סיכום העשור: שנת 2000
הנה אנחנו מתחילים: מסכמים את שנות ה-2000. אני בוהה כבר כמה שבועות ברשימת הסרטים שהכי אהבתי בעשור האחרון ואין לי מושג איך להחליט מה מתוכם היו הסרטים שהכי-הכי אהבתי. אז אני מושך זמן מחשבה, ובינתיים קבלו בשבועות הקרובים את סיכומי השנה שלי מעשר השנים האחרונות. ואנחנו מתחילים עם סיכום שנת 2000:
פורסם ב"העיר" ב-28.12.2000
שנת הדרקון
מ"מגנוליה" ועד "נמר, דרקון". מההצלחה בין לילה (אחרי 11 שנה) של סטיבן סודרברג ועד הכשלון של "מועדון קרב". ממותם של אלק גינס וג'ון גילגוד, ועד לידתו של "הארי פוטר". שנת 2000 בבתי הקולנוע מסתיימת עם מסר צלול וברור: בשנה הבאה יהיה יותר טוב
"סינמסקופ" מציג: עשרת הסרטים הטובים של השנה
1. "מגנוליה" (במאי: פול תומס אנדרסון) / "מועדון קרב" (במאי: דיוויד פינצ'ר)
2. "החיים שאחרי" (הירוקאזו קורה-אדה)
3. "נמר, דרקון" (אנג לי)
4. "הכשרון של מר ריפלי" (אנתוני מינגלה)
5. "סאות פארק, הסרט" (טריי פרקר ומאט סטון)
6. "ארין ברוקוביץ'" (סטיבן סודרברג)
7. "גרין מייל" (פרנק דרבונט)
8. "אני, עצמי ואיירין" (האחים פארלי)
9. "צעצוע של סיפור 2 " (ג'ון לאסטר)
10. "גלדיאטור" (רידלי סקוט)
אהבנו גם את: "האמת שמתחת לפני השטח", "אחי, איפה אתה", "רציחות פשוטות, גרסת הבמאי", "בלתי שביר", "המקור" (בעקר בזכות הצילום), "משימה בלתי אפשרית 2 ", "שלושה מלכים", "להיות ג'ון מלקוביץ'"
= = = = = = = = = =
כ-170 סרטים יצאו לבתי הקולנוע בארץ בשנת 2000 (ממוצע של 3.2 סרטים בשבוע). כעקרון, שנת 2000 היתה שנה לא ממש מוצלחת בקולנוע, אלא שבחצי השנה הראשונה אחנו בארץ לא הבחנו בכך: היינו עדיין עסוקים להשלים את הפיגור משנת 99' (והאם לא הגיע הזמן שפער הזמן בין מועד יציאת הסרט באמריקה, ומועד הגעתו ארצה יתחיל להצטמצם עוד יותר? האם הגיוני שיש עדיין סרטים שמגיעים ארצה בדי.וי.די לפני שהם מגיעים לקולנוע?). כך קרה שברשימת "סינמסקופ" לסרטים הכי טובים של השנה _ הרשימה מתייחסת רק לסרטים שהופצו בישראל בשנת 2000, בלי קשר לשנת ההפקה שלהם _ יש רק ארבעה סרטים שבאמת הופקו השנה. כל השאר הם מיבולי השנה הקודמת.
עד כמה היתה שנת 2000 שנה בעייתית? קחו בחשבון שבשנים קודמות – למרות שאנחנו תמיד אוהבים לקטר שהשנה החולפת היתה מחורבנת – לא היתה בעיה למצוא בין 15 ל-20 סרטים טובים שהוצגו באותה שנה. השנה הייתי צריך לחפור די עמוק בחבית הסרטים כדי למצוא עשרה. העובדה ש"גלדיאטור" ו"אני עצמי ואיירין" מצאו את דרכם לרשיה מעידה שזו שנה בה נאלצנו להסתפק בסרטים מהנים, אך לא בסרטים חשובים.
1.
רשימת הסרטים הכי טובים של "סינמסקופ" נפתחת בהתנצלות והכאה על חטא: "מועדון קרב", השותף למקום הראשון, כלל אינו סרט מהשנה. הוא יצא בארץ ב-17 בדצמבר 1999 והוא פוצץ את המוח בתעוזתו. הבעיה היא שסיכום שנה הוא פרויקט שלוקח זמן להכין, וכש"מועדון קרב" הוקרן לעיתונאים, לפני כשנה, רשימת הסרטים הכי טובים של 1999 כבר היתה גמורה. אבל מכיוון שהסרט היה כה מרשים, דחפתי אותו הזריזות למקום השביעי, הבלתי מורגש. לקח לי כמה חודשים, ולא מעט צפיות חוזרות, כדי להבין את גודל הטעות: "מועדון קרב" הוא אחד הסרטים החשובים ביותר של שנות התשעים, ולא סתם הסרט השביעי ברשימת הסרטים הכי טובים של השנה. למרבה המזל, רוב הדיונים סביבו, ועיקר הזמזום שרק הלך וגבר, התרחשו במהלך השנה הנוכחית. כך שזו ההזדמנות שלי לבצע תיקון: "מועדון קרב" הוא לא רק הסרט הטוב של השנה (לצד "מגנוליה", כמובן), הוא גם יירשם בעתיד כאחד הסרטים המשפיעים ביותר שנוצרו על קו התפר בין המילניומים.
"מועדון קרב" הוא גם החומר ממנו עשוי הפולקלור של סרטי פולחן. הוא היה כשלון מביך עבור אולפני פוקס – הוא עלה יותר מששים מיליון דולר והכניס לא יותר משלושים מיליון – והכשלון הזה גרם, בסופו של דבר, להדחתו של יו"ר האולפן, ביל מקאניק (האיש שאפילו הצלחת "טיטאניק", שהייתה רשומה על שמו, לא עמדה לזכותו במקרה הזה). אבל ככל שעובר הזמן, "מועדון קרב" צובר את המומנטום שמזכיר את אגדות "בלייד ראנר" – סרט שהקהל הרחב לא ידע להעריך בזמן אמת, שהפך לאחת התופעות התרבותיות המשפיעות ביותר בשנים שבאו אחר כך. דיוויד פינצ'ר, הבמאי, אמנם לא נודה מהוליווד בגלל הכישלון, אבל מצד שני, עוד לא לגמרי ברור מה הולך להיות הסרט הבא שלו, ומתי זה יקרה.
