29 ינואר 2018 | 16:45 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

גיירמו דל טורו כנראה יזכה השנה באוסקר, אבל “צורת המים” הוא סרט בעייתי

“צורת המים”. דימויים חוזרים של גיהנום ושדים

“צורת המים” של גיירמו דל טורו מוביל את המועמדויות לאוסקר עם 13 קטגוריות, ואחרי הזכייה בפרס גילדת המפיקים הוא נחשב על ידי רבים כמועמד המוביל לזכייה באוסקר לסרט הטוב ביותר. מצד אחד, זה נפלא – אחרי הזכיות באוסקר של אלפונסו קוארון ואלחנדרו גןנסלס איניאריטו, רק הגיוני שגם החבר השלישי במחתרת המקסיקנית של הוליווד יקבל את רגע ההכרה האולטימטיבי שלו. מצד שני: יש לי לא מעט בעיות עם “צורת המים”. הוא סרט יפה עם רגעים נהדרים, והמחשבה שסרט מפלצות יזכה באוסקר נעימה לי, אבל גם יש בו משהו פשטני ובנאלי, שהופך אותו למהנה, אבל לא מספיק משמעותי כדי לזכות בכבוד הגדול ביותר שהוליווד מעניקה.

הסרט ייצא בישראל בעוד שבועיים, והרגע הזה – שבו דל טורו מוביל במירוץ לאוסקר – הוא הזדמנות טובה לסקור את הקריירה שלו, ואיך היא מתנקזת יפה ל”צורת המים”.

פורסם ב”ליברל”, גיליון ינואר 2018

האם הגיעה שעתו של גיירמו דל טורו? דל טורו, הבמאי המקסיקני שביים את ״המבוך של פאן״ ואת ״פסיפיק רים״, זכה השנה בפרס הראשון בפסטיבל ונציה על סרטו החדש, ״צורת המים״ (אותו פסטיבל שבו זכה ״פוקסטרוט״ במקום השני), זכייה שמציבה אותו בנקודת יתרון מסוימת במירוץ לאוסקר. למה? כי פסטיבל ונציה, באופן מפתיע, הפך להיות המקום שבו הושקו בשנים האחרונות הסרטים שזכו באוסקר לבימוי ״הר ברוקבק״, ״בירדמן״, ״כוח משיכה״ ו״לה לה לנד״. והשנה, אולי גם ״צורת המים״ (אבל כדי לזכות באוסקר יצטרך דל טורו לנצח את כריסטופר נולן, הבמאי של ״דנקרק״, שעליו דיברנו כאן).

דל טורו הוא הצעיר מבין שלושה במאים מקסיקנים ״שלושת האמיגוס״ מכנים אותם בתקשורת שעובדים יחד ברמה כזו או אחרת של שיתופי פעולה, וזכו להצלחה בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים: אלפונסו קוארון בן ה-56 הוא המבריק שבהם, וזכה באוסקר על הבימוי של ״כוח משיכה״; אלחנדרו גונסלס איניאריטו בן ה-54, הוא הווירטואוז שבהם, והוא זכה באוסקר על בימוי פעמיים ברציפות על ״בירדמן״ ועל ״האיש שנולד מחדש״. דל טורו בן ה-53 הוא הרומנטיקן שבהם ו״צורת המים״ הוא אכן אחד מסרטיו הטובים ביותר. מה שמעלה שוב את השאלה: האם זו תהיה השנה שלו?

אני חייב להודות: דל טורו הוא יוצר מרשים, מסקרן ומקורי מאוד, אבל למרות שהוא במאי שיצירתו אישית מאוד, הוא היוצר שאני הכי מסויג ממנו מבין השלושה, הוא הבמאי שאני תמיד מחכה ומשתוקק לסרטיו, אבל שאני גם יוצא מהם עם אכזבה מסוימת.

דל טורו התחיל את דרכו כאיש אפקטים באיפור, עם מומחיות ליצירת מפלצות. ואכן, בלב סרטיו הבולטים תמצאו מפלצת, שהיא למעשה מטאפורה היצור הלא אנושי שיתגלה כהרבה יותר אנושי מהנבל, האדם שיתגלה כמפלצתי ממנה. הבמאי, שגדל בבית קתולי, יוצר סרטים על אלים ומפלצות, יוצר אגדות עם למבוגרים, סיפורים מודרניים על יצורים מיתיים.

