דיווח מסנט פטרסבורג: ״הפרעה בקצב הלב״, ״מטילדה״
״מטילדה״ של אלכסיי אוצ׳יטל
את הימים האחרונים העברתי בסנט פטרסבורג, רוסיה. אני משתתף במשלחת בינלאומית של מבקרי קולנוע מטעם פיפרסקי, שהתארחו באירוע בן שלושה ימים של תעשיית הקולנוע הרוסית. הקולוקוויום הראשון לקולנוע רוסי, כפי שקראו למפגש הזה, ביקש להציג בפני התקשורת העולמית חלון ראווה למיטב היבול הקולנועי הרוסי מהשנה האחרונה. אם אתם מסתובבים בפסטיבלי קולנוע – בעולם או בארץ – בוודאי שמתם לב שאכן היתה השנה נוכחות רוסית מורגשת ומשובחת. את החבורה מוביל ״אהבה חסרה״ של אנדריי זוויאגינצב (הוקרן בארץ בפסטיבל חיפה והשבוע בפסטיבל סרטים בערבה ובקרוב בהפצה מסחרית), ״הפרעה בקצב הלב״ (כנ״ל) ו״קרבה״ שהוקרן בפסטיבל חיפה (וכמו ״אהבה חסרה״ התחיל את דרכו בפסטיבל קאן). ומכיוון ששניים מהסרטים שראיתי השבוע ברוסיה הוקרנו בסוף השבוע הקרוב בישראל בשני פסטיבלים נפרדים, נתחיל את הדיווח שלנו איתם:
״מטילדה״. במאי: אלכסי אוצ׳יטל
(הוקרן בתיאטרון גשר במוצ״ש במסגרת אירוע MAVO, המציג סרטי קולנוע רוסיים עכשוויים)
כמו ״פוקסטרוט״ הישראלי, גם כשמדברים על ״מטילדה״ קודם כל צריכים לדבר על השערוריה התקשורתית שהתלוותה אליו השנה במולדתו – לא ברור האם השערוריה הזאת חיבלה בסרט או דווקא עזרה לקדם את הדיבור עליו. גם בישראל וגם ברוסיה, דיברו בזכות הכותרות לא מעט על ״מתילדה״. אז על מה השערוריה הגדולה? ״מתילדה״ מתרחש בשנה 1896 ומספר על ניקולאס/ניקולאי השני, רגע לפני הכתרתו לצאר, ועל הרומן שהוא ניהל (לפני נישואיו) עם הפרימה בלרינה של בלט מרינסקי בסנט פטרסבורג, מתילדה קשסינקאיה. העניין הוא שהכנסיה הרוסית האורתודוקסית הכתירה את ניקולאי השני כקדוש, ולכן קמה חברת פרלמנט בתחילת השנה, כשהסרט עוד לא היה גמור ומבלי לראות אותו הוקיעה את הסרט על חילול הקודש בכך שהוא מציג קדוש נוצרי כאדם בעל תאוות בשר ודם. בעקבות דבריה, יצאה קבוצה לאומנית למחאה אלימה ורבת איומים על הסרט, כולל איומים שבתי קולנוע שיציגו את הסרט יוצתו. אוצ׳יטל ומפיקיו, שעבדו על הסרט ארבע שנים, חששו שלא יהיה מנוס מלגנוז את הסרט בעקבות הפגנות וחשש מצד בעלי בתי הקולנוע. אלא שאז, לפני כחודש, הסרט הופץ, הקהל צפה בו והמחאה הלכה ושככה.