אך מעבר לתיקוני ושכתובי ההיסטוריה, די ברור ש"מגנוליה" הוא סרט השנה האמיתי. קודם כל, כי לא היה עוד סרט כמוהו השנה שפיצל את צופיו למחנות כה קוטביים ועורר כל כך הרבה דיוני מסדרונות בין אנשים. לא היו אנשים שסתם חיבבו את "מגנוליה", היו את אלה שאהבו אותו, ואת אלה ששנאו, וכל אחד היה לא פחות קולני מעמיתו.
בצפייה ראשונה חששתי שההתלהבות שלי מ"מגנוליה" היא עניין של מצב רוח רגעי, ושבכל קונסטלציה אחרת הייתי סולד ממנו (כפי שלא התלהבתי מ"לילות בוגי", סרטו הקודם של אותו במאי). אך צפיות חוזרות הוכיחו שעוצמתו של הסרט בלתי ניתנת לערעור – למרות הטון ההיסטרי, המסרים הברורים מאליהם והשימוש הלא תמיד אלגנטי במניירות סגנוניות. יופיו של "מגנוליה" נמצא בעובדה שלמרות שהוא נראה כמו אפוס גרנדיוזי בן שלוש שעות (פלוס), הוא עדיין מתנהג כמו שיר פופ בן שלוש דקות. זה כנראה סוד הקסם של אנדרסון: בעוד במאים אחרים שואבים את השראתם ליצירות אפיות מאופרה, הוא שומר על קצב פופי. מה שעזר לו לשמור ב"מגנוליה" על האווירה הפול מקארטנית היה הפסקול הנפלא של איימי מאן. "מגנוליה", גם כיום, הוא מכבש קולנועי שקשה לעמוד בפניו והוא הפך, באחת, לקלאסיקה.
2.
חלק בלתי מבוטל מהסרטים ברשימה עוסק בקולנוע, או מהווה משל על עולם הקולנוע. "מגנוליה" מתרחש בין דמויות הקשורות לעולם הטלוויזיה; "מועדון קרב" הוא סיפורו של גבר צעיר שמוחו מתפרק וגורם לו לבדות אלטר אגו קולנועי המשתלט על חייו; "נמר, דרקון" בנוי כמו חלום בו כולם מרחפים ושיכול להתקיים במציאות אך ורק בקולנוע; "סאות פארק, הסרט" היה סאטירה על הפוליטיקה והצביעות של הוליווד; ו"הכשרון של מר ריפלי" ו"גרין מייל" (ובמידה מאולצת יותר, ושכלתנית פחות, גם "גלדיאטור") הם הגיגים עדכניים על הקולנוע הקלאסי של שנות הארבעים. אבל המשל המופלא מכולם על הקולנוע נמצא ב"החיים שאחרי", סרט יפני בן שנתיים שהוקרן השנה בארץ. בסרט, המתרחש בתחנת מעבר בין עולם החיים וגן עדן, משחזרים/מביימים פקידי קולנוע מלאכיים את זכרונותיהם האחרונים של אלה שרק השבוע הלכו לעולמם. הקשר בין קולנוע, זכרון ואלמוות מעולם לא נראה רגיש ומרגש כל כך, ולמרות הסגנון התיעודי המנוכר מעט, הסרט סוחף את הצופה אליו בהדרגה. חלקו השני, בו הבמאים (שהם גם, למעשה, פסיכולוגים המסייעים לפציינטים שלהם לבחור את הרגע הכי משמעותי בחייהם), מתחילים חשבון נפש משל עצמם, ובו הם מפסיקים להתעסק רק בהתבוננות חיצונית ומתחילים לחפש את הזכרון הכי משמעותי של עצמם, הוא המרגש ביותר. וסוף הסרט מושלם.
3.
"נמר, דרקון" הוא למעשה הסרט הטוב ביותר של שנת 2000. זה מתחיל להסתמן בתור קונצנזוס מצד לא מעט מבקרי קולנוע אמריקאיים. ישראל, מרגש להיזכר, היתה אחת המדינות הראשונות שגילתה את יופיו המופלא של הסרט הזה. בתור סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים, "נמר, דרקון" הגיע אלינו – קומפלט עם הבמאי המקסים שלו – מיד אחרי פסטיבל קאן ולפני שמשך את תשומת הלב העולמית בפסטיבלי טורונטו, ניו יורק והזכייה בפרסי האקדמיה של טייוואן. אנג לי, שכבר עשה כמה סרטים יפים ורגישים בעבר ("על תבונה ורגישות", "סופת קרח") רוקח את מלאכתו לשלמות בסרט הזה, והוא שוב מתגלה כאחד הבמאים הכי עדינים בעולם. בידיו של כל במאי אחר סיפור הפולקלור על החרב המופלאה והדרך בה היא משפיעה על ארבע דמויות, היה הופך לאגדה כוחנית בעלת טונים פשיסטיים. אבל חרב הגורל הירוק של אנג לי לא הופכת לאקסקליבר המיתולוגית, והמימד האנושי ב"נמר, דרקון" נשמר לכל אורכו. וכך, בזכות השילוב בין המגע העדין וקטעי פעולה עוצרי נשימה, הופך הסרט לאחת החוויות הרומנטיות והקסומות שהוצגו השנה. השימוש המוגבר של לי בריחוף של הדמויות, וההימנעות המוחלטת שלו מצידוקים ריאליסטיים לקטעי הפעולה, הופכים את "נמר, דרקון" לסצינת חלום אחת ארוכה, שיכולה להתפרש גם באספקט הסימבולי, הסוריאליסטי והפסיכואנליטי. אך בסופו של דבר, אלה הסיקוונסים שעושים את הסרט: המרדף על הגגות, הדו קרב בין החרב וזרד העץ, המרדף בין צמרות העצים (מהסצינות היפות ביותר שאי פעם צולמו), וקטע הפלאשבק הארוך (כמעט עשרים דקות!) שמתפקד כמעט כמו סרט בתוך סרט.
4.
