"השתיקה של לורנה", הביקורת
פורסם ב"פנאי פלוס", 25.11.2009
פעם בשנתיים אני יכול לשוב על המזמור הקבוע: כל העולם משתגע על האחים דארדן ורואה בהם את היוצרים הקולנועיים החשובים ביותר של דורנו, חוץ ממני. מכירים את זה? שסביבכם יש קונסנזוס מוחלט על נושא, ואתם חושבים אחרת, אבל לא מצליחים להבין, מי כאן הפסיכי: הם או אתם? לי זה קורה בשנים האחרונות עם האחים דארדן ועם מייק לי. כולם נשפכים מהם, ואני – לרוב – לא מצליח להבין ממה כולם מתלהבים.
כן, יש דברים שאני מבין בקשר אליהם. לאחים דארדן יש מצפון ויש נשמה. הם רואים את תחלואי החברה, את קורבנות הגלובליזציה, האנשים שנזרקים הצידה ופונים למעשי יאוש קיצוניים כדי לשרוד, והם מרגישים מחויבים לחשוף את המציאות הזאת, מציאות שהאמנות והתקשורת הממוסדים והמסחריים דווקא יעשו הכל כדי להחביא. ולצד נשמה, יש להם גם יכולת טכנית. הסיבה שהאחים דארדן הם מהיוצרים הנדירים ביותר שזכו פעמיים בדקל הזהב בקאן היא שהם מצליחים לקחת שחקנים אלמונים ולגרום לנו להאמין שאנחנו חוזים באדם אמיתי שחי את חייו בלי שום מודעות לכך שהוא מצולם. המצלמה המתרוצצת שלהם מוסיפה לתחושה המאוד אינטנסיבית שמה שנפרש מולנו קורה באמת, לאנשים אמיתיים. זה נראה פשוט, אבל זה קשה לא פחות מלגרום לדינוזאורים להתרוצץ באמצעות אנימציית מחשב. צריך בקיאות קולנועית גבוהה מאוד. אז כן, הנה, גם אני מבין את גדולתם. באופן תיאורטי. אבל כשאני יושב מול סרטיהם אני רק רוצה למלוק לעצמי את הראש מרוב יגון וצער ולא מבין למה אני חושף את עצמי למצוקות הרגשיות האלה, לתהומות הסבל האלה. אם זה רק כדי להיות מודע לעוולות החיים, אני מעדיף להסתפק בניוזלטר השבועי של "בצלם". אני לא יכול שלא לחשוב שמעריצי האחים דארדן קצת מכורים לסבלם של אחרים, ושגם כאן נוצר עיוות, כי אלה שרואים סרט על עוני וניצול אבל לא עושים עם זה דבר, הרי חוטאים גדולים יותר מאלה שמעדיפים לא לדעת על כך כלום. אלה גם יודעים, וגם שואבים מכך איזו הנאה אסתטית פרוורטית.
אבל הנה טוויסט קטן: סרטם החדש, "השתיקה של לורנה", נחשב על ידי מעריציהם המושבעים כיצירתם הקטנה והמשנית ביותר. ואילו אני חושב שזה דווקא פעם אחת בה אני חי עם סרט שלהם בשלום. המצלמה נרגעה ולא עושה מחלת ים, ולמרות שהסרט עדיין עוסק בדמות שעוברת מסכת מתמשכת של דיכוי וניצול, יש בדמות הזאת גם עוצמה שמעניקה לסרט שלהם רגעים נדירים של רוך וחסד.
