לה, אם היא היתה פוגשת את האח האחר. נטלי ביי, ונסן קאסל וליאה סיידו מגלמים (בהתאמה) את האם והאחים, שבמהרה חוזרים לחלוקת התפקידים שגרמה למשפחה הזאת להתפרק 12 שנים קודם לכן.

״זה רק סוף העולם״ הוא טור-דה-פורס של בימוי מקסימלי בסיטואציה מינימלית. להבדיל מהמלודרמה הבומבסטית שהיתה ״מאמי״, סרטו הקודם, זהו סרט שכמעט כלום לא קורה בו, אבל יש בו זרמים תת קרקעיים עזים שמאיימים להטביע (ואיכשהו, כשמחברים את סרטיו של דולן זה לזה עולה פורטרט די מלחיץ – ומאוד רועש – של התא המשפחתי שבתוכו עלינו להניח שהוא גדל).

״אחרי הסופה״. גיבור גבוה

״אחרי הסופה״

״אני דניאל בלייק״, ״פטרסון״, ״הסוכן״, ״זה רק סוף העולם״, ״טוני ארדמן״, ״לאבינג״, ״מעבר להרים ולגבעות״, ״עניינים אישיים״, ״הצב האדום״ ו״אחרי הסופה״. זה היבול הקולנועי שהוצג בפסטיבל קאן הקודם ושהגיע אל מסכי הקולנוע בישראל בשבועות/חודשים האחרונים. שלושה שבועות לפני פסטיבל קאן 2017 כדאי לזכור שלרוב הסרטים מקאן לוקח בערך חצי שנה עד שנה להגיע אלינו, גם אם הם ישראליים.

״אחרי הסופה״ הוא סרטו האחרון של הבמאי היפני הירוקאזו קורה-אדה (״החיים שאחרי״), שלא מעט מסרטיו הוצגו בישראל. ״סיפור משפחתי״ ו״אחותנו הקטנה״ היו סרטיו הקודמים. ״אחרי הסופה״ הוא סרט מינורי בפילמוגרפיה של הירוקאזו, עובדה שלא נעלמה מעיני צוות המיון של פסטיבל קאן ששיגר את הסרט הזה אל מסגרת ״מבט מסוים״, אחרי ששני סרטיו הקודמים התחרו בתחרות הרשמית (״סיפור משפחתי״ זכה בפרס חבר השופטים, בשנה שבה סטיבן ספילברג עמד בראש צוות השיפוט וקנה את זכויות הרימייק לסרט). וגם סרט מינורי של הירוקאזו עדיין יפה ועדין. ״אחרי הסופה״ הוצג ב״מבט מסוים״ בשנה שעברה לצד ״מעבר להרים ולגבעות״ ואכן באופן אסוציאטיבי בלבד ניתן למצוא קווי דמיון בין שתי הדרמות הצשפחתיות האלה המציגות גבר הולך לאיבוד.

המשפחה היא מוטיב עקבי בסרטיו של הירוקאזו. ולמרות הטון התמיד רך ועדין של סרטיו, המסקנה שלו כמעט תמיד עקבית: יש משהו מרעיל ולא חיובי בקשר שבין הורים וילדים. לסרט החדש ניתן היה בקלות לקרוא ״Like Father, Like Son״, כשם סרטו הלפני אחרון. אנחנו מתחילים את הסרט זמן קצר אחרי מותו של אבי הגיבור, דמות שידובר בה רבות בסרט אבל תיעדר ממנו. אבל זו דמות שנלמד להכיר היטב, כי נדמה שהגיבור שלנו הולך ומאמץ את דפוסיו והרגליו המגונים של אביו, שהיה מהמר, בטלן ואדם ממורמר. למרות שאין בסרט את הטיפול הקולנועי המעודן שאיפיין לא מעט מסרטיו (שתמיד נדמה היה שהם שרויים בתוך מרקם חלבי שמפזר יפה את האור היפני), ״אחרי הסערה״ מציע טיפול תסריטאי נבון במערכות היחסים שבין הדמויות. איפיון הגיבור מקסים במיוחד: הוא איש גבוה מאוד במדינה שמזוהה דווקא עם אנשים וחללים נמוכים. הוא פשוט פיזית לא מתאים לחיים שהוא הגריל. הגודל הזה הוא גם איפיון אופי: על פי שיחה בין אחותו ואמו בתחילת הסרט אנחנו מבינים שהגדילה שלו לגובה היא בעיניהן ההישג הגדול ביותר של מי שחלם להגיע לגדולה, אבל לא מצליח להגשים את הפוטנציאל שהוא דמיין לעצמו.