אנתוני מינגלה הוכיח שהוא אשף בחיבור בין תסריט שנון ותמונות מדויקות כבר ב"הפצוע האנגלי" (סרט שעדיין נתפס בציבור רק כמעשיה רומנטית טראגית ומיושנת, ולא מספיק קולטים את המורכבות התסריטאית שלו ואת עוצמתו הרגשית, אך גם האינטלקטואלית) ו"הכשרון של מר ריפלי", למרות שיש תחושה שהוא בלתי גמור, היה המשך ישיר של הסרט ההוא. חיפושו של בחור עני ומבולבל אחר זהות חדשה, שהוא יהיה גאה בה יותר, וקור הרוח שלו בניסיונותיו הבלתי נלאים להשיג לעצמו ביוגרפיה חדשה הפכו אצל מינגלה לסרט כובש ומשכנע. מר ריפלי הוא, למעשה, כל אחד מאיתנו. בזכות רגישותו של מינגלה, מעשיו הקיצוניים של ריפלי נתפסו לא כדרך פעולה של פסיכופט, אלה כהתנהגות הגיונית כמעט של הפרולטריון הנלחם בציפורניו במעמד השליט. ועדיין, הדרך האמפטית בה מינגלה התייחס לגיבור הרוצח שלו, לא הפכו את "הכשרון של מר ריפלי" לסרט בלתי מוסרי – אם כי האמביוולנטיות שלו היתה בהחלט מרעננת – אלא למשל על הדרך בה הקולנוע, עולם הזוהר, המוזיקה, הבידור, ופולחן הכוכבים מחלחלים לחיינו, מעוותים (או מחדדים) את תפיסות המוסר שלנו ומנביטים בתוכנו תכונות אישיות שלא היו שם קודם. מבחינות רבות זהו מין אח תאום – שמרני יותר בסגנונו – ל"מועדון קרב".
5.
קשה להאמין שאולפן הוליוודי שם כסף על "סאות פארק, הסרט" (אחד הסרטים הבולטים של קיץ 99' באמריקה, שהגיע אלינו רק באביב 2000). זה לא רק אחד הסרטים הכי מצחיקים שהוצגו השנה, זו גם אחת המתקפות החריפות ביותר על תעשיית הקולנוע ההוליוודית שאי פעם יצאה מתוך הוליווד עצמה. למעשה, הסאטירה ההוליוודית כה קיצונית שצריך להפריד בין הסדרה "סאות פארק" והסרט – חוץ מהשם והדמויות כמעט ואין ביניהם קשר. כל מה שצבוע בדרך החיים האמריקאי – ובא לידי ביטוי בדרך בה הורים ומחנכים מגיבים לסרטי קולנוע – חוטף בעיטה הגונה בסרט. ושלא כמו סאטירות הוליוודיות אחרות, "סאות פארק" הלך עם מסריו עד הסוף, בלי התנצלויות ובלי התקפלויות. המתקפות הישירות של יוצרי הסרט על ג'ק ואלנטי ואיגוד הקולנוע האמריקאי (גוף העל המבקר את עבודת האולפנים ומסווג את סרטי הקולנוע) הופכים את "סאות פארק", בפועל, לסרט הפוליטי ביותר שנעשה באמריקה כבר המון זמן. וכן, הוא גם נורא נורא מצחיק.
6.
"ארין ברוקוביץ'" לא היה אמור להיות סרט מוצלח: סיפור אמיתי, ג'וליה רוברטס בתפקיד הראשי, דרמה משפטית, תסריט ענייני, כמעט לקוני. עד כמה מרשים יכול סרט כזה להיות? ובכן, "ארין ברוקוביץ'" הזכיר לנו, הצופים, דבר שאנחנו לא רואים מספיק בקולנוע: עשייה קולנועית טובה היא כל ההבדל בין סרט טוב וסרט רע. "ארין ברוקוביץ'", עם כל נתוני הפתיחה הבעייתיים – הטלוויזיוניים אפילו – שלו, הפך בידיו של סטיבן סודרברג לסרט נפלא. פתאום הקהל הרחב – זה שרק רוצה שיספרו לו סיפור טוב עם כוכבים ויניחו לו לנפשו – מתחיל לדבר על העריכה בסרט כאילו כולם סטודנטים לקולנוע, פתאום עיניים שקהו נפקחות למראה תחבולות מחוכמות של במאי מבריק, פתאום סרט שנראה דו מימדי הופך לאמירה מורכבת על הדרך בה הקולנוע והטלוויזיה מייצגים את המציאות. הקאטים המפתיעים של סודרברג, העובדה שבתור דרמת בית משפט הסרט כמעט ולא נכנס לבתי משפט וההופעה הססגונית של רוברטס בתפקיד הראשי (הנה מגיע האוסקר שלה) הפכו את "ארין ברוקוביץ'" לאחד הסרטים המקוריים והמפתיעים של השנה. מפתיעים, אגב, רק לאלה שלא שמו לב לקריירה המבריקה, אך הבלתי מסחרית, של סודרברג עד הסרט הזה.
7-10.
"גרין מייל", אפוס קולנועי מרשים שנוצר בצלמה של הוליווד בשנות השלושים והארבעים, אך עם הקסם הנוסטלגי שמאפיין את הוליווד הנוכחית, שב והוכיח שפרנק דרבונט – ממש כמו אנתוני מינגלה – הוא במאי שכל סרט שלו הוא יצירת מופת. זה שלהרבה אנשים בארץ לא היה כוח לשבת שלוש שעות בסרט הוליוודי עתיר רגשות אומר יותר על הקהל מאשר על הסרט.
מ"מתחת לפני השטח" ועד ל"יעד סופי", שנת 2000 היתה מוצלחת לסרטי אימה, אבל רעה מאוד לקומדיות. "אני, עצמי ואיירין", בראייה לאחור, היה הסרט הכי מצחיק שנוצר השנה. זה מפתיע כי בסרטיהם הקודמים ("טפשים בלי הפסקה", "משתגעים על מארי") האחים פארלי המציאו והקצינו את הומור בתי השימוש שהפך באחרונה לבונטון המסחרי של הקיץ. אבל ב"איירין" הם הבשילו: הם לקחו את ההומור הקיצוני שלהם וצירפו לו נשמה וסיפור אולד-פאשן מחמם לב על בחור עם פיצול אישיות שנלחם בעצמו על ליבה של בחורה. וזה, בעצם, המוטיב המרכזי של השנה הזאת: מ"מועדון קרב", דרך "ריפלי" ועד "להיות ג'ון מלקוביץ'" הסרטים השנה עסקו במצבים הולכים ומקצינים של סכיזופרניה. "אני, עצמי ואיירין", שנוצר שנה אחריהם, הוא כבר הגרסה הקומית למגמה הזאת.
ו"צעצוע של סיפור 2" ו"גלדיאטור" הם, בפשטות, הסרטים הכי מרהיבים טכנית שנוצרו השנה.
