גל גדות ב״וונדר וומן״: השוו בין הדמות כשהיא בוימה על ידי זאק סניידר וכשהיא בוימה על ידי פטי ג׳נקינס והבינו את המהפכה שג׳נקינס הביאה

סיכום השנה של ״סינמסקופ״ יוצא לדרך. עד 31.12 נברר כאן מדי יום מה היו התופעות הגדולות של 2017, מה היו סרטי השנה של ״סינמסקופ״ ומה היו הסרטים הכי נצפים ומצליחים בארץ. ואנחנו מתחילים עם בחירת איש או אשת השנה. קבלו את גל גדות, וונדר וומן ופטי ג׳נקינס, שלא רק יצרו סרט אולפנים מהנה, אלא גם הצליחו להפוך אותו לדימוי (ואולי לקטליזטור) לאחת המהפכות החברתיות הגדולות שהתחוללו השנה בהוליווד (ואף בעולם). ובהרחבה:

פורסם בגיליון דצמבר 2017 של ״ליברל״ (גרסה מורחבת)

לסיכומה של שנה: מה היה האירוע הגדול ביותר בתרבות הפופולרית בעולם ב-2017? ירימו ידיים אלה שחושבים שזהו השיח הציבורי הער, המטלטל ופוקח העיניים בכל הקשור להטרדות מיניות, וההוקעה הפומבית של גברים חזקים, מצליחים ומוכשרים שבמקביל גם היו אלימים, נצלנים וגסים. ועכשיו, ירימו ידיים אלה שחושבים שהתשובה היא גל גדות. גדות היא ללא ספק השחקנית הישראלית המפורסמת ביותר בעולם מאז חיים טופול, ומקסים היה לראות איך ב-2017, בזכות תפקידה ב״וונדר וומן״, נדמה שכל העולם התאהב בה. והנה הצעה שלישית: אולי שני הדברים האלה קשורים זה בזה? אולי הפריצה הגדולה של גל גדות, וההצלחה העצומה של ״וונדר וומן״, הם חלק מאותו נראטיב תרבותי שעטף את השנה הזאת, שנה שעמדה כולה בסימן העצמה נשית ובמאבק לשינוי סדרי עדיפויות מגדריים? ״וונדר וומן״ לא היה הסרט הכי טוב השנה, ולא היה הסרט הכי מצליח השנה, הוא היה פשוט סרט גיבורי על מהנה מאוד, אבל במבט לאחור יתכן וזה הסרט שיישאר כשגריר שנת 2017 להיסטוריה. כשידברו אי אז בעתיד על המהפיכה שעברו הוליווד והתקשורת האמריקאית, פינוי הגווארדיה הישנה וסימון מחודש וברור של קווי מתאר להתנהגות נטולת ניצול וכוחנות, הגישה הלא–דופקת–חשבון של גל גדות ב״וונדר וומן״ תהווה ייצוג ויזואלי למה שקרה. היזכרו בסצינה ב״וונדר וומן״ בה נכנסת דיאנה פרינס (האלטר אגו האנושי של הגיבורה שתיקרא וונדר וומן) אל מושב הפרלמנט הבריטי לפני מאה שנה. הם נדהמים שאשה מעיזה לחצות את מפתן הדלת ולהיכנס לקודש הקודשים של ההנהגה הבריטית, בעוד היא מצידה בכלל מופתעת שיש מישהו שחושב שיש מקום שבו אסור לה להיות. זו קריאת תגר לא מודעת, מצד דמות שלא מכירה עולם שבו הגברים אומרים לנשים מה לעשות, איפה להיות ומה ללבוש. אז זו מהפיכת 2017.