לורנה היא אלבנית שגרה בבלגיה וכל מהות קיומה היא כמעט לא חוקית. היא שוהה בארץ על סמך נישואיה לג'אנקי מקומי שמייסר אותה, היא מנסה להתפרנס מעבודות חוקיות, אבל עברה בחוגי הפשע האלבניים חוזרים ומקיפים אותה וגוררים אותה למסכת לא נעימה של בלדרות וניצול. לורנה היא אחת מסדרה של גיבורות נשיות של האחים דארדן שצריכה לחיות במנוסה מתמדת, כי לא רק שהמצב הכלכלי שם אותה בעמדת נחיתות, כל הממסד הגברי מנסה לנצל אותה לצרכיו. אבל בזכות העוצמה הרכה של השחקנית האלבנית ארטה דוברושי, שנדמה שהדארדנים הושפעו ממנה והעדיפו לתת למצלמה להתמקד בפניה ולא לרוץ בתזזיתיות מאחורי עורפה, יש משהו בסרט הזה שמצליח להיות מסתם "מסמך חברתי". כשהאחים דארדן לא בשיאם, אני מתחיל לסמפט אותם.
מרצפת העריכה של כיכר המדינה, המדור בהארץ:
כותרת: תיאוריה קולנועית השוואתית.
ציטוט: "זה נראה פשוט, אבל זה קשה לא פחות מלגרום לדינוזאורים להתרוצץ באמצעות אנימציית מחשב".
יאיר רוה מחמיא לאחים דארדן על בימוי שחקנים.
אפרופו ריאליזם קולנועי והסתיגותך ממנו או על פי מיטב הבנתי אתה בכלל לא מאמין בז'אנר הריאליזם. אז לפי הביקורת שלך זה לא שאתה לא מאמין שקיים ז'אנר כזה אלא אתה פשוט לא אוהב ריאליזם נקודה.
יאיר הייתי שמח לדעת מהוא קולנוע עבורך ומה הוא אמור לשרת עבורינו הצופים?
מישהו יודע אם "המודיע" יופץ בארץ?
הילה – נסי לתפוס את "המודיע!" בסינמטקים. זה אור המקרנה היחיד שהוא יראה בארץ שבה גונזים אוטומטית כל קומדיה שעלולה אשכרה להצחיק את הקהל שלה (ע"ע "אנשים מצחיקים").
מסכים לגמרי. אני חייב להודות שרוזטה טלטל אותי לגמרי, ואני חושב שהוא הדבר הכי טוב שהם עשו, אבל לא יכולתי להאשים את שני הצופים (מתוך השש) שעזבו את ההקרנה באמצע. ככל שאני מתבגר, אני פחות יכול לקבל סרטים שכולם רע-יאוש-גמור, כנראה שלא סתם ייסורי ורטר הצעיר נכתבו על הגיל ההוא, ודווקא משהו בריאליזם החדש שמכה בטלוויזיה האמריקאית (נניח "הסמויה" של בולטימור)מצליח לעבוד (וגם לייאש) בצורה הרבה יותר משמעותית.
למישהו יש מושג של מי המוזיקה שבסוף הסרט?? (נגינת פסנתר)
כן יאיר, מה נהיה? האחים דארדן נהדרים.
'רוזטה' ו'הילד' מטלטלים ומהפנטים. 'הבן' איכותי אבל קשה לעיכול, אולי אחד הסרטים הכי תובעניים שאי פעם נוצרו. ממתין ל'השתיקה של לורנה' בויאודי.
סרט משעמם!! לא ברורות לי הביקורות הנלהבות סביב הסרט גם של מבקרים אחרים שהעניקו לסרט זה אפילו 4 כוכבים.
זה מסוג הסרטים שגורמים לי להרגיש שהמלך פשוט הולך עירום או שאני לא מבין קולנוע. על שום מה ולמה הסרט קבל את פרק התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן? תסריט סתמי לחלוטין, אין בו שום מורכבות (בניגוד לדוגמה לסרט בקצה גן העדן של פאטי אקין שזכה בפרס גם כן) והסיפור בכללותו משעמם עד מאד. השחקנים לא מעניינים ולא כריזמטיים, הדמויות לא מעניינות וממש לא עניין אותי מה יקרה להן, לא הזדהיתי עם שום דמות על גבי המסך ורק רציתי שהסרט יסתיים. גם מבחינה ויזואלית- השוטים לא מעניינים, הצילום סטנדטי ולא קורה שום דבר משמעותי על המסך הן מבחינה צורנית והן מבחינה תוכנית.