****************
איש השנה של "סינמסקופ", אנו מכריזים בגאווה, הוא סטיבן סודרברג. אני עוקב אחריו באדיקות ובהערצה כבר 11 שנים, מאז "סקס, שקרים ווידיאוטייפ", עד שיש לי כבר תחושה שמדובר בחבר קרוב. למעשה, יש סרטים שלו שאני מאמין שרק אני והוא ראינו. והנה, זו שנת הפריצה הגדולה שלו. זה התחיל מכך שהוא הצליח – אלוהים יודע איך – ליצור ארבעה סרטים תוך שנתיים ("רומן לא חוקי", "The Limey", "ארין ברוקוביץ'" ו"טראפיק" שיוצא היום באמריקה תחת מטר בלתי פוסק של ביקורות מעולות). כולם – בהנחה ש"טראפיק" מוצלח כפי שמספרים עליו – מעולים. זה המשיך בכך שעם "ארין ברוקוביץ'" הוא זכה ללהיט הקופתי הגדול הראשון שלו והפך לבמאי שכל שחקני הוליווד מתים לעבוד איתו, וזה ממשיך בסדרה האינסופית של הפרויקטים הנפלאים שהוא אמור לביים בשנים הבאות: מגרסה מחודשת ל"11 של דני אושן" ועד עיבוד מחודש ל"סולאריס" של סטניסלב לב ואנדריי טרקובסקי (הפה נרטב מהמחשבה). עכשיו כולם יודעים לספר כמה נפלא סודרברג והלב, אכן, מעט מחמיץ מקנאה שהבמאי הנפלא והמעט מחתרתי הזה הפך, בין לילה (אחרי 11 שנה) לגיבור הגדול של הוליווד והאיש, שעם שני סרטים מדוברים בשנה אחת, יגיע לערב האוסקרים מנצח. יש להניח שהוא גם ייצא משם כזה.
ובמקום השני בקטגוריית איש השנה: אנג לי. עם שני אפוסים שונים כל כך בשנה אחת – "לרכוב עם השטן" ו"נמר, דרקון" – אנג לי הפך השנה לבמאי שיודע להנהיג בלוקבאסטרים מורכבים, ולא רק דרמות משפחתיות אינטימיות. "נמר, דרקון" הוא יצירת המופת הגדולה שלו, אבל גם "לרכוב עם השטן" היה ניסיון מעניין, גם אם בוסרי. הוא הבנאדם היחיד שכרגע מאיים לגזול מסודרברג את האוסקר שלו.
ובמקום השלישי: רוברט זמקיס, שגם דחס שני סרטים בשנה אחת. "האמת מתחת לפני השטח" שלו היה הסרט הכי מפחיד השנה, אבל "להתחיל מחדש" עם טום הנקס יאוזכר, אם בכלל, בסיכום השנה הבאה. ככה זה הפרש הזמנים בין ישראל ואמריקה.
עשרת הסרטים המאכזבים של השנה
למרות ההייפ, למרות הביקורות הטובות, למרות ההצלחה בקופות – הסרטים האלה, לדעתי, אינם מוצלחים כפי שגרמו לנו לחשוב:
1. "סיפור פשוט"
2. "גוסט דוג, דרכו של סמוראי"
3. "בואנה ויסטה סושיאל קלאב"
4. "איש על הירח"
5. "אוכל מהיר, נשים גנובות"
6. "נערי פלא"
7. "לגעת במוות"
8. "האחות בטי"
9. "חמש ילדות יפות"
10. "אמריקן ביוטי"
הסרטים שיצאו באמריקה ב-2000 אבל עוד לא הגיעו ארצה: "רוקדת באפלה" ו"בילי אליוט", שכבר הוקרנו לתקשורת, אבל ייצאו להקרנות מסחריות רק בתחילת השנה, יימצאו את דרכם, מן הסתם, לרשימות הסרטים הטובים של שנת 2001 (למרות ש"רוקדת באפלה" זכה בשבוע שעבר לתואר "הסרט הגרוע של השנה" ב"טיים מגזין"). אבל לצידם אתם עשויים למצוא לא מעט מסרטי שנת 2000, שעדיין לא הגיעו ארצה (ולא ברור מי מהם יגיע – או מתי – ומי מהם ימצא את דרכו ישירות לספריות הווידיאו):
"טראפיק", "להתחיל מחדש" (שמו העברי של "Cast Away", הסרט החדש של רוברט זמקיס), "הנשים של דוקטור טי", "מגרש השדים, גרסת הבמאי", "המלט", "תעביר את זה הלאה", "סימן חיים", "Requiem for a Dream", "Almost Famous", "The Gift", "Quills", "The Contender", "The Legend of Bagger Vance", "Jesus' Son", "You Can Count on Me", "The Cell".
ובא לנו לראות גם את: "הרי את מכושפת לי", "102 כלבים וגנבים", "הרפתקאות רוקי ובולווינקל", "Bamboozled" (של ספייק לי), "פרויקט המכשפה מבלייר 2", "ניקי הקטן", "רד פלאנט" ו"Bring it On".
עשרת הסרטים הקופתיים של השנה באמריקה
1. "הגרינץ'" (235 מיליון דולר)
2. "משימה בלתי אפשרית 2" (215)
3. "גלדיאטור" (186)
4. "סערה מושלמת" (182)
5. "פגוש את ההורים" (159)
6. "X מן" (157)
7. "מת לצעוק" (156)
8. "האמת מתחת לפני השטח" (155)
9. "דינוזאור" (137)
10. "הפרופסור המטורף 2" (123)
הסרטים הכי מסקרנים של 2001: שנת 2000 היתה בלתי מרשימה ברובה, אבל היא עשויה להיראות אפילו אפרורית עוד יותר לעומת מה שמצפה לנו בשנה הבאה. מבול עצום של סרטי פעולה והפקות ענק ישטוף את המסכים בתריסר החודשים הבאים. ואז תבוא דממה גדולה. בסביבות יוני תנעל הוליווד את שעריה כששביתת הענק של השחקנים והתסריטאים תיכנס לתוקפה ותשבית את כל פעילות האולפנים. כולם מתרוצצים כרגע בהיסטריה, מסים להוציא סרטים חדשים לעבודה מחר, כדי שיהיו מוכנים עד סוף מאי. אם האולפנים לא ידאגו כעת לסטוק של סרטים, יש סיכוי ששנת 2002 תהיה שחונה מאוד (לפחות בהפקות הוליוודיות: סרטים עצמאים וזרים יהפכו, במקרה כזה, למצרך מבוקש מאוד). אבל בהלת העבודה הנוכחית יוצרת גם בעיות: במאים ושחקנים רבים מתלוננים שהמפיקים כה ממהרים לצאת לצילומים, שסרטים רבים יוצאים לדרך עם תסריטים לא גמורים. כך שאם אכן תהיה שביתה יש סיכוי שיהיו מספיק סרטים חדשים ב-2002 אבל שהם יהיו די מחורבים. אבל לכך נדאג במדור הסיכום בשנה הבאה. בינתיים, הבה נערוג אל הסרטים הכי בומבסטיים ומסקרנים שיצאו בשנה הקרובה:
1. "AI" של סטיבן ספילברג (וסטנלי קובריק ז"ל), וגם את "Minority Report" אם הוא יספיק.