אז מחאה בצד: איך הסרט? ובכן, יש קהל מסוים מאוד שהסרט הזה יפרוט לו על מיתרי ליבו ובלוטות הטעם שלו, בעיקר כל מי שאוהב את סרטיו עשירים וגדושים בערכי הפקה ראוותניים ופיתולי עלילה מלודרמטיים מודגשים ומוגזמים. ״מתילדה״ הוא סרט מרהיב לעין. הוא סרט שאם ייקנה להפצה בארצות הברית אין ספק שתמצאו אותו מועמד בקטגוריית עיצוב התלבושות, בעיקר כי יש כל כך הרבה מהן. בסצינת ההכתרה, שפותחת וסוגרת את הסרט (ראו פריים בראש הפוסט), נתפרו עבור ההפקה 7,000 תלבושות נפרדות. נראה לי שכולן מזהב. והסרט מכיל סצינת רכבת מרהיבה, שגורמת לי להצטער שלא נתנו לאוצ׳יטל לביים את הגרסה החדשה ל״רצח באוריינט אקספרס״. אז בכל הקשור לערכים ויזואליים וגרנדיוזיות של הפקה, הסרט הזה באמת מרשים. אבל כל הפאר וההדר הזה עוטפים עלילה שלעיתים קרובות מדי מבכרת את הבנאלי על פני העמוק. ״מטילדה״ הוא בסופו של דבר רומן רומנטי מהסוג המיושן ביותר, שמקטין את גדולתו בבחירות מעט מביכות הגולשות אל המלודרמה האירוטית. כל הסרט הזה זועק מנטליות קולנועית של שנות השבעים, שבהן הקולנוע לעיתים קרובות בלבל בין תאוות בשרים ובין אהבה אמיתית. איך מתחיל ״מטילדה״? מטילדה קשסינקאיה היא רקדנית בלט ערב הופעתה בתיאטרון מרינסקי הנודע בסנט פטרסבורג, הופעה שבה יושב בקהל ניקולאי השני, יורש העצר של הצאר. אנחנו נמצאים בסביבות 1890. אחת הרקדניות האחרות, שרוצה להכשיל את מטילדה והביך אותה מול הקהל, פורמת מבלי ידיעתה את השרוך שמחזיק את בגד הגוף שלה. וכך, באמצע הריקוד, מול אותם מלא, החלק העליון של תלבושתה נופל ומטילדה נותרת חשופת חזה על הבמה. אלא שבמקום לברוח מהבמה במבוכה ובבושה, מטילדה נעמדת בקומה זקופה וגאה, וממשיכה את הסולו שלה באופן אצילי, ובאותו רגע – אל מול המחול המעורטל הזה, כל הגברים באולם מתאהבים בה נואשות – ובראשם יורש העצר ושניים מקציניו. שלושה מחזרים שיאבקו על ליבה לאורך הסרט כולו. כן, כך מתאהבים גברים. או לפחות כך זה בוודאי היה ברוסיה הצארית.
הבמאי אלכסיי אוצ׳יטל במפגש עם מבקרי פיפרסקי, השבוע בסנט פטרסבורג
מתברר שאחת העיתונאיות באירוע בו נכחתי כתבה דוקטורט על הבלט הקלאסי והכירה היטב את הסיפור הזה. היא כמובן ידעה לעדכן אותנו שחלקים נרחבים מאוד מעלילת הסרט הוספו למטרות דרמטיות ולא קרו במציאות. כך זה תמיד. עם זאת, בהחלט השכלתי כשנודע לי שאותה מטילדה קשסינקאיה היתה באמת דמות אגדית בעולם הבלט, ומי שלימים פתחה סטודיו בפריז בו למדו בין השאר מוריס בז׳אר ודמויות מפתח גדולות נוספות בעולם הבלט של המאה העשרים. כותרות הסיום של הסרט מוסיפות מידע על הדמויות אחרי נקודת הסיום של הסרט, ובכך אולי גם מסגירות מעט את המסר שלו: מטילדה חיה עד גיל 99, ואילו הצאר ניקולאי השני נחשב למי שמוטט את רוסיה, הודח על ידי מהפיכת 1917 והוצא להורג ב-1918. כשסרט כזה מופץ במקביל לאירועי לציון מאה שנה להפכה הבולשביקית, יש מקום לתהות: מה זה אומר?
בשיחה עם המבקרים אחרי הקרנת הסרט אמר אוצ׳יטל שלמרות שהסרט נקרא ״מטילדה״ הוא התעניין בעיקר בדמותו של ניקולאס, רגע לפני הכתרתו לצאר. ״לו הוא היה הולך בעקבות הלב שלו, ומוותר על הכתר לטובת האהבה שלו למטילדה, אולי הגורל של רוסיה היה נראה אחרת לגמרי״. כלומר, העושר הזה אינו סתם – ״מטילדה״ הוא בעצם סרט שעורג לעידן הצאריסטי של רוסיה, בסגנונו ובתכניו, וחולם על מציאות שבה מאה השנים האחרונות כלל לא קרו.
״הפרעה בקצב הלב״. במאי: בוריס חלבניקוב
(הוקרן בסופ״ש בפסטיבל סרטים בערבה)
הסרט הזה כבר רשם את ישראל על מפת הנצחונות שלו: ״הפרעה בקצב הלב״ (״Arrhythmia״) זכה באוקטובר בפרס הראשון בתחרות הבינלאומית בפסטיבל חיפה, וזאת אחרי שזכה בפרס השחקן בפסטיבל קרלובי וארי. הוא אמור להיות מופץ מסחרית בישראל בקרוב.
