סיכום השנה: איך יתכן שכריסטופר נולן, במאי השנה של ״סינמסקופ״, מעולם לא היה מועמד לאוסקר על בימוי?
כריסטופר נולן מביים את ״דנקרק״. באוסקרים מחשיבים אותו רק כתסריטאי, אף פעם לא כבמאי
מבחינתי, כריסטופר נולן הוא הבמאי המסחרי המעניין והמלהיב ביותר של המאה ה-21. מסגרת הזמן אינה מקרית: למעשה, הקריירה של נולן כיוצר קולנוע התחילה ממש עם פתיחת המילניום, כשיצא ״ממנטו״ בשנת 2000 (הקפדנים יבקשו להזכיר ש״ממנטו״ היה למעשה סרטו השני, אבל מבחינתי סרטו הראשון, ״המעקב״, הוא לא באמת סרט באורך מלא, ב-60 דקות אורכו, לכן אני מתחיל את המניין עם ״ממנטו״). תשעה סרטים ו-17 שנים אחר כך, נולן בן ה-47 לימד אותנו שכל סרט חדש שלו הוא אירוע קולנוע שמומלץ להתרגש לקראתו. ובכל זאת, גם אחרי שמונה סרטים – חלקם הצלחות ענק בקופות – נדמה שנולן הוא במאי שלא כולם יודעים בדיוק איך להגדיר אותו. הוא במאי סרטי איכות או במאי סרטי פופ מסחריים? ומה הוא יותר – תסריטאי או במאי? בכל הקשור לאקדמיה האמריקאית לקולנוע, התשובה ברורה: נולן היה מועמד שלוש פעמים לאוסקר, כתסריטאי וכמפיק, אבל אף פעם לא בתור במאי. נכון שהתסריטים שלו תמיד מורכבים ומפותלים, אבל איך אפשר להחמיץ את העובדה שנולן הוא גם במאי גדול, כזה שמשחק בכל סרט מחדש עם אוצר המילים הכי בסיסי של שפת הקולנוע? ההנחה המקובלת כרגע היא שהמצב הזה ישתנה בינואר הקרוב ונולן יהיה סוף סוף מועמד לאוסקר כבמאי על סרטו האחרון, ״דנקרק״. ולכן נקדים את זמננו ונדבר מעט על נולן הבמאי.
יש שלושה במאים בני זמננו שסרט חדש שלהם הוא עבורי אירוע חגיגי ומרגש במיוחד: ג׳יימס קמרון, פול תומס אנדרסון וכריסטופר נולן. שלושתם יוצרים שכותבים בעצמם את התסריטים שלהם. נולן דומה לקמרון בכך שסרטיו גדולים ושאפתניים, אפילו בומבסטיים, ונדמה שהאמביציה ההפקתית שלו, וקנה המידה בתוכו הוא פועל, רק הולכים וגדלים מסרט לסרט. כמו קמרון, גם נולן מגלה חיבה לקולנוע הז׳אנרי המסחרי, ומוצא את הדרך שלו לפעול בתוכו, אבל גם לשנות בו את כללי המשחק. לקמרון היו את סרטי ״שליחות קטלנית״, לנולן את סרטי באטמן, אבל שני הבמאים האלה מצליחים לגרום גם לפרויקט המוזמן הכי מסחרי להיראות חלק אינטגרלי מהיצירה האישית שלהם.
נקודה נוספת: נולן, אנדרסון וקמרון (וגם קוונטין טרנטינו) הם במאים שמפגינים אובססיה פדנטית לפורמט הצילום ולחומר הגלם שבו סרטם יצולם ויוקרן. אך בעוד קמרון מחפש את את העתיד, בהקרנות דיגיטליות ותלת מימדיות אותן הוא מפתח ומשכלל, נולן, אנדרסון וטרנטינו מפגינים נאמנות לעבר, לצילום בפילם, ומגלים אהדה יתרה לפורמט הצילום הגדול: סרטי 70 מ״מ (אנדרסון וטרנטינו) וצילום במצלמות איימקס (נולן, שעבר מצילום סצינות בסרטי באטמן במצלמות איימקס, המצלמות פריימים בגודל ענקי, לצילום ״דנקרק״ כולו בפורמט הזה).