2. "שר הטבעות" של פיטר ג'קסון
3. "מאטריקס 2" של האחים וואשובסקי
4. "חניבעל" של רידלי סקוט
5. "כוכב הקופים" של טים ברטון
6. "פרל הארבור" של מייקל ביי
7. "ספיידרמן" של סם ריימי
8. "בלייד 2", "פארק היורה 3", "שליחות קטלנית 3"
9. "מפלצות בע"מ", של אולפני פיקסאר
10. "הארי פוטר" של כריס קולומבוס
המדור מרכין את ראשו
האנשים שהלכו לעולמם בשנת 2000:
הדי לאמאר (שחקנית, 19.1), רוז'ה ואדים (במאי, 11.2), צ'רלס שולץ (יוצר סנופי וצ'רלי בראון, 12.2), עפרה חזה (זמרת ושחקנית, 23.2), איאן דיורי (זמר ושחקן, 27.3), דאגלאס פיירבנקס ג'וניור (שחקן, 7.5), פול ברטל (במאי, 13.5), ג'ון גילגוד (שחקן, 21.5), טיטו פואנטה (מוסיקאי, 1.6), ויטוריו גאסמן (שחקן, 29.6), וולטר מתאו (שחקן, 1.7), קלוד סוטה (במאי, 22.7), אלק גינס (בן קנובי, 5.8), לורטה יאנג (שחקנית, 12.8), ג'ק ניטשה (מוסיקאי, 25.8), פולה ייטס (אישיות, 17.9), ריצ'רד מוליגן (ברט מ"בועות", 26.9), ריצ'רד פרנסוורת (שחקן, 6.10), סטיב אלן (מנחה, 30.10), רינג לרדנר ג'וניור (תסריטאי מצוין, 31.10), ויקטור בורג' (קומיקאי, 23.12).
=============
הרהורי דצמבר 2009: ג'וליה רוברטס אכן זכתה באוסקר שלושה חודשים אחר כך. וגם סטיבן סודרברג ואנג לי. ובדיעבד, אני מעדיף את "שלושה מלכים" בהרבה על פני "גלדיאטור".
אופס. "המאכזב של השנה"?
או שאתה דבק בדעתך?
=========
רוה לאמריקן: מכיר את זה שכל העולם מריע לסרט, נשפך ממנו, מחלק לו פרסים, ואז אתה הולך אליו וחושב "אה, נחמד", אבל שהסרט בסופו של דבר לא עומד בציפיות שהרעיפו עליו. זה קרה לי בשנים האחרונות, למשל, עם "ג'ונו" ועם "נער החידות ממומבאי". כמותם, גם "אמריקן ביוטי" יצא מפסטיבל טורונטו מומלך כמשיח החדש וזכה בכל פרס אפשרי. ומול הצונאמי הזה, אני נותרתי קצת מסויג. אהבתי את התסריט של אלן בול. אהבתי את הצילום של קוני הול, אחד הצלמים האהובים עליי. אהבתי, כמו כולם, את הנעימה של תומס ניומן (וכמובן שהדבר שחשבתי שהוא הכי מבריק בסרט הוא הדבר היחיד שלא זכה באוסקר). והמשחק של קווין ספייסי הדהים אותי. אבל לא גמרתי על הסרט מסופרלטיבים. בעיקר כי הרגשתי שאת מה שהוא אומר "מועדון קרב" אומר יותר טוב. ראיתי בהם שני סרטים זהים במסר שלהם ובעולם שהם יוצאים נגדו, רק בהבדלי נקודת תצפית של הגיבור: זה שכבר נטחן לתוך המערכת הבורגנית, וזה שעומד להיטחן ומנסה למרוד נגדה לפני שמאוחר מדי. ובסוף 2000 היה ברור לי שלטעמי האישי, מול כל ההלל ש"אמריקן ביוטי" זכה לו, דווקא "מועדון קרב" הוא המבריק יותר. אז כן, יש כאן עניין של גם ללכת קצת נגד הזרם, לא להיסחף בתשבוחות, שלפעמים אני מרגיש שהן כבר מזינות את עצמן, ושאנשים מתלהבים מההתלבות של האחרים, ולא מהסרט עצמו. מה שכן: מאז, הקריירה הקולנועית של סם מנדס ואלן בול המריאה והתעשרה, ו"אמריקן ביוטי" משתלב בנושאים ששניהם עוסקים בהם (בנפרד) באופן מעניין. בכל מקרה, אני מעדיף את "פרדישן" של מנדס הרבה יותר מאשר את "ביוטי". הרבה יותר. ולגבי "ביוטי": אני חי בשלום עם הסרט. אין לי שנאה כלפיו. זה רק תיעוד של אכזבה בזמן אמת מול הו-הא תקשורתי שחשבתי שיצא משליטה.
אתה תצטרך להסביר את הקטע עם אמריקן ביוטי
תודה. היה מעניין לקרא.
תיארת יפה את 'מגנוליה'. זה הסרט הארוך הכי קצת שאני מכיר.
בדיוק ראיתי את אמריקן ביוטי לפני כמה ימים, שוב.
אני גם מצפה להסבר.
יש כאן אמירה בפרסום הרשימה מלפני 10 שנים שוב כחלק מסיכומי העשור. והאמירה היא שהפרספקטיבה של הזמן לא מעניינת אותך. מבחינתך הסיכום של שנת 2000 בתחילת שנת 2010 אמור להיות זהה לסיכום שניתן בסוף שנת 2000. אני לא מסכים.ולכן מאוד קשה לי להתיחס לסיכום הזה. אני יכול להגיד מה חשבתי עליו אז לפני 10 שנים, אבל מה זה משנה? להיום זה בטח לא רלונטי. מה שכן אף אחד מהסרטים של שנת 2000 לא נכנס אצלי לרשימת העשור. נמר דרקון היחיד שנמצא בליגה הנכונה.
