״דנקרק״. אויר, ים, יבשה, שבוע, יום, שעה

אין גרמנים בסרטו החדש של כריסטופר נולן. ״דנקרק״, הסרט הראשון בפילמוגרפיה של נולן המבוסס על אירוע היסטורי אמיתי, מתרחש בשנת 1940, תחילת מלחמת העולם השנייה, כש-400,000 חיילים בריטים וצרפתים נדחקו לפינה על ידי הצבא הגרמני וכותרו בחוף הים של עיר הנמל דנקרק בצרפת, שם הכריזה בריטניה על נסיגה במה שנראה כמו הרגע של תבוסה. בעוד החיילים החשופים ונטולי המיגון מחכים לספינות החילוץ שיחצו את תעלת למאנש, חיל האוויר הגרמני, כמו גם כוחות הארטילריה, ממטירים עליהם מוות מן השמים. לפני עשר שנים, ראינו את אחד הייצוגים המרשימים למה שקרה בדנקרק בסצינה מופלאה מתוך ״כפרה״ של ג׳ו רייט – שוט ארוך ווירטואוזי באורך של כשבע דקות, שהוא התיר שעליו מסתובב הסרט בנקודת האמצע שלו. באותה שנה היה נולן עסוק בצילומי ״האביר האפל״ ועכשיו, עשור אחר כך, הוא מגיש את אחד הסרטים המרשימים ביותר שלו, ואחת ההפקות ההוליוודיות המפעימות והעצומות של ימינו הדיגיטליים המכווצים, וככל הידוע לי זו הפעם הראשונה שהאירוע הזה בדנקרק, מקור למבוכה גדולה עבור הצבא הבריטי, זוכה להנצחה כה מדוקדקת. קטנה בפרטי-פרטיה, עצומה במידותיה. מדוקדקת אבל נקודתית: כאמור, אין גרמנים ואין נאצים. ״האויב דחק את הצבאות של בריטניה וצרפת אל החוף״, אומרת כותרת הפתיחה של הסרט. בשנה של ״כפרה״ יצא גם ״בופור״ של יוסף סידר שעשה דבר דומה: להוציא את המלחמה מז׳אנר סרט המלחמה. אין שני צדדים הנלחמים זה בזה, הטוב והרע, אלא יש רק את סיפורו של צד אחד שעסוק בהישרדות. ״דנקרק״, לפיכך, הוא למעשה סרט אסונות, והוא אחת החוויות הקולנועיות המטלטלות והעוצמתיות שנחזו ונחוו בקולנוע בעת האחרונה. כמעט שעתיים של מהלומות בלתי פוסקות לראש ולקרביים. בעידן שבו שואלים מה יהיה עתיד הקולנוע עם הסטרימינג והנטפליקס, מרים הקולנוע את ראשו ועונה בשתי מילים: כריסטופר נולן. קולנוע שהוא כוח עליון.

בסופו של דבר, כשאני מתבונן על הקריירה הקולנועית של נולן, נדמה לי שהדבר שהכי מעניין אותו הוא זמן. הזמן הקולנועי. האופן שבו אנחנו חווים אותו כצופים, והאופן שבו הוא כיוצר יכול לעשות בו מניפולציות. מאז סרטו הארוך הראשון, ״ממנטו״, נדמה שנולן בונה סיפורים שבהם הוא מבקש מהקהל לא לשאול ״איפה אנחנו?״ אלא ״מתי אנחנו?״. ״ממנטו״, כזכור, היה בנוי מהסוף להתחלה ואיתגר את מושגי רצף הזמן של הסיפור הקולנועי. ״התחלה״ מאריך ומכווץ לנו את מושגי הזמן (סצינות שלמות המתרחשות בתוך כמה שניות של חלום שהם כמו דקות ארוכות במציאות של החולם); ״בין כוכבים״, סרטו הקודם, עסק במסע בזמן דרך חור שחור. ״היוקרה״, עסק גם הוא במניפולציות של זמן ומרחב. ״האביר האפל״ היא מסע אל הספירה לאחור, לזמן ההולך ואוזל ולבחירותיהן של הדמויות לאיזה צד לפנות כששני דברים קורים בעת ובעונה אחת.

״דנקרק״ גם הוא מסע לתוך הזמן הקולנועי. הסרט בנוי משלושה צירי עלילה, שכל אחד מהם מתנהל במשך זמן אחר. שלושה צירי עלילה, שלושה גיבורים שונים, שלושה מצבי צבירה של חומר: יבשה, ים, אוויר. הציר המתקיים על היבשה, על החוף, נמשך שבוע; הציר המתקיים על הים נמשך יום; הציר באוויר נמשך שעה. ושלושתם, קל לנחש, יצטלבו ברגע קריטי בעלילה, שאותו נחווה שוב ושוב, משלוש זוויות הסיפור.  זה גם תרגיל בכיווץ ומתיחה: בסרט הנמשך כשעתיים, את הסיפור הנמשך שבוע צריך לכווץ, ואילו זה הנמשך שעה צריך להרחיב ולהכפיל.