הסרט, המתרחש כמו ״זה רק סוף העולם״, בתוך משפחה אחת וברובה בדירה אחת, סופר לאחור לקראת הגעתה של סופת טייפון, שאנחנו מקווים שאולי תשטוף את כל העבר של הדמויות, תרענן את האוויר ותאפשר להם להתחיל מחדש עם שמיים כחולים. ואולי היא רק תערבל את חייהם עוד יותר.

״תברח״. דניאל קאלויה עושה את הסרט (אבל הוא בריטי, אז זה לא נחשב)

״תברח״

משפחות בבתיהן – זה המוטיב שלנו השבוע. האימה של התא המשפחתי, שהיתה מובלעת וסמלית בסרטים הקודמים, הופכת כאן לנושא המרכזי ולעיסוק ז׳אנרי. ״תברח״, הסרט האמריקאי שלנו השבוע, הוא תופעה. זהו סרט עצמאי קטן שהופק בארבעה מיליון דולר והוצג בבכורה בפסטיבל סאנדאנס והפך להצלחה סנסציונית באמריקה עם הכנסות של 160 מיליון דולר. ג׳ורדן פיל, שהיה מוכר עד כה כקומיקאי בעל תוכנית מערכונים ב״קומדי סנטרל״ (ואחד מחקייני ברק אובמה הטובים ביותר), עורך כאן את בכורתו כבמאי. ואחרי ההצלחה הזאת הוא הולך לביים פחות או יותר הכל (ליאונרדו דיקפריו כבר הציע לו לביים את גרסת הלייב אקשן לסרט המנגה היפני ״אקירה״).

״תברח״ הפך לתופעה כי הוא הצליח להתייצב, בסמוך להכתרה של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית, כמעין המנון זעם של הקהל האמריקאי השחור. הוא הופך את המאבק הגזעי בין שחורים ללבנים באמריקה לסרט בלהות.

להבדיל ממבקרים רבים, אני לא חושב ש״תברח״ הוא דווקא סרט אימה מוצלח, אלא שהוא יותר סאטירה חברתית מבריקה. למעשה, אני חושב שהצגתו כסרט אימה אף מזיקה לו. כוחו מצוי בסיטואציה הסאטירית שבבסיסו, שהולך ונהיית מעוותת וחולנית ככל שהסרט מתקדם. מהבחינה הזאת, הוא דומה קצת לקומדיות של אדגר רייט וסיימון פג, שמתחילות באופן סיטקומי – עם היפוכי תפקידים למטרות קומיות – ורק במערכה השלישית הכל מתחרפן לגמרי. ההצלחה העצומה של ״תברח״ קצת הרסה את ההפתעה שבו. לכן, לכו אליו כקומדיה חברתית, גרסת 2017 ל״נחש מי בא לסעוד״.

הקולנוע האמריקאי הלבן והממוסד רגיל בהצגת האימה שיש ללבנים מפני השחורים – הם רואים בהם אלימים ופראיים. ״תברח״ מציג סיטואציה הפוכה: הפחד של השחור מפני הלבנים. ולא תגידו שזה פחד מפני אנשי הקו קלאקס קלאן. לא. הסכנה שניצבת בפני הגיבור השחור של הסרט מגיעה מצד המשפחה הלבנה הכי נורמטיבית, נאורה, משכילה, אמידה. אם יש משהו מבהיל ומשעשע באמת ב״תברח״ זו הלירות שיש לסרט עצמאי בתקציב של 4 מיליון דולר לקחת כמה תפניות עלילתיות לא צפויות שיוצרות ערבובי ז׳אנרים מפתיעים והופכים את הסרט הזה לחלוטין לא צפוי. אבל בסופו של דבר, הוא עושה ליחסי שוחרים-לבנים את מה ש״נשות סטפפורד״ עשה ליחסי גברים-נשים.

אם יש דבר אחד באמת מבריק ב״תברח״ זה הנוכחות של דניאל קאלויה (בריטי ממוצא אוגנדי) בתפקיד הראשי. הוא מדהים. ומה הכי מצחיק? שאחרי שהסרט מאוד הצליח סמיואל ל׳ גקסון בא בטענות לג׳ורדן פיל על כך שלסרט העוסק בגענות בין לבנים ושחורים באמריקה הוא בחר שחקן שחור בריטי. והנה הרעיון ל״תברח 2״: סרט שיעסוק בגזענות של שחורים האמריקאים נגד השחורים הבריטיים.

ציוץ