ואמריקן ביוטי זה סרט של שנת 1999 ככה שאין צורך להתוכח עליו במסגרת הזו.
חוץ מ"לגעת במוות" המיותר, רשימת המאכזבים היא אסופה של סרטים נהדרים.
ולמספר 6, אני חושב שיאיר מפרסם את הרשימה דווקא בגלל שהפרספקטיבה של הזמן מעניינת. הוא התייחס לזה כבר מספר פעמים. לא חייבים לקפוץ סתם.
כשמגיע מצעד הלהיטים,
אני תמיד תמיד –
מכבה את הרדיו.
והעולם ממשיך,
ואני לא מוקא מתוכו.
וזה נכון, כל כך נכון לי.
באמת שלושה מלכים, וגם בלתי שביר, המקור ,לגעת במוות וגוסט דוג טובים יותר מעשרת הסרטים שברשימה שלך. ומגנוליה הוא סרט שאני מחבב, לא אוהב ולא שונא.
גם גוסט דוג רחוק מלאכזב, אף שגם הוא מ-1999 אם איני טועה.
העשריה הראשונה בינונית ביותר בעיני והייתי מסתפק בשלושה מתוכה: מועדון קרב, סאות' פארק ונמר דרקון.
הסרט הטוב ביותר באמת של שנת 2000, שבכלל לא הוצג בארץ, הוא "באטל רויאל" של קינג' פוקסקו.
מבחינה היסטורית "גלדיאטור" הוא קשקוש מקושקש. לא לדבר על זה שהוא כולו גניבה קולנועית אחת גדולה – הוא משלב בחוסר חן ובוולגריות את "נפילתה של האימפריה הרומית" ו"ספרטקוס", אך הוא מגוחך ורע יותר משניהם. סצינות הקרב כל כך לא אמינות שהם נראות לקוחות מחוברת קומיקס. דווקא סצינות הקרב מ"גלדיאטור" הרבה יותר מציאותיות ומראות את החשש, הפחד והסלידה שבקרבות בין עבדים שבויים שמכריחים אותם להילחם ולהרוג איש את רעהו (שלהם אנו קוראים גלדיאטורים)
התכוונתי כמובן שסצינות הקרב מ"ספרטקוס" הן הסצינות האמינות. הסצינות מ"גלדיאטור" מלאות בתלהבות מיליטנטית לכוח, עוצמה והרג. הן מזכירות את הסרטים בהם אהובתו של הגיבור והוא נאלץ להילחם למרות חוסר רצונו. סרטים שכל כולם הערצה לקרבות ואלימות, אבל שמתדהרים בתירוץ של "אבל הגיבור לא רצה להילחם".
תרשו לי רגע להסיט את הדיון, ולדבר על עכשיו. 2009. דבורית העלתה פוסט בעניין בבלוג שלה, אבל אני רוצה לכתוב דווקא כאן על שתי סדרות טלויזיה שגם אני עוקב אחריהן בשבועות האחרונים.
על "מגדלים באויר" של ניר ברגמן כתבתי כאן בקצרה בעבר, ואני עדיין עומד מאחורי מה שאמרתי אז: ניר ברגמן במאי בחסד, והסדרה שלו יפה, כמו תמיד. אני אוהב בעיקר את העריכה, שמקפצת במיומנות בין המתרחש בחייהן של 3 אחיות. אבל אני מתחיל להרגיש קצת עייפות חומר אצלו. כאילו כל העגמומיות הזו היא כבר קצת פוזה, ופחות אמיתית. טוב, לפחות יש את טלי שרון (מלכה), ואת אדוה בולה (חדשה. לא מכיר אותה. מקסימה, ויהיה לי מעניין לפגוש אותה בעתיד). אני מקווה שברגמן יתחדש ויתנער קצת בקולנוע, בפרויקט החדש שלו.
בשבועות האחרונים עלתה בערוץ 2 גם סדרה חדשה של רני בלייר. "תיבת נח". לקח לי קצת זמן לגבש עליה דיעה. אבל אני מתחיל לאהוב אותה. קודם כל, כפי שדבורית כתבה, גם לי יש השגות בנושא טיפול קבוצתי. אבל זה לקח 4 פרקים, ובפרק הרביעי סוף סוף היתה סצינה אחת ארוכה שמדגימה את הדינמיקה בקבוצה שכזו. ומשהו שם עבד עלי רגשית, כצופה. משהו שם התחבר לי. זה הזכיר לי שגם את "שבתות וחגים" לקח לי זמן לעכל. הפרק הראשון של הסדרה ההיא אפילו קצת דחה אותי. לא הבנתי מה בלייר עושה עם המצלמה. יש לו שיטה, לבלייר, לצלם "דוגמה" סטייל, וזה עובד. הוא מוציא הצגות משחק טובות משחקניו. התסריטים בדרך כלל טובים. והסדרות בדרך כלל עובדות. בפרקים הראשונים של "תיבת נח" היה לי נעים לפגוש את מירה עווד, שחקנית מוכשרת. ובפרק הרביעי היה נעים לחזור ולפגוש את רומי אבולעפיה. יש משהו במפגש חוזר בין במאי לשחקנית שעושה טוב. לצופה, לשחקנית, ולסדרה. וצריך לציין גם את יעל אבקסיס, שחולפת בכל פרק לשניות בודדות, אבל בכל תזוזה קטנה של שרירי הפנים שלה יש הרבה אינטלגנציה רגשית.
דוקא על השחקן הראשי אני לא מת. זה לא שהוא רע. הוא לא. הוא סתם לא משהו מיוחד. הוא הגיע לכאן בתור ה"אחד שעשה את זה באמריקה". בעיניי אין לו כריזמה מיוחדת, אין בו שום דבר שמייחד אותו מהשאר. הוא בסדר, לא יותר. ולא דבורית, אין מה להשוות בכלל לאסי דיין. ב"מאחורי הקלעים" של "בטיפול", חגי לוי אמר שאסי דיין באמת יכול להיראות מבולבל ולא קוהרנטי, אבל כשנאמרת המילה "אקשן" הוא הופך להיות הכי מפוקס בעולם, הכי מקצועי, הכי מדוייק, והכי מרגש. אני לא יודע איך מרק איוניר עובד, אבל אין לו את זה.
ועדיין, אני שמח לראות את רני בלייר ממשיך ליצור. הסדרה שלו קונה אותי לאט, ובאלגנטיות. ועושה רושם שהיריעה מספיק רחבה לכמה וכמה עונות.