אם נולן מתחבר לקמרון בכך שהוא מסוגל להיות פופוליסט ומסחרי לו ירצה, הוא מתחבר לאנדרסון בכך שמדי פעם הוא גם מעז לפנות לכיוונים מאתגרים יותר, כאלה שמותירים את צופיהם מגרדים את פדחתם ומנסים לפענח מה בדיוק קרה כאן? אצל נולן השאלה כמעט תמיד תהיה ״מתי בדיוק קרה כאן?״.
״ממנטו״ אכן חשף את הדי.אן.איי שבתוכו נולן פועל ברוב סרטיו: ציר הזמן מעסיק אותו במיוחד. ״ממנטו״, ״היוקרה״, ״התחלה״, ״בין כוכבים״ וכעת ״דנקרק״ – למעלה ממחצית הפילמוגרפיה שלו – מציגים באופן מפורש את העיסוק בזמן כנקודת המוצא לנראטיב. השימוש שלו ברצפי זמן לא ליניאריים בסיפוריו הם אלה שגרמו לעולם להתמקד במבנה של סרטיו ולהתייחס לנולן קודם כל כאל תסריטאי מבריק (וכאן צריך לזכור שברוב המקרים מי שעמד שם לצידו במשחקי המבנה התסריטאים האלה הוא אחיו, ג׳ונתן נולן, שיצא לעצמאות ויצר עבור HBO את הסדרה ״ווסטוורלד״). אבל מה שגורם לנו לחוש את הפיתול, את הסחרור, בסרטים האלה הוא הבימוי ולא התסריט.
ב״ממנטו״ נולן הבמאי בחן את אבן היסוד של העשייה הקולנועית: את מהות הקאט. החיתוך בחדר העריכה שמעביר אותנו משוט אחד לשני, מסצינה אחת לשניה. ״ממנטו״ אולי מכיל רעיון סיפורי מבריק, אבל כדי שהוא יוכל לעבוד על הצופים, היה צריך להפעיל את המנגנון הזה באופן מוחשי על הצופה. החיתוך הוא זה שמאפשר לעורך ולבמאי לעבור מקום וזמן. חוקי העריכה – ונולן עובד על זה שוב ושוב – קובעים שברגע שיש קאט, יש לנו רשות להחליף מקום או זמן. הצופה מורגל בכך שרצף הזמן ליניארי, שמה שמגיע עכשיו ממשיך את מה שהגיע קודם, ולכן עליו רק לברר לעצמו איפה הסצינה הבאה מתרחשת. אבל ״ממנטו״ שבר את מוסכמת הצפייה: המיקום נשאר פחות או יותר קבוע, אבל בכל פעם שהתחלפה סצינה היינו צריכים לשאול את עצמנו איפה אנחנו נמצאים על ציר הזמן. לא ״איפה אנחנו״ אלא ״מתי אנחנו״?
נולן השתמש בתחבולה הזאת באופן מבריק, אבל סמוי מהעין, גם ב״דנקרק״. בפתיחת הסרט הוא הציב לנו את כללי המסגרת של רצף הזמן: שלוש עלילות נפרדות, האחת נמשכת שבוע (החוף), השניה נמשכת יום (הסירה), השלישית נמשכת שעה (המטוס). מדהים כמה מעט אנשים שמו לב לכותרות האלה בפתיחה, או יישמו אותם להמשך הצפייה. מאותו רגע ששלושת הצירים האלה נפתחו בפנינו – ומתוך הבנה ששלושתם ייפגשו ברגע השיא של הסרט – הסרט עובר ביניהם באופן רצוף, כאילו הם קורים במקביל. אבל הם לא. כך, מצליח נולן להריץ סיפור שנמשך במציאות למעלה משבוע ולדחוס אותו לפחות משעתיים של סרט, שגורם לנו לחוש כאילו שהוא מתנהל בזמן אמת, כאילו הוא ליניארי לחלוטין, כשבפועל קווי העלילה קופצים הלוך ושוב, ודמות משנה בנתיב אחד הופכת לדמות ראשית בנתיב אחר.