לפעמים זה מפתיע איך יש איזשהו סיפור או נראטיב שנדבק לסרט באופן שנראה לעיתים ספונטני. בשלוש שיחות נפרדות שהיו לי עם מבקרי קולנוע רוסים, שמעתי אותם משווים את הסרט הזה ל״אהבה חסרה״ של אנדריי זוויאגינצב. היו כאלה שאמרו את זה לזכות ״אהבה חסרה״ וכאלה שהיו לטובת ״הפרעה בקצב הלב״, אבל בהחלט נוצרו שני מחנות ובכלל, יש איזושהי תחושה שם שבוריס חלבניקוב (שסרט הביכורים שלו ״קוקטבל״ הוא המוכר ביותר שלו בינתיים) הוא מעין שווה ערך לזוויאגינצב, אבל מבלי שעדיין זכה להכרה בינלאומית. אפילו הנושאים בהם עוסקים סרטיהם, כך על פי המבקרים הרוסיים, דומים. ובכלל, היתה לי תחושה שלמבקרים הרוסיים קמת נמאס שהתקשור הבינלאומית, ומנהלי הפסטיבלים בעולם, רק מתמקדים כל הזמן בזוויאגינצב ומתעלמים מיוצרים רוסיים אחרים. את ״אהבה חסרה״ של זוויאגינצב עוד לא ראיתי, אבל מהיכרות עם סרטיו הקודמים אני כבר יכול להעיד שחלבניקוב הוא במאי פשוט פחות מרשים ממנו.
״הפרעה בקצב הלב״ הוא סיפורו של זוג צעיר, שניהם רופאים. הוא עובד כרופא באמבולנס, היא מתמחה במיון. את התסריט כתב חלבניקוב עם הבמאית הרוסיה נטליה משחנינובה (שצפינו בסצינה קצרה מתוך סרט שלה שנמצא עכשיו בעריכה), בניסיון להציג את הזוג הזה באופן שווה ולא לתת העדפה לאחד מהם, ליצור אמפתיה לשניהם. הגבר הוא טיפוס בעייתי וקצר רוח: הוא ככל הנראה רופא מצוין, אלוף בדיאגנוזות, עם אמביציה גדולה להצלת חיים, אבל עם אפס ביחסי אנוש. הוא עיוור לחלוטין לכל מה שמסביב ונכנס לעימות עם כל מי שעומד בדרכו לעשות את עבודתו. למרבה הצער, הגישה העימותית הזאת זולגת גם לחיי הנישואים הטריים שלו עם זוגתו מאז בית הספר לרפואה. היא רופאה במשמרות, עייפה ומותשת, ורף הסבלנות שלה להתנהגותו של בן זוגה פקע. התרגום העברי של הסרט, ״הפרעות בקצב הלב״, הוא גם תיאור די מדויק של העלילה – רצונם של שני הרופאים להחיות את הפציינטים שלהם – אבל גם ביאור מוצלח למטאפורה שעומדת בבסיס הסיפור הזה: הגרף העולה ויורד של חיי הזוגיות, שלרגעים מגיע לדום לב, ושניה אחר כך קופץ לפעימות מואצות. ולמרות שהאשה (בגילומה של אירינה גורבצ׳בה, שתי טיפות מים גרטה גרוויג הרוסית) המעניינת יותר בסיפור, הגבר בכל זאת מקבל יותר נוכחות – כי, בכל זאת, במאי. עלילות המשנה הרפואיות הן החלק הטוב ביותר בסרט, בעיקר בזכות העובדה שהם מאירים באופן נבון את העלילה הראשית, הרגשית. סיפור הזוגיות, עליותיו ומורדותיו, סובל מרפטטיביות מתסכלת, אנחנו רוצים שהשניים כבר ימשיכו הלאה, אבל הם תקועים כמו תקליט קופץ באותו מקום, שוב ושוב. מבחינה קולנועית זה סרט מאכזב, כזה ששם במרכזו את הדמויות והאינטראקציה ביניהם, ומוותר כמעט לחלוטין על שפה קולנועית שתתמוך בהם. משהו שאנדריי זוויאגינצב בחיים לא היה עושה.
מה שכן, גיליתי בסרט שיר פופ רוסי מתוק משנת 2011 (אבל הוא נשמע מהאייטיז). קוראים לו ״הקיץ האחרון״ של הרכב בשם ולנטין סטריקלו. זמזמו:
.The 1st FIPRESCI Colloquium dedicated to Russian cinema. St. Petersburg