לביקורת על ״וונדר וומן״

אני נותן את הקרדיט להצלחת הסרט לגל גדות, גם מתוך היקסמות אישית ומנה גדושה של לוקאל–פטריוטיות בלתי מוסווית, אבל צריך להיות הוגנים ולהבין שהקרדיט האמיתי כנראה צריך ללכת לפטי ג׳נקינס, הבמאית. אם היה חידוש אמיתי ב״וונדר וומן״ זו היתה היא. איך אני יודע? כי בשנה וחצי האחרונות גדות גילמה את וונדר וומן בשלושה סרטים שונים, שניים בוימו על ידי גבר (זאק סניידר) ואחד על ידי אשה (ג׳נקינס). הרי את וונדר וומן היתה מגלמת שחקנית בכל מקרה, וייתכן בהחלט שהסרט היה מצליח באותה מידה לו היתה מלוהקת שם שחקנית אחרת שהיא לא גל גדות. השינוי מהנורמה היה בליהוק הבמאית ובאופן השונה לחלוטין שבו היא ראתה את הדמות בהשוואה לעמיתיה. ב״ליגת הצדק״, סרט גיבורי העל בו משתתפת גדות ושעלה בבתי הקולנוע בסוף 2017, לא תמצאו את החן הכובש שהיה לגדות בסרט שהיא ודמותה הובילו בתחילת 2017. מבחינת סניידר הגיבור של ״ליגת הצדק״ הוא באטמן. לוונדר וומן הוא מייעד את דמות האם או הרעיה, זו שמזעיפה פנים כלפי הגיבור הראשי ורק מבטאת דאגה, עם גבות מכווצות ומצח קמוט במבט שתוהה איך נצא מפה ומה יעלה בגורלנו. היא הדמות המבואסת והמבאסת, זו שמגבילה, עוצרת, אומרת שאסור או אי אפשר. לעומת זאת, ג׳נקינס עיצבה את וונדר וומן בדיוק ההפך – כדמות שמביטה בעיניים קרועות לרווחה ומוארות על העולם החדש אליו היא הגיעה ומוצאת בו רק פוטנציאל ולא מגבלות. כשיש מישהו שעומד בדרכה – בין אם זה פוליטיקאי בריטי או חייל גרמני – היא פשוט מסתערת קדימה. זו התכונה של הדמות הזאת שהפכה את ״וונדר וומן״ לסרט שמעבר לאלמנט הבידורי שלו, היה בו גם משהו שהפך אותו למודל חיקוי מבורך. יש רגעים שהם מעל לקולנוע, והאופן הוויזיבילי שבו ילדות קטנות ונערות צעירות הגיבו לסרט הזה, הכוח וההשראה שהוא העניק להן, המחישו שיש לסרטים לפעמים את היכולת לתפקד לא רק כמוצר מסחרי, אלא ממש כסוכן לשינוי. העובדה שוונדר וומן היתה התחפושת הכי מבוקשת בהאלווין האחרון באמריקה בוודאי מעידה על הרלוונטיות שהיתה לדמות הזאת, באופן שבו היא גולמה ובוימה, על הצייטגייסט של אמריקה השנה.

וכאן צריך בכל זאת לחזור לגל גדות ולעובדה שהיא מבחינתי אשת השנה. נכון, בהטלה אחרת של קוביות הגורל את דמותה של דיאנה פרינס/וונדר וומן היתה מגלמת השחקנית האוקראינית אולגה קורילנקו (ששיחקה בסרט הישראלי ״קירות״ לצד נינט טייב), מי שהגיעה לקו הגמר בליהוקים לצד גדות. אבל אני כמעט משוכנע שהסיבה ש״וונדר וומן״ זכה לכזאת אהדה מצד הצופים והצופות קשורה לכימיה שנוצרה בין ג׳נקינס ובין גדות. הרי מה התכונה הברורה שמאפיינת את דיאנה פרינס בסרטה של ג׳נקינס, ושנעדרת לחלוטין מסרטיו של סניידר? החוצפה. אני מדמיין את ג׳נקינס מתבוננת בגל גדות, שנראית כמו כוכבת אבל התנהגותה נטולת גינוני דיווה, אדם בלתי אמצעי, ישיר, מאיר פנים, ושיש בה משהו שאי אפשר להגדירו אחרת מאשר בפשטות ״ישראלי״. היא מביטה בה ומבינה שזו וונדר וומן. גל גדות לא צריכה לגלם דמות, אלא היא צריכה לייבא לתוך הדמות את המאפיינים שקיימים בה ממילא. חיספוס ישראלי סחבקי שובר דיסטאנס. וזו הסיבה, לדעתי, ש״וונדר וומן״ הצליח מעל ומעבר בישראל עם כ-700,000 כרטיסים. לא רק הרצון לראות את גדות בסרט (היא הרי שיחקה בסרטים נוספים לפני כן שלא זכו לאותה הצלחה), אלא הזיהוי שהדמות הזאת, שמגיעה מאיזו מדינה נידחת ושטופת שמש עם ים ובחורות, היא בעצם ישראלית. והיא מתנהגת, בהגיעה אל העולם האפרורי והמיושן, כפי שכל ישראלי היה מתנהג: במין גישה של ״יאללה יאללה, גם כן אתה״ ורצון מהיר ללמוד את הסיטואציה, להשתלט עליה ולשנות אותה לתמיד, עם תמהיל של חוצפה, גסות וחן רב. ג׳נקינס ראתה את זה בגדות ותפרה את הסרט ואת הדמות למידתה. אני משוכנע בכך, כי לא רק ג׳נקינס עברה את זה: גם מחלקת השיווק של האולפן כמו גם רוב אנשי התקשורת באמריקה, כולם נפלו לרגליה של גדות. האמת היא שראיתי בחיי הרבה השקות של סרטים הוליוודיים ענקיים. מי שניהל את הקידום התקשורתי הבין את כוח העל של גדות על מנחים ועל קהל ושיגר אותה לכל תוכנות האירוח למרות העובדה שהיא היתה די אלמונית. לכל תוכנית כזאת היא נכנסה אלמונית, ויצאה כוכבת. חפשו אותה ביוטיוב במפגש עם קונן אובריאן: סוד הקסם של גל גדות בעשר דקות.