תרגילי המבנה הלהטוטניים של נולן התסריטאי, אלה שדורשים מאיתנו לבנות את סרטיו בראשנו כמו פאזל, גרמו לכך שהמבקרים האמריקאים מרבים להצמיד לסרטיו את המילה cerebral (שכלתני), וגם זה פלא בעיניי, כי נולן הוא במאי ששוב ושוב מצליח קודם כל להכות אותנו בבטן. המילה האנגלית הנכונה, לפיכך, היא visceral (ויסרלי). זאת, כי נולן הוא אלוף הבימוי בפול ווליום: צילום על מסך ענק, תנועות מצלמה גדולות ולולייניות ושימוש בפסקול שחובט בנו פיזית – עם שימוש בבסים מודגשים – ללא הרף. זה עבד מצוין ב״האביר האפל״, ב״התחלה״ וכעת ב״דנקרק״. אלה סרטים, שגם אם המימד השכלתני והפילוסופי נעלם מעינינו, או חולף מעל ראשינו, מצליחים עדיין להיות סרטים שתוקפים את החושים וליצור אפקט של אקסטזה. סרטיו של נולן לופתים את הגרון מהרגע הראשון באינטנסיביות שלהם.
״דנקרק״ נדמה כשינוי מהלך עבור נולן. עד עכשיו הוא התמקד בסרטי הז׳אנר – שלושה סרטי גיבורי על (״באטמן מתחיל״, ״האביר האפל״, ״עלייתו של האביר האפל״), ושלושה סרטים שנושקים באופן מודגש או מובלע לז׳אנר המדע בדיוני/פנטזיה (״בין כוכבים״, ״התחלה״, ״היוקרה״) ועשה סרטי פופ מתוחכמים. האם פנייתו לעבר בימוי סרט היסטורי המבוסס על אירוע אמיתי מתחילת מלחמת העולם השנייה הוא מהלך ציני מחושב שנועד לגרום לו להתקרב סוף סוף לאוסקר? זו טענה, צינית לכשעצמה, שנשמעה בתקשורת. אך זהו מהלך טבעי לכל במאי, שבתהליך התבגרותו עוזב את התכנים עליהם גדל כנער ומתחיל לחקור את המורשת ההיסטורית של אבותיו – הבריטיים במקרה של נולן. ומתברר שנולן לא רק שלא היה ציני, אלא הוא קלע לאיזשהו הלך רוח בריטי פטריוטי ועורג למנהיגות ששטף את הממלכה. לצד ״דנקרק״ נמצא השנה באוסקרים גם את ״שעה אפילה״ של ג׳ו רייט (הבמאי שכבר הנציח את אירועי חוף דנקרק בשוט אחד בסרטו ״כפרה״), שמספר את אותו סיפור אלא מנקודת מבטו של ראש ממשלת אנגליה, ווינסטון צ׳רצ׳יל. אותו צ׳רצ׳יל יהיה הגיבור בסרט בריטי נוסף השנה, ״צ׳רצ׳יל״ ושלושת אלה מצטרפים לסרט ״שעתם היפה״, שעוסק באותה תקופה ממש וכבר הופץ בארץ השנה. ארבעה סרטים בריטיים על נקודות מבט שונות של אותו רגע קודר בתולדות הממלכה, בו נדמה שהם עומדים להפסיד את מלחמת העולם השנייה.
אם ״האביר האפל״, ״התחלה״ ו״בין כוכבים״ לימדו אותנו שנולן יודע ליצור שוברי קופות אינטליגנטיים, מגיע ״דנקרק״ ומוכיח אותו דבר אבל מהכיוון ההפוך: הוא לוקח את הסרט ההיסטורי, המבוסס על סיפור אמיתי, והופך אותו לסרט פעולה מסחרר על אנושיות במצבי קיצון. נולן מומחה בהפיכת שובר הקופות לסרט ארט–האוס, וממש כמו שהיה עם ״היוקרה״, ״האביר האפל״ ו״בין כוכבים״, גם ״דנקרק״ מסתמן כרגע כסרט השנה שלי ל-2017.
פורסם ב״ליברל״, גיליון אוקטובר 2017