ב״המבוך של פאן״ וב״הילדים של אף אחד״ סיפורי האימה מוקמו בתקופת השלטון הרודני של פרנקו בספרד, שניהם עסקו בילדים שמתוודעים אל עולם מאיים ונסתר, אבל כזה שלמעשה מהווה איזושהי סובלימציה למציאות הדיקטטורית האלימה יותר. ב״הלבוי״ הסיפור התרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה, בו הדמות הראשית היא שד מהגיהנום שהוקם לחיים על ידי הנאצים, אבל אפילו הוא ילד הגיהנום מעדיף להילחם בנאצים מאשר לעזור להם. בין אם זה הייצור שגר במבוך ב״המבוך של פאן״ או חרקי האימה שחיים במנהרות הרכבת התחתית ב״מימיק״, דל טורו מעצב בסרטיו דימויים של התת מודע הפחדים, השנאה, האימה, הרדיפה. סרטיו חוזרים שוב ושוב אל עולמות תת קרקעיים מנהרות, תעלות, מרתפים. עולמות שהם לא רק התת מודע אלא אף הגיהנום עצמו. ב״פאסיפיק רים״, אחד הניסיונות המעניינים של דל טורו בבימוי סרט הוליוודי ענק תקציב, עולות מפלצות מבטן האדמה להחריב את כדור הארץ שוב, גרסה של שדים מהגיהנום.

מבין שלושת האמיגוס, דל טורו הוא כנראה היוצר בעל דמיון הפורה ביותר, וגם העקבי ביותר. בעוד עמיתיו נעים הלוך ושוב בין סגנונות וניסיונות קולנועיים, ומנסים את כוחם לפעמים בסרטים קטנים וריאליסטיים, ולפעמים ביצירות ז׳אנריות עצומות מימדים, דל טורו נשאר נאמן לחזון הגותי האפל שמזין את כל סרטיו, בין אלה דוברי הספרדית שהפיק במקסיקו או בספרד, או אלה שביים באנגלית בהוליווד. אבל החזון הזה מגיע עם מחיר: דל טורו הוא גם המסורבל והמגושם מבין השלושה. העיסוק שלו באגדות עם, בסרטים שיש בהם אלמנט כמוילדותי, שמורכבים מחמישים אחוז מבט נאיבי על העולם ומחמישים אחוז של סיוטים, הופך את סרטיו לכבדים, בוודאי בהשוואה ליד הקלה, הווירטואוזית ועוצרת הנשימה של שני חבריו (שנהנים בין השאר משיתוף פעולה מרהיב עם הצלם המקסיקני הגאון עמנואל לובצקי, שבאופן משונה לא צילם אף אחד מסרטיו של דל טורו). אלה המקומות שבהם החיבה שלי ליצירתו של דל טורו מתמסמסת העיצוב תמיד מרהיב, אבל לפעמים סרטיו נדמים לספינה שעלתה על שרטון. דוגמה מצוינת לכך היא סרטו הקודם, “קרימזון פיק”, סרט רפאים עם עיצוב פנטסטי אבל שהתנהל בלאות מורבידית וחסרת חיים שהפכה אותו למרשים אך נשכח. “צורת המים” הוא סרט עם יותר ליבידו ואנרגיה ויש בו כמה רגעים סוחפים, אבל גם הוא, ממש כמו “קרימזון פיק”, נראה כמו סרט ישן שנשמר בנפטלין והגיע אל המסכים קצת מאוחר מדי. קוארון ואיניאריטו מצעידים את הקולנוע באופן מהפכני קדימה, דל טורו מושך אותו לאחור.

