״לשבור את הגלים״. כשסרט הופך לאירוע (לפני 20 שנה)

האזינו לשיחה שלי עם נצחונה גלעד (בהשתתפות בתה, רונית גלעד), בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בנגן מתחת או לחצו כאן

ב-1977 ייסדה נצחונה גלעד את חברת סרטי נחשון. בחודש שעבר, במלאת 40 שנה לייסוד החברה, הוקרנו כמה מהסרטים הבולטים ברפטואר של החברה בסינמטק תל אביב. ״כרס של ארכיטקט״, ״יול״, ״איש השיש״ ו״איש הפלדה״, ״עיניים שחורות״ של ניקיטה מיכאלקוב, ״אוכל, שתיה, גבר, אשה״ של אנג לי, ״קסם הנעורים״ ו״לשבור את הגלים״ ו״רוקדת בחשיכה״ של לארס פון טרייר. בשנות השמונים גלעד הפיצה את הסרטים הישראליים ״מאחורי הסורגים״, ״אחד משלנו״, ״בלוז לחופש הגדול״, ״נועה בת 17״, ״בחינת בגרות״ ו״זעם ותהילה״. בשעה שרוב בני דורה מפיצי הקולנוע עזבו את התחום או יצאו לפנסיה, ההצלחות של נצחונה ממשיכות עד היום: חצי מיליון צופים ל״מחוברים לחיים״, רבע מיליון צופים ל״זרים מושלמים״. בימים אלה היא מציגה בקולנוע את ״המטפלת״, מתכננת הפצה מחודשת ל״יול״ בעותק משופץ ולראשונה מזה כשלושים שנה מתכננת להפיץ שוב סרט ישראלי אחרי שראתה את ״האופה מברלין״ של אופיר ראול גרייצר והתאהבה בסרט.

באופן כללי, נדמה לי שזה מה שמאפיין את בחירותיה של גלעד: היא מתאהבת בסרטים. סרטי נחשון הוא לייבל בוטיקי. להבדיל מרוב מפיצי הקולנוע בארץ, אין להם בית קולנוע משל עצמם שמחייב אותם כל הזמן להזין את אלומותיו בסרטים חדשים שמובילים גם לבחירות מלאות פשרות. היא מפיצה בין חמישה לעשרה סרטים בשנה ונדמה לי שהיא אוהבת באמת כל אחד ואחד מהם.

״עיניים שחורות״ של ניקיטה מיכאלקוב עם מרצ׳לו מסטרויאני. שנה שלמה בקולנוע (לפני 30 שנה)

אני משתדל לראות את הסרטים שנצחונה גלעד בוחרת. בשנים האחרונות אני מגלה שהטעם שלנו השתנה: דומני שהיא מתקשרת עכשיו עם קבוצת ייחוס מבוגרת ממני שמחפשת סרטים נוחים ולבביים. אבל אני גם מרותק מהעובדה שגלעד, לעיתים קרובות למדי, מצליחה למצוא את הסרטים שהמפיצים האחרים מתעלמים מהם (או מתנשאים עליהם) ושמתקשרים עם קהל רב. נקודת המוצא שלי היא שלכל סרט של סרטי נחשון יש פוטנציאל של כ-75,000 צופים לפחות, את חלקם הגדול החברה מביאה בזכות מערך גאוני למדי של הקרנות טרום-בכורה.

מפיצי סרטים ממעטים להתראיין. האמת, אני לא מבין למה. הם משגרים אל העולם את אנשי יחסי הציבור שלהם שמעדכנים בפרטי היציאה, מתאמים ראיונות ומתזמנים פרסום. אבל מי שרוצה לדעת מה גרם למפיץ מסוים לבחור סרט מסוים, מה הוא או היא מצאו בסרט הספציפי הזה, למה הם הביאו אותו ולא אחר, למה בחרו בשם כזה, בפוסטר כזה, לא מקבל תשובה. כל אלה נשארים נטולי מענה במה שנראה לי – בוודאי כיום – כמו שיקול דעת תקשורתי שגוי. ברגע שאין מי שידברר אותך ואת שיקוליך, הקהל (והתקשורת) יעשה זאת במקומך (ולרוב לחומרה).

לכן שמחתי כשנצחונה גלעד הסכימה לבוא לשיחה בת שעה על עבודתה, בפודקאסט שלי ברדיו הקצה. זה היה לי קל לשוחח איתה כי להבדיל ממפיצים רבים אחרים, אני לא מוצא ציניות בשיקוליה. גם כשאני לא אוהב את הסרטים אני מזהה את הבנאדם שבחר בהם ואת טעמו האישי. סרטי שואה, סרטים על אוכל ועל שפים, סרטים על מפגשים לא צפויים בין אנשים שונים. יש שם רפרטואר ונצחונה, מבחינתי, היא אוצרת או מנהלת אמנותית יותר משהיא מפיצה. ובגלל שבסיס הבית שלה הוא סינמטק תל אביב, היא גם למעשה אחת הדמויות שאחראיות לרפרטואר המסחרי המוצג בו.