היו כאלה – חמוצי הפנים – שסירבו להתפעל מגדות ב״וונדר וומן״. היו כאלה שסירבו להתייחס אליה באמת כאל שחקנית. נכון שיש בפרסונה הקולנועית של גדות משהו טבעי, כאילו היא מגלמת את עצמה, מבטא והכל. אבל זה הכשרון האמיתי שלה, להצליח להקרין את הגישה האנושית, החביבה, האופטימית, שוחרת הטוב, שוב ושוב, בכל סצינה, בכל טייק, מכמה וכמה זוויות צילום שונות, גם כשהסבלנות פוקעת, מצב הרוח עכור והבטן כואבת. זה הכשרון שלה: להמשיך להיראות לבבית ונחושה גם כשהיא לא. ולשמחתי ולגאוותי, זכיתי לראות את הכשרון הזה מקרוב. אני יודע לזהות את המנגנון המשחקי של גדות, כי בשנת 2011 ראיתי אותה מבצעת על המסך שורות דיאלוג שאני כתבתי. הייתי אחד מיוצרי סדרת הדרמה ״קטמנדו״, בה גילמה גדות את אחד מארבעת התפקידים הראשיים. למעט ערב הבכורה, מעולם לא נפגשנו. לא הייתי מעורב בליהוק או בבימוי, אבל ראיתי את האודישנים שלה, והבנתי מיד את סוד הקסם שלה. את הכפתור שהיא מפעילה שמקרין החוצה חינניות נחושה. מבט שיש בו מידה שווה של התרפקות רומנטית, אבל עצמאות נחושה. יש רגעים כאלה שבהם מישהי שאתה חושב שאתה מכיר באופן מסוים – כן, גם אני חשבתי אז בהתנשאות שגדות היא רק דוגמנית שמתאימה לתפקידים בסרטים כמו ״מהיר ועצבני״ – ופתאום אתה שומע אותה אומרת משפטים מוכרים ויקרים לליבך – משפטים שאנחנו משכתבים ומלטשים כבר שנים – ומבצעת אותם בדיוק באוקטבה, בטמפו ובאינטונציה שבה דמיינו אותם. בלי זיוף. הישירות של גדות היא הכשרון הגדול שלה, זה שגורם להיות כעת כה אהובה בעולם, וגם זה שגורם למבקרים לא להבין עד כמה היא עובדת קשה ואיזו מיומנות נדרשת כדי שזה יקרה בכזו פשטות. הפשטות שגורמת לה להישאר חייכנית, מתוקה, ונגישה, ובאותה נשימה גם לשדר מסר ברור ובטוח: ״שמרו מרחק ואל תתעסקו איתי״.

ציוץ