״צורת המים״, לצד “המבוך של פאן”, הוא אולי יצירתו הטובה ביותר, שמעידה היטב על המימד המטאפורי שבבסיס המשלים הקולנועיים שהוא בורא. אבל גם הסרט הזה, למרות כמה סצינות מבריקות, חושף את מגבלותיו כבמאי ותסריטאי: דימויים ברורים מאליהם, דמויות חד גוניות, ומסר שקוף. במרכז הסרט כרגיל ניצב יצור, מפלצת. יצור מימי, חצי אדםחצי דג. מפלצת שכאילו הגיעה הישר מתוך ״היצור מהלגונה השחורה״, אחד מסרטי האימה הקלאסיים של שנות השלושים. הדמות נטולת השם הזאת נלכדה והובאה למתקן מחקר צבאי. תחילת שנות הששים, ימי המלחמה הקרה, סוף ימי מקארתי, תקופה שהמתיחות הביןגושית והחשדנות הפניםארצית באה לידי ביטוי בסרטי אימה זולים שהיו מחאה נגד הרדיפה אחר כל מי שנחשב אחר – מבחינה גזעית או פוליטית. ״צורת המים״ מגיב לתקופה הזאת ואל סרטיה. במרכז הסרט ניצבת אשה אילמת בשם אלייזה (סאלי הוקינס), שגרה מעל בית קולנוע (הפעם הקולנוע הוא המרתף שמחזיק את דימויי התת מודע של הנפש), שעובדת כמנקה במתקן הצבאי. החיבור ביניהם מיידי: שניהם אילמים, שניהם חובבי מים, ושניהם אאוטסיידרים בעולם. אלייזה מחליטה לנסות ולהציל את המפלצת ולחלץ אותה משביה. היצור הימי הזה מייצג אצל דל טורו את כל מי שנחשב שונה בחברה האמריקאית הלבנה והשמרנית של שנות הששים. בעוד שהצבא מבוהל מהייצור ורוצה לחקור אותו ולהשמיד אותו, מסביב אנחנו עדים לגזענות, הומופוביה ומיזוגניה. הרצון של אלייזה לשחרר את המפלצת אל האוקיינוס הוא הרצון שלה להביס את הממסד הצבאי הלבן והגברי, וגם למצוא לעצמה את פנטזיית האהבה המימית והאילמת שצפה בתוך חלומותיה. זו מפלצת שהופכת למושא תשוקה ולא לסיבה לבהלה. דמיינו, אם תרצו, גרסה מבוגרת, אירוטית ואלימה ל״אי.טי״ או ״ספלאש״: החיבור בין בת אנוש ובין יצור מעולם אחר, שהופך להיות החבר היחיד של הגיבור בעולם של ניכור.

את סיפור האהבה/בעתה הזה דל טורו מביים עם המיזוג האופייני שלו בין רגעים של קסם גמור, ובין רגעים נטולי עידון שבהם הנמשל גובר על המשל והמסר מכריע את הסיפור. רגעי מופת של בימוי מסחרר בעיקר בסצינת השיא הווירטואוזית המופיעה באמצע הסרט מול סצינות בנאליות עם דמויות לא מפותחות. אבל זהו דל טורו, לטוב ולרע: במאי רב חזון שמשוחח בסרטיו עם מסורת קולנועית נושנה ומעט בנאלית, שסרטיו לרגעים מפעימים, אבל אף פעם לא מספקים. יש קסם, פלא ולב בסרטיו, ורצון אמיתי להבריח את הרוע האנושי באמצעות מפלצות, אבל גם מקומות שבהם הסרט פשוט נעצר, קופא במקומו. ״צורת המים״ הוא סרטו היפה ביותר, ומשל רלוונטי לאמריקה בת זמננו שהידרדרה חזרה למציאות של שנאה, חוסר סובלנות וחשדנות, אבל לא בטוח שהטוב ביותר של דל טורו מספיק כדי להפוך אותו ליצירת מופת לדורות ואת דל טורו ליוצר שהוא לא יותר ממעצב נהדר.

נושאים: בשוטף

2 תגובות ל - “גיירמו דל טורו כנראה יזכה השנה באוסקר, אבל “צורת המים” הוא סרט בעייתי”

  1. יוס ואחיו 6 פברואר 2018 ב - 9:57 קישור ישיר

    צריך גם לציין נטיה (פטישיסטית?) שלו לפרק פרצופים באופן אלים. קורה ב’פן’ ו’קרימזון’ ואולי גם באחרים.

  2. ירון 11 פברואר 2018 ב - 15:07 קישור ישיר

    את המפלצת האקווטית כאן משחק דאג ג’ונס, ששיחק גם את חברו האקוואטי והכמעט זהה במראה של הלבוי בסדרת “הלבוי” בבימוי… גיירמו דל טורו.
    במידה מסויימת הסרט הנוכחי הוא מעין פריקוול להלבוי. ואולי המשך? בכל אופן, זו דמות דומה מאוד אם לא זהה.


השאירו תגובה