30 ינואר 2018 | 13:00 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

“הנוסע”, ביקורת

ליאם ניסן ב”הנוסע” (The Commuter). תחנה אחרונה

בשנת 2014 הפך נוןסטופלאחת ההצלחות הגדולות והמפתיעות בישראל עם כ-300,000 צופים. בסרט ההוא, שביים הבמאי הספרדי שלמד ועובד באמריקה, זאומה קולטסרה, גילם ליאם ניסן קצין בטחון שצריך לעצור סדרת רציחות על מטוס. ארבע שנים אחר כך ואותו במאי (קולטסרה) מביים את אותו שחקן (ניסן) בסרט הנוסעשעכשיו מתרחש – תחזיקו חזק – על רכבת. זוכרים כשסטיבן סיגל היה טבח שעצר טרוריסטים על ספינה בתחת מצורואז גם הוא עבר בסרט ההמשך לעשות אותו דבר על רכבת? אז אותו דבר אבל עם ליאם ניסן, בסרט שאפילו לא מוגדר בכלל כסרט המשך. הריפאוף הזה הוא כבר שבועיים אחד הסרטים הכי מצליחים בבתי הקולנוע בישראל אחרי שהביא 30,000 צופים בסוף השבוע הראשון לבכורתו.

זהו שיתוף הפעולה הרביעי בין קולטסרה ובין ניסן. שלושת הסרטים הקודמים היו סרטי פעולה קשוחים ויעילים, ולפחות שניים מהם (“זהות לא ידועהומרדף לילי“) הכילו הברקה או שניים שהפכו אותם לקצת יותר מסרטי זאנר נוסחתיים. בשנה שעברה קולטסרה הביא את סרט הכרישים מים רדודים“, שאמנם לא הצליח במיוחד אבל הראה שהוא במאי זאנר יעיל ולאבלתימוכשר. אלא שהפעם הוא ירד מהפסים ליצירת סרט שנראה, ברגעיו הטובים, כמו גרסת בימובי לעשרה אינדיאנים קטניםעל רכבת, וברגעיו הגרועים כמו, ובכן, “תחת מצור 2″, בלי סטיבן סיגל.

ניסן מגלם שוטר לשעבר וסוכן ביטוח בהווה שעולה בכל בוקר על רכבת הפרברים שמביאה אותו למנהטן, ולפנות ערב בחזרה הביתה. יום אחד הכל משתבש: הוא מפוטר מעבודתו וברכבת הביתה הוא מקבל הצעה מאשה הדורת לבוש: אם יצליח למצוא ולסמן את הנוסע האחד (התרגום בעברית בסרט משום מה עושה ספוילר מוקדם מדי ומציין שזו בעצם נוסעת) שלא אמור שם, הוא יקבל מאה אלף דולר. עד מהרה השוטר לשעבר, שמתחיל כמי שצריך את הכסף נואשות, מבין שיש כאן מזימה גדולה הרבה יותר, שאמורה להפליל גם אותו. אני יכול למנות סצינת מכות לא רעה אחת בכלל ועוד שתי סצינות אקשן ירודות, ובעיקר את התובנה שמגיעה במערכה האחרונה שכלום במהלך העלילתי הזה אינו הגיוני. בדרך אל התחנה האחרונה הרכבת גם תאבד את בלמיה ואת נהגה ותצא משליטה, ומה שהתחיל כמו רצח על האוריינט אקספרסשמעורבב עם פלהם 123” הופך להיות באמצע המערכה השנייה לרכבת אל החופשאו לא ניתנת לעצירה“. בסרטים האלה כבר היינו וקולטסרה, למרבה הצער, אינו טוני סקוט.

הקונספט התסריטאי האבסטרקטי דווקא מעניין: לוקח שעה ועשרים דקות לקו הפרברי האמיתי של חברת הרכבות “הדסון ליין” להגיע מתחנת גרנד סנטרל לעיירה קולד ספרינג. תוסיפו עוד כעשרים דקות אקספוזיציה ויש לכם סרט שמנסה לדמות את מסע הגיבור הביתה כמעט בזמן אמת, ולהפוך את שמונה התחנות בדרך לנקודות מפנה עלילתיות, תרגיל תסריטאי חביב שהולך לאיבוד גם בגלל כתיבה מרושלת וצפויה וגם בגלל בימוי שלחלוטין מוותר על תחושת הזמןאמת.

נהיה כנים: כשזה מגיע לסרטי אקשן, “מטופשאינה מילת גנאי. אנחנו מקבלים רעיונות תסריטאים מטופשים או חצי אפויים כל עוד הם מוליכים אותנו אל סצינת הפעולה הבאה, וסצינות הפעולה הן המאניטיים של הסרטים האלה. אלא שאיפשהו אחרי שהוא חוצה את רחוב 181 בהארלם לכיוון יונקרס, הנוסעחוצה את הקו הבלתי נסלח ממטופשלמטומטם“.

פורסם ב”כלכליסט”, 29.1.2018

נושאים: ביקורת

3 תגובות ל - ““הנוסע”, ביקורת”

  1. hamlet 30 ינואר 2018 ב - 19:47 קישור ישיר

    כחובב ליאם ניסן בתור
    כוכב פעולה
    אכן-סרט חלש.
    התחיל מעניין והמשיך לשום מקום…
    יוחזרו ניק נולטה\צ׳אק נוריס\ז׳אן קלוד

    • צור שפי 31 ינואר 2018 ב - 12:59 קישור ישיר

      כוונתך מן הסתם – יוחזרו למחסן הגרוטאות.

  2. hamlet 31 ינואר 2018 ב - 18:39 קישור ישיר

    Old School
    is
    The Best School


השאירו תגובה