"פדינגטון 2". שובי דובי (מנקה חלונות 95')

דיברתי על "פדינגטון 2" (כולל הקטע מהפסקול שמלווה את הסצינה הנ"ל) בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בנגן משמאל או הורידו כאן

חלפו 60 שנים מאז שהמציא מייקל בונד את דמותו של הדב פדינגטון, שכיכב מאז 1958 בעשרות ספרי ילדים. חלפו ארבע שנים מאז שאותו פדינגטון כיכב בגרסתו הדיגיטלית בסרט ילדים בריטי חמוד שהפך ללהיט עולמי, וכעת מניב סרט המשך. בין לבין הלך בונד לעולמו ביולי האחרון, כשהוא בן 91, רגע לפני הבכורה של "פדינגטון 2” (המוקדש לזכרו). “פדינגטון 2” עשוי להיראות מבחוץ כמו עוד מאותו דבר, אבל בפועל זהו סרט המשך שמצליח להתעלות על הסרט המקורי, ומסוגו הוא סרט ילדים כמעט מושלם.

פול קינג, במאי הטלוויזיה שביים את "פדינגטון" הראשון, מגיע לסרט ההמשך מלא בטחון עצמי. ההצלחה של הסרט הראשון שחררה לא מעט ברגים בצוות הקריאטיבי, שהרשה לעצמו להתנתק מהטקסטים המקוריים של בונד, וליצור סרט חופשי ומקורי יותר, שממקם את פדינגטון שוב ושוב בצרות אליהן הוא נכנס בתמימותו ומהן הוא יוצא בזכות טוב ליבו.

ב"פדינגטון 2” הדב הטוב, שהגיע מפרו ללונדון, בה הוא גר בבית משפחת בראון, רוצה לקנות מתנה לדודתו לוסי, שעדיין חיה ביער: ספר מזכרת מלונדון, שמתברר שהוא נדיר מאוד ויקר ערך. לשם כך הוא מתחיל לחפש עבודה, בסיקוונס משעשע מאוד שבו הוא מנסה להתפרנס מניקוי חלונות (לרגעים זה יותר “וואלאס וגרומיט” מאשר “פדינגטון”). אבל הדוב התמים לא שם לב למזימה שנרקמת מאחורי גבו: בשכונה בה הוא גר חי כוכב תיאטרון לשעבר (בגילומו המבריק של יו גרנט) שגונב את הספר ומפליל את פדינגטון שמושלך לכלא על לא עוול בכפו. הוא גם לא שם לב לכך שמאז הגעתו לשכונה, הוא השכין אהבת אדם ותחושה של קהילתיות וערבות הדדית בין דיירי הרחוב, שלמדו בזכותו, שמעשים טובים משנים את חיי האנשים הקשוחים והציניים ביותר. זהו "אלה חיים נפלאים" פלוס פרווה.

“פדינגטון 2” הוא דוגמא לסרט ילדים מוצלח כי הוא לא מאבד קשר עין קהל היעד הצעיר (בני חמש עד תשע, נגיד), אבל גם ישעשע כהוגן את הצופה המלווה – הורה, סבא, סבתא, אח או אחות גדולים. קינג כתב וביים סרט עם כמה רגעים מוצלחים של קומדיה פיזית שאותה הוא עוטף בעיצוב מודגש, צבעוני ומצועצע, שלרגעים ארוכים גורמת לסרט להיראות כמו סרט הילדים שווס אנדרסון היה יכול לעשות. “בייבי גרנד בודפשט".

אם יש לסרט מגרעת אחת היא העובדה שברגע שפדינגטון בכלא, עיקר העלילה עובר לחבריו ושכניו שמנסים ללכוד את הגנב האמיתי, בסצינות שבהן מתברר למשך דקות ארוכות שהסרט "פדינגטון" לא יכול להתקיים ללא הדמות פדינגטון, ושכל ההומור בסרט מבוסס על נוכחותו בסצינה. הוציאו אותו החוצה וקיבלתם נפילת אנרגיה רגעית.

והנה קוריוז משעשע: אם ימליצו לכם על סרט שבו סאלי הוקינס מנסה להציל יצור מהג'ונגל ולחץ אותו משביו, כולל סצינת שיא המתרחשת מתחת למים, דעו שלא מדברים על "צורת המים" אלא על "פדינגטון 2”. ובשום אופן אל תחמיצו את הסצינה שמלווה את כותרות הסיום, שבה יו גרנט גונב את ההצגה בקטע מיוזיקל מבדר מאוד. פדינגטון מערבל את ה"דובי" בתוך "בידור".

(והערה בהמשך לביקורת על הסרט היום ב"גלריה", שם כינו אותו "סרט לכל המשפחה": אני רוצה לחדד את עמדתי לגבי ההגדרה הזאת. "סרט לכל המשפחה", לפי דעתי, הוא לא רק סרט שמתאים לצפייה משפחתית – מתאים גם לאחים הקטנים, גם לבני הנוער וגם להורים המבוגרים – אלא סרט שבאמת מתאים לכל גיל. למשל, כזה שמבוגרים יכולים לצפות בו גם ללא ילדים. הסרט האחרון המובהק שהיה כזה כאן היה "פלא". זה סרט לכל המשפחה. הסרטים הטובים של פיקסאר – "הקול בראש", "למעלה", "וול-אי" – הם כאלה. אבל "פדינגטון 2" לדעתי הוא סרט ילדים. אמנם כזה שגם ההורים או המלווין המבוגרים יתמוגגו ממנו, אבל גם כזה שלצופה מבוגר אין ה לעשות בו ללא ליווי ילד קטן. ולכן, "פדינגטון 2" מבחינתי הוא לא סרט מצוין באופן אבסולוטי, אלא רק מצוין מסוגו, וכאמור: סרט ילדים כמעט מושלם).

גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 22.3.2018

(נ.ב: הפסקה הבאה לא מתאימה לילדים. "פדינגטון 2" עלה באנגליה בסוף 2017 והיה אמור לצאת בעולם בדצמבר, כולל בישראל. מי שהיו אמורים להפיץ את הסרט בארצות הברית היו הארווי ובוב וויינסטין דרך הלייבל "דימנשן" של בוב. ואז הגיע אוקטובר עם פרשת וויינסטין, ומפיקי הסרט ברחו מווינסטין כמו מצרעת. לקח להם כמה שבועות עד שאולפני וורנר, מפיצי הסרט בכמה מדינות, קנו אותו להפצה גם בארה"ב, אבל בזמן הזה תאריך ההפצה הבינלאומי כבר זז ל-2018 ובישראל, מחנוכה לפסח. וכך, גם פדינגטון הוא אחד הקורבנות של הארווי וויינסטין).

ציוץ