ליאם ניסן ב"הנוסע" (The Commuter). תחנה אחרונה

בשנת 2014 הפך "נון–סטופ" לאחת ההצלחות הגדולות והמפתיעות בישראל עם כ-300,000 צופים. בסרט ההוא, שביים הבמאי הספרדי שלמד ועובד באמריקה, ז'אומה קולט–סרה, גילם ליאם ניסן קצין בטחון שצריך לעצור סדרת רציחות על מטוס. ארבע שנים אחר כך ואותו במאי (קולט–סרה) מביים את אותו שחקן (ניסן) בסרט "הנוסע" שעכשיו מתרחש – תחזיקו חזק – על רכבת. זוכרים כשסטיבן סיגל היה טבח שעצר טרוריסטים על ספינה ב"תחת מצור" ואז גם הוא עבר בסרט ההמשך לעשות אותו דבר על רכבת? אז אותו דבר אבל עם ליאם ניסן, בסרט שאפילו לא מוגדר בכלל כסרט המשך. הריפ–אוף הזה הוא כבר שבועיים אחד הסרטים הכי מצליחים בבתי הקולנוע בישראל אחרי שהביא 30,000 צופים בסוף השבוע הראשון לבכורתו.

זהו שיתוף הפעולה הרביעי בין קולט–סרה ובין ניסן. שלושת הסרטים הקודמים היו סרטי פעולה קשוחים ויעילים, ולפחות שניים מהם ("זהות לא ידועה" ו"מרדף לילי") הכילו הברקה או שניים שהפכו אותם לקצת יותר מסרטי ז'אנר נוסחתיים. בשנה שעברה קולט–סרה הביא את סרט הכרישים "מים רדודים", שאמנם לא הצליח במיוחד אבל הראה שהוא במאי ז'אנר יעיל ולא–בלתי–מוכשר. אלא שהפעם הוא ירד מהפסים ליצירת סרט שנראה, ברגעיו הטובים, כמו גרסת בי–מובי ל"עשרה אינדיאנים קטנים" על רכבת, וברגעיו הגרועים כמו, ובכן, "תחת מצור 2", בלי סטיבן סיגל.

ניסן מגלם שוטר לשעבר וסוכן ביטוח בהווה שעולה בכל בוקר על רכבת הפרברים שמביאה אותו למנהטן, ולפנות ערב בחזרה הביתה. יום אחד הכל משתבש: הוא מפוטר מעבודתו וברכבת הביתה הוא מקבל הצעה מאשה הדורת לבוש: אם יצליח למצוא ולסמן את הנוסע האחד (התרגום בעברית בסרט משום מה עושה ספוילר מוקדם מדי ומציין שזו בעצם נוסעת) שלא אמור שם, הוא יקבל מאה אלף דולר. עד מהרה השוטר לשעבר, שמתחיל כמי שצריך את הכסף נואשות, מבין שיש כאן מזימה גדולה הרבה יותר, שאמורה להפליל גם אותו. אני יכול למנות סצינת מכות לא רעה אחת בכלל ועוד שתי סצינות אקשן ירודות, ובעיקר את התובנה שמגיעה במערכה האחרונה שכלום במהלך העלילתי הזה אינו הגיוני. בדרך אל התחנה האחרונה הרכבת גם תאבד את בלמיה ואת נהגה ותצא משליטה, ומה שהתחיל כמו "רצח על האוריינט אקספרס" שמעורבב עם "פלהם 123” הופך להיות באמצע המערכה השנייה ל"רכבת אל החופש" או "לא ניתנת לעצירה". בסרטים האלה כבר היינו וקולט–סרה, למרבה הצער, אינו טוני סקוט.

הקונספט התסריטאי האבסטרקטי דווקא מעניין: לוקח שעה ועשרים דקות לקו הפרברי האמיתי של חברת הרכבות "הדסון ליין" להגיע מתחנת גרנד סנטרל לעיירה קולד ספרינג. תוסיפו עוד כעשרים דקות אקספוזיציה ויש לכם סרט שמנסה לדמות את מסע הגיבור הביתה כמעט בזמן אמת, ולהפוך את שמונה התחנות בדרך לנקודות מפנה עלילתיות, תרגיל תסריטאי חביב שהולך לאיבוד גם בגלל כתיבה מרושלת וצפויה וגם בגלל בימוי שלחלוטין מוותר על תחושת הזמן–אמת.

נהיה כנים: כשזה מגיע לסרטי אקשן, "מטופש" אינה מילת גנאי. אנחנו מקבלים רעיונות תסריטאים מטופשים או חצי אפויים כל עוד הם מוליכים אותנו אל סצינת הפעולה הבאה, וסצינות הפעולה הן המאני–טיים של הסרטים האלה. אלא שאיפשהו אחרי שהוא חוצה את רחוב 181 בהארלם לכיוון יונקרס, "הנוסע" חוצה את הקו הבלתי נסלח מ"מטופש" ל"מטומטם".

פורסם ב"כלכליסט", 29.1.2018

ציוץ