ועוד שני נון-בתים:
את "מעורב ירושלמי" נטשתי. זה לא עובד. זה שטחי.זה פלקטי.
ומשהו לא ישראלי: נדמה לי שעדן צדק. "האחות ג'קי" הלהיב אותי בהתחלה, אבל הפרקים מאז היו פחות מבריקים. ובכל זאת, יש מדי פעם הבלחות גאונות בכתיבה, ויש אידי פאלקו הנהדרת. שווה צפייה, הסדרה הזאת.
עכשיו, מישהו יכול לפנות לי קצת זמן, כדי שאוכל להתוודע ל"Mad men" ? אומרים שזו סדרה טובה…
התחילה מכירת הכרטיסים לאווטאר של ג'יימס קמרון-
http://www.yesplanet.co.il/MoviesOne.aspx?MovieId=4808
חושב שכל אחד עם קצת ביקורת עצמית, כזה שלא לוקח תעצמו בכזו רצינות מביכה, שהיה מפרסם ב2010 דברים שכתב ב2000, היה טורח לפחות לבחון את ביקורתו בראי הזמן בין אם להוכיח שצדק או להודות שטעה. אבל זה לא הטיפוס שלנו כאן וכך "מועדון קרב" הוא אחד הסרטים המשפיעים ביותר.. אחת התופעות התרבותיות.. כאילו איך, מה למה? מזכיר לי כשהוא כותב "מקדים את זמנו" כשלעתיד לעולם לא יגיע ממנו מידע מתי ההוא שהקדים זמנו הגיע לזמנו.
לי זה נראה קצת עצלני כל העניין הזה של פרסום ארכיונים. בכלל הבלוג קצת התעייף, כך נדמה לי
הבלוג הזה משום מה מקבל שבחים שהוא אינו ראוי להם.הכתיבה מייגעת,הטרחנות כבר מזמן עברה את גבול הטעם הטוב והמלחמה האידיוטית בת אלף השנים במפיצים ובמתרגמי השמות כל כך ילדותית שפשוט אין טעם להלין עליה.באמת שהבלוג מוציא את כל הטעם והקסם מן החוויה הקולנועית.
ההתייחסות שלך למגנוליה דוקא מעט מאכזבת אותי. אכן יש בו כמה דברים ברורים מאליהם או צפויים ( התהליך של הדמות של טום קרוז למשל, למרות שברמה הרגשית הדמות הזאת עובדת להפליא.) אך זהו אינו סרט פופ במסווה של סרט אופראי. אלא להיפך.כל הדמויות בסרט טבולות עד הראש בעולם הפופ המהיר והזול של הטלויזיה ( שבסופו של דבר הוא מל פשוט לחלום האמריקאי) ולכן הקצב של הסרט והסגנון שלו מוקצן. הדמויות אבודות מכיוון שהם נשאבו לתוך המערבלות המסחררת של החייים האמריקאים. הצופה עובר את החוויה של הדמויות, סחרור סגנוני ורעיוני מתיש. הסיום של הסרט ( ספוילר!!)
בעצם ממוטט את כל הסחרור הזה. בתוך החיים האלה, חיי המרדף האלה, נופלים הצפרדעים ועוצרים הכל. יש משהו יותר גדול מזה. משהו שמחבר בין כולם.
אני חושב שהעוצמה של הסרט היא דווקא בדמויות שלו. באנושיות שאנדרסון מכניס בכולם גם בפתטיים והלוזרים ( ג'ון סי ריילי) ובמצליחים( טום קרוז) אצל אנדרסון כולם פגיעים כולם נכשלו מפני שנתנו למרדף לנצח אותם. זהו סרט שצבוע בצבעיים אמריקאיים עירוניים ונוצצים אך למעשה הוא הוא עוסק בסנוור של אותם אורות. בדיוק כשם שזה ייגמר בדם נראה ומרגיש כמו סרט מערבון/ עלייתו ונפילתו/ הולדת האומה קלאסי. למרות שלמעשה הוא משתמש בדיוק באלמנטים האלה כדאי להעביר ביקורת חריפה על אמריקה שנולדה בחטא של דת נפט וכמובן, דם. ואוו בא לי לראות אותו שוב.
משל* תיקון בסוגריים
שום אזכור ל"רוקדת בחשיכה"? אי אפשר להשאר אדיש אליו, אז ציפיתי לראות אותו או ברשימת הטובים או ברשימת המאכזבים.
היתה תגובה אחת למעלה שנמחקה בברוטליות. יש משהו פאטת במי שבעיסוקו מחווה דעה על אישיותם של אחרים שלא יודע לקבל ביקורת כשהיא מופנית אליו. עניין של חוסר בטחון ילדותי. אז כן. בתירוץ כרגיל תתחבא לך מאחורי הטענה שעלק השפה לא הלמה. קישקוש. השפה היתה נכונה לתוכן והתוכן היה פשוט נכון. תפנים שהדעה שמחקת, למעט שלושת החנפנים הקבועים, היא הדעה הרווחת עליך אצל רוב קוראי הבלוג. אז אולי במקום לברוח ולמחוק כל הזמן, תצא מהקופסה ותאזין איך מתייחסים אליך בעולם שבחוץ.
==========
רוה לאריק: תודה. כפי שאני מזכיר מדי פעם יש שני מגיבים שכניסתם אסורה לבלוג: עידן וילנצ'יק וזה המוכר כ"חתום למחיקה" או "קלישאי" שמאז מחליף שמות כל לילה. התגובה שנמחקה היתה מאת וילנצ'יק. כל השאר, מבקרים או מחבקים, מוזמנים. למעט מקרים של חשד לדיבה או לשון הרע, אני לא מוחק כאן טוקבקים אחרים. הבעיה אינה בביקורת כלפי הבלוג או בעליו, אלא שנאה והרס כלפי כולם, כולל הקוראים, המגיבים ושאר העולם. אלה המגיבים שיימחקו. לשמחתי, יש לי רק שניים כאלה מאז יומו הראשון של הבלוג, וכל עוד הם מתמידים להגיע כמעט כל יום, כבר קרוב לארבע שנים, אני יודע שמצבנו בסדר.
אני חייב הערה בונה לגבי השפה. כל שבוע אני מחכה לקרוא את המדור בפנאי פלוס וכל שבוע מתעצבן מחדש מהשימוש במונח "אולטרה", למשל – "אולטרה אלים". אני חושב שגם השבוע יש "אולטרה" אחד ואני בטוח שיש "סופר". מצטער אם זה פוגע, אבל אני דווקא כן אוהב את הכתיבה שלך ונהנה לקרוא את המדור.