מי שעומד במרכז הסרט הוא חייל בריטי צעיר ומבוהל בשם טומי (שם סמלי: טומי היה הכינוי הנפוץ לחיילים בריטיים במאה הקודמת) בגילומו של האלמוני פין ווייטהד, בתפקידו הקולנועי הראשון. טומי – שמייצג עבורנו את 400 אלף החיילים הלכודים על החוף – רוצה הביתה. הוא ינסה כל תחבולה אפשרית כדי להגשים את זה, ובדרכו הוא יפגוש לא מעט דמויות ומצבים שינסו למנוע ממנו להצליח במשימתו, כמו גם דמויות שיבואו לעזרתו. מכאן מתחיל מסע מיתי, כמעט אקזיסטנציאליסטי, שבמהלכו יהיה על טומי לגבור לא על אויב – שכאמור אינו קיים בסרט – אלא על הטבע, על האדם וגם על עצמו. העימות הזה – מול הים, אבל גם מול מכשולים מעשה ידי אדם – יחזור על עצמו גם אצל שאר הדמויות בסרט: הגבר המבוגר (מארק ריילאנס), שסירת הקיט שלו מגויסת להצטרף לצי אזרחי ענק שיוצא מחופי אנגליה כדי להשתתף במבצע החילוץ; והגבר הצעיר (טום הארדי), טייס הספיטפייר, שינסה לעצור את המכשולים שמגיעים מהאוויר. כמו ב״בופור״, גם כאן הקליעים, המטוסים והפגזים הם מעין אסונות טבע בקנה מידה תנ״כי שנוחתים על ראשי הגיבורים כדי לבחון את עמידותם ונחישותם.

אבל מה שתקציר העלילה – הרזה בסך הכל – לא מסוגל לבטא הוא את התחמושת העיקרית של נולן בסרטו: העוצמה הקולנועית העצומה שהסרט הזה ממטיר על צופיו. זו התקפה ארטילרית על החושים. בסרט, שצולם במצלמות איימקס 70 מ״מ, נולן מפעיל את המגברים האודיו-ויזואליים שלו לפול-ווליום. מהשניה הראשונה עד האחרונה זהו סרט ללא אתנחתא, ללא אוויר, הסתערות אימתנית שמטרתה אחת – להכניס אותנו לחווייה בגוף ראשון, להרעיד בנו את המולקלות למצב של אקסטזה. אם יש סרט שנועד לצפייה באיימקס, זה זה. הפריים העצום, בהחלט. אבל בעיקר כי אולם האיימקס מעניק לנולן את מה שבאמת מרעיד את הסרט הזה: עיצוב הסאונד מחריש האוזניים, שאליו מתלווה פסקול מולחן, אבל כמעט לחלוטין נטול מוזיקה, מאת האנס זימר. פסקול שהוא קונצ׳רטו לחרדה, תזמורת שמנגנת רעש ובהלה. הסאונד בסרט הוא כמו המים שהדמויות נאבקות בהם, אנחנו טובעים בתוכו, הוא חונק אותנו. הסרט הזה מנסה ומצליח לגרום לנו להרגיש אותו מחליף לנו את פעימות הלב, אנחנו מרגישים אותו הולם בנו מבחינה גופנית. הוא מוציא יד מהמסך ולופת אותנו עד כדי קוצר נשימה.

נולן כתב תסריטים אמביציוזיים ועמוקים יותר מבחינה פילוסופית, שבהשוואה להם ״דנקרק״ נראה כמו תיאור ישיר של רצף פעולות – מעשים ומכשולים, סיבות ותוצאות. אבל מה שאין בסרט מבחינת הגות, יש בו מבחינת הנדסה. יש כאן מבנה תסריטאי שכמו הגאות על החוף, מונע מאיתנו לברוח בקו ישר, אלא משליך אותנו בכל פעם מחדש לאחור, מתקדמים וחוזרים, שזה בדיוק מה שקורה לחייל, שמצליח ונכשל, מתקדם וחוזר, עד כדי תחושה של ריצה במקום, של זמן שעומד מלכת. ויש כאן הנדסה של בימוי ספקטקולרי – ספינות, מטוסי קרב, מאות סטטיסטים – מהסוג שנדמה שהקולנוע האמריקאי כבר לא יעשה יותר. כשאנחנו מבקרים ומנתחים סרטים אנחנו מחפשים, בין השאר, את אוצר המילים הקולנועי שממנו ינק הבמאי, את הסרטים והיצירות שאיתם הוא מתכתב. אבל נולן, כמו דיוויד לין בשעתו, הוא קלאסיקון. הוא אינו מצטט, הוא יוצר את יצירות המופת שאלה שיצוטטו על ידי אלה שיבואו אחריו. ״דנקרק״ הוא כזה, סרט שכל הגוף משתתף בו.

ציוץ