דיברנו בהתחלה על העבר: על הבחירה ב״כרס של ארכיטקט״ על סמך התסריט (והאכזבה הכלכלית מביצועי הסרט), העבודה מול אסי דיין בהפצת ״בחינת בגרות״, ההצלחה המפתיעה של ״נועה בת 17״ והכשלון המר של ״זעם ותהילה״, ועל עידן – שלא הסתיים כל כך מזמן – שבו סרטים היו יכולים להפוך לשיחת העיר. סרט בעותק בודד במוזיאון או בסינמטק שרץ שנה שלמה ונדמה שכולם צופים בו. ״לשבור את הגלים״ היה סרט כזה. 250,000 צופים ראו אותו בחמישה עותקים בלבד, אבל בעיקר בסינמטק תל אביב, ב-1996-1997. אפילו ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, הגיע עם מאבטחיו לצפות בסרט, והביא אותו גם לעמודי החדשות. לארס פון טרייר עצמו שמע על ההצלחה העצומה של הסרט וכתב לנצחונה מכתב תודה אישי. את ״לשבור את הגלים״, היא מספרת, היא קנתה בקאן, אחרי שכל המפיצים הישראליים ראו אותו כבר בשוק הסרטים בברלין והעדיפו לוותר עליו. היא לא ידעה שהסרט יצליח, היא רק ידעה שהוא השפיע עליה באופן יוצא דופן.

״עיניים שחורות״ של ניקיטה מיכאלקוב, סרט אהוב עליי מאוד, הוקרן שנה שלמה במוזיאון תל אביב. אני מתגעגע לשנות השמונים בתל אביב. לסרטים האיכות שהוקרנו במוזיאון, בקולנוע פריז, בקולנוע תמוז, בבית לסין. נדמה לי שבסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, כשכבר נהייתי מודע לתפקיד המפיצים בקולנוע, שמתי לב שהגברים אחראים על שוברי הקופות, והנשים הביאו את סרטי האיכות, את יצירות המופת. נורית שני בקולנוע לב, כמובן, מי שהפכה את סרטי האיכות לאימפריה (שכיום מנוהלת על ידי בנה). דאליה שפירא בסרטי שפירא. סמדר עזריאלי, שהביאה למוזיאון תל אביב את הסרטים של האל הרטלי ומוחסן מחמלבף, ונצחונה גלעד. גלדפנדפילם ויונייטד קינג (ועודד הורביץ, איתם ולבד), שהתחרו ביניהם מי ישיג את הסרט שזכה בפסטיבל קאן. זו היתה תחרות שנתית: מי המפיץ או המפיצה שיידע לזהות מראש את הסרטים שייזכו באוסקר הזר. שוברי הקופות הביאו את הקהל, אבל החבורה הזאת הביאה את הסרטים שצעדו בראש רשימות הסרטים הטובים של השנה וכאמור, הפכו לשיחת היום. ומכולם, רק נצחונה עדיין ממשיכה.

גלעד, מורה בתיכון, היתה בשנת שבתון כשהחליטה להצטרף לעסקי הפצת הסרטים של בעלהֿ, אפרים גלעד. עד תחילת שנות התשעים הלוגו א. גלעד התנוסס על סרטי אולפני וורנר בישראל עד שהזיכיון נמכר לחברת ג.ג והוא עזב את הקולנוע ההוליוודי והקים חברה לשיווק שירותים כימיים. אבל במקום לעבוד יחד, היא הקימה חברה בת, את סרטי נחשון, והתמקדה בקולנוע ישראלי ובקולנוע בינלאומי, לא אמריקאי. כיום, שני ילדיה עובדים איתה במפעל. רונית, שהתארחה איתה באולפן, היא מנהלת השיווק, וגיל, רופא ילדים באיכילוב, מודד את הדופק לעסק ונותן חוות דעת שנייה (את ״מחוברים לחיים״, מספרת נצחונה, גיל גילה).

במהלך השיחה למדתי שלהפיץ סרט בישראל עולה מינימום 250,000 שקל, וזה אחרי שגם היה צריך לשלם על זכויות ההפצה למפיץ הבינלאומי. למדתי גם שהיום תחום ההפצה הרבה יותר קשה ומורכב ממה שהיה פעם. גם כי יש כמות גדולה של מסכי קולנוע ומופצים במון סרטים, וגם כי הטכנולוגיות החדשות דווקא מקשות על העבודה, במקום להקל. אבל מאז ההתחלה ועד היום, גלעד – המורה לשעבר – מודה שהיא רוצה לחנך באמצעות הסרטים שהיא מביאה לקהל.

אז איך בוחרים שם עברי לסרט? (״כשהבמאים של ׳מחוברים לחיים׳ שמעו את השם שנתנו לסרט שלהם הם אמרו ׳למה אנחנו לא נתנו את השם הזה?״), איך מזהים להיט פוטנציאלי? איך מתנהל משא ומתן על סרט? ולא פחות חשוב: מה חושבים המפיצים על מבקרי הקולנוע, והאם ביקורת רעה יכולה לחסל סרט? על כך אלה דיברנו בשיחה בראש העמוד.

ציוץ