כל סרט חזק פה
רוה הוא לא רק סותם פיות,הוא טרוריסט תרבותי.כל מי שבעד חופש הביטוי רואה שיש לו כאן מסע נקמה אישי נגדי,לא משנה מה אכתוב ומה אומר,רק בגלל שאני חתום על הדברים.חבל שבן אדם כזה הגיע למעמד שהגיע אליו.לא מספיק להבין בקולנוע ולהתבטא יפה בכתב,קודם כל צריך להיות בן אדם וזה מה שרוה מזמן שכח.
'אמריקן ביוטי' – יצירת מופת מהפנטת, צפיתי בו לראשונה לפני כחודשיים. העיף לי את המוח, בדיוק כפי שעשה 'מועדון קרב'.
'מגנוליה' – אמרתם פ.ת. אנדרסון, אמרתם הכל.
'רוקדת בחשכה' – טרייר עושה סרטים גרועים לצד אדירים. זה אדיר.
'גלדיאטור' – ראיתי אותו הרבה פעמים כשהייתי בן 15-16 ואהבתי שוב ושוב.
יאיר, בסיכום השנה הזה ואלו שיבואו יהיו ספויילרים? תודה.
1. “סיפור פשוט” – סרט נפלא, תסריטית ובימוית, שלינץ' עשה רק כדי להראות שהוא יכול לעשות גם סרטים "נורמלים" ואז הוא חזר לסורו…
2. “גוסט דוג, דרכו של סמוראי” – סרט על תקשורת של במאי שמתקשה בעיקר בתחום הזה, בכל מה שנוגע לקהל. סרט חכם ביותר, שחי, נושם ומדבר קולנוע.
3. “בואנה ויסטה סושיאל קלאב” – משעמם, אבל אחלה מוזיקה 🙂
4. “איש על הירח” – אין בסרט שום דבר מיוחד מבחינה קולנועית(אלא אם כן אתם קוראים לקארי "תופעה"), אבל הסרט נשאר איתי לאורך זמן, וגם אחרי צפייה שנייה ושלישית ורביעית הוא נשאר מהנה ביותר.
5. “אוכל מהיר, נשים גנובות” – מבחינת הפתעת השנה, זה הסרט שהכי הדהים אותי. קליל, כיפי, עשוי "אחרת". נהניתי להכיר את עמוס קולק(הבמאי), רק כדי לגלות שזה הסרט שיחיד שעשה שראוי לכינוי הזה("סרט", הכוונה)
9. “חמש ילדות יפות” – ראיתי באיחור של שנתיים, בערך, מה שנתן לי את האפשרות, כנראה, להנות ממנו מאוד מאוד.
10. “אמריקן ביוטי” – נצמא במקומות הראשונים של סרטי האובר רייטד של כל הזמנים. שרט שטחי, רדוד, בעל אמירה כ"כ פשטנית, אך אופנתית. בראייה לאחור, זהו דבר שמאפיין את מנדס בכל סרטיו.
לתומאס:
תראה את "קוויני מאוהבת" של עמוס קולק. יותר טוב מ"אוכל מהיר, נשים גנובות".
כמי שאוהב והתרשם מ"מועדון קרב" בזמן אמת וגם בדיעבד, וחש אותו דבר לגבי "אמריקן ביוטי" (שהיה, בשונה מאוד ממועדון קרב, סרט באמת מלא רגש ולא ציני בליבו), אני לא מבין מה הקשר ולמה צריך לבחור בין לבין או להשוות. זה נשמע קצת תלוש. מה שכן, אני קונה לגמרי את נימוק ה"קצת לצאת נגד הזרם", כי טיעון או נימוק הגיוני אחר לא מצאתי לאנטי הזה לאחד מהסרטים הטובים ביותר של כל הזמנים, imho. אבל "מגניב" לצאת נגד הזרם (כשהזירה מאפשרת, כמובן).
כן,אמריקן ביוטי מאכזב אבל אני עצמי ואיירין ברשימת עשרת הסרטים הטובים ביותר.חכו שהלוגר יגיע ל 2004 ויכריז על אני לב האקביז כיצירת מופת.
שלי: (זמן יציאה מקורי- 2000):
ממנטו
טראפיק
LOVE'S A BITCH
האחות בטי
מישהו לסמוך עליו (מארק רופלו מהטובים שבשחקני אמריקה)
אחי איפה אתה (האחים כהן האדירים)
למצוא את פורסטר האנדר רייטד (עם שון קונרי)
נאמנות גבוהה נחמד
סנאצ' ו"גנגסטר מס 1" הבריטים המעולים כתמיד (כמעט)
ועוד 3 ל FUN בלבד- בלתי שביר, כמעט מפורסמים, ארין ברוקוביץ'.
מ 1999:
מועדון קרב וכמו גם אמריקן ביוטי (שראוי לכל שבח, הילול ומחמאה, למרות שמנדז אחריו קצת גמר את הסוס) מסוף 1999 אכן אדירים אש.
אלה גם (מאתרי……) …
http://rateyourmusic.com/film_collection/DavidIs/strm_relyear,ss.rd/1999
להיות ג'ון מלקוביץ' אדיר, מגנליה צריך צפיה שניה אצלי, אנדרסון יותר טרחן כרגע אצלי מאשר מלהיב. אבל צריך עוד לצפות…
יכול להיות שסרטיו מעולים אבל לא כאלה שאפשר ומהנה לצפות בהם פעם שנייה.
מטריקס 1 אחלה ל FUN. המקור עם פאצ'ינו אחלה ואנדר רייטד אצל מבקרים (שחלקם, לא רוה האחלה בסה"כ) שיכולים רק להחציא לשטויות בלי אירועים.
איש על הירח עם קארי נחמד (שחקן טובב מימה שנדמה !).
'דוגמה'- קומדיה פנטסטית של סמית'. "8 מ"מ עם קייג' המעייף- סרט טוב ואנדר רייטד גם. 3 מלכים עם קלוני החצי רדום אחלה סרט.
הכל אודות אמא של אלמודובר הבלתי נגמר.
EDtv וגם מת'יו מקונוהי אנדר רייטדים. Bowfinger אחלה FUN.
Notting Hill אחלה לדייטים בסך הכל- נשמה מתוקה יש לסרט.
Big Daddy ורוב השיט המוקדם של סנדלר זה FUN אמיתי. לא הכל, אבל חלק.