"שחקן מספר אחת". נומרו אונו

דיברתי בהרחבה רבה על "שחקן מספר אחת", כולל נקודות שלא כוסו כאן, בפודקאסט הקולנוע סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן משמאל או האזינו כאן

“שחקן מספר אחת" הוא הסרט מספר שתיים של סטיבן ספילברג שיוצא בארץ תוך פחות משלושה חודשים. בינואר יצא "העיתון", המבוסס על סיפור אמיתי ושזכה בישראל להצלחה נאה עם למעלה מ-150 אלף צופים, וכעת יוצא "שחקן מספר אחת", סרט הרפתקאות עתידני המיועד לכל המשפחה ושהופק בתקציב פי ארבע יותר גדול מ"העיתון". למעשה, סדר ההפקה היה הפוך: העבודה על “שחקן מספר אחת" הסתיימה לפני שנה אלא שאז ספילברג ואולפני וורנר דחו את ההפצה לסוף מרץ (כדי לא להתנגש ב"מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי", שהפיקה חברתו ושותפתו לשעבר, קתלין קנדי), ובזמן שהתפנה לו ספילברג צילם במהירות את "העיתון", שהופץ בארה"ב כבר בדצמבר. אבל שני הסרטים האלה, דווקא בגלל הסמיכות בתאריכי היציאה שלהם, מייצגים את שני הצדדים של ספילברג הבמאי, היין והיאנג שלו, המשיכה הדו–ראשית לפנטזיה ולהרפתקאות מחד גיסא, ולסיפורים אמיתיים ומצפוניים מאידך גיסא. באופן נבון ומודע לעצמו, “שחקן מספר אחת" עוסק בדיוק בכך, בקונפליקט בין הפנטזיה ובין המציאות.

הסרט מבוסס על ספר המד"ב הפולחני של ארנסט קליין, שאף תורגם לעברית, ושמשך לא מעט תשומת לב בזכות העובדה שהוא גדוש להתפקע באזכורים לסרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה, משחקי מחשב ושירים, בעיקר משנות השמונים, רבים מהם קשורים לספילברג עצמו. התהייה היתה איך ספילברג יביים את העיבוד לספר שנכתב כמו מכתב הערצה לו, מבלי שהוא ייראה כמחווה עצמית מביכה מדי. ובכן, בהקשר הזה נגיד שלהבדיל מהקריאה בספר, בסרט רוב המחוות חולפות כל כך מהר שרק מעט מהן אפשר לקלוט בצפייה ראשונה (הסרט הזה יהיה חגיגה ברגע שהוא ייצא בפורמט צפייה ביתי או להורדה ואפשר יהיה לעבור עליו פריים–פריים, ולמצוא בו את כל ביצי הפסחא המוחבאים בו), ומבחינת המחוות הבולטות, שהן גם מקדמות עלילה משמעותיות, תמצאו שם בעיקר את "ענק הברזל", “קינג קונג”, “בחזרה לעתיד" ו"הניצוץ". אבל הדנ"א של הסרט בנוי ממאש–אפ של כל סרטי ההרפתקאות שספילברג חתום עליהם כבמאי או כמפיק – מ"בחזרה לעתיד" ועד "הגוניז" – או כאלה שהשפיעו עליו או הושפעו ממנו. וספילברג עושה במחוות האלה, השונות מאלה שבספר, שימוש מרגש ואישי מאוד.

"שחקן מספר אחת" מתרחש בשנת 2045 (אותה שנה בה מתרחשת גם עלילת "דו"ח מיוחד" של ספילברג, שניהם סרטים עתידניים קודרים העוסקים במוטיב העיוורון מרצון, עצימת העיניים של החברה מהמציאות סביבה). העולם התמכר למשחק מציאות מדומה בשם "אואזיס" ובו הם חיים רוב שעות הערות, כדי לברוח מהמציאות הכלכלית והאקולוגית המדכאת שמחוץ לו. בתוך העולם, כל אחד יכול להיות מה שהוא רוצה להיות, ורוב האנשים בוחרים לעצמם דמויות מתוך סרטים. באופן משונה, כולם ב-2045 נורא מתגעגעים לשנות השמונים של המאה ה-20, נוסטלגיה לתקופה שהם כלל לא הכירו. ממציא המשחק (מארק ריילנס, השחקן הקבוע של ספילברג זה שלושה סרטים) מחביא "ביצת פסחא", על אודותיה מגלים אחרי מותו, שמי שמוצא אותה מובטח לו שיהפוך לבעלים של ה"אואזיס". מרגע זה מתחיל מרדף מסחרר והיפר–קינטי בין המשתמשים הפשוטים, ובראשם הגיבור שלנו, ווייד וואטס (טיי שרידן), ובין תאגיד ענק (בראשות בן מנדלסון), שרוצה להשתלט על האואזיס, וכך להשתלט על התודעה של מיליארדי המשתמשים בו והמכורים לו ולמכור אותה למפרסמים.

לוקח זמן להבין למה בחר ספילברג לביים את הסרט הזה, שבאופן הגיוני היה מתבקש שיבויים על ידי מישהו מממשיכי דרכו ומעריציו. זה לא רק כדי להוכיח שהבמאי, שחגג יום הולדת 70 באמצע הצילומים, עדיין מביים קטעי פעולה מסחררים בזריזות של נער ועם משיכות מכחול דקות ווירטואוזיות, אלא יותר כי הוא לוקח את הספר ולמעשה משנה בו את נקודת המבט: קליין כתב את הספר מנקודת מבטו של הנער, זה שצופה בסרטי ההרפתקאות הגדולים וחולם להיות הגיבור שלהם. ספילברג מביים את העיבוד (ורומז לכך בסרט, אפרופו "הניצוץ", שלסופרים יש נטייה לשנוא את העיבודים לספריהם) מנוןדת מבטו של ממציא המשחק הקשיש. קליין כתב מכתב ממעריץ, ספילברג בעיבוד שלו עונה לו וכותב מכתב עבור המעריץ. ספילברג הוא בורא העולם הזה. הוא האיש שיצר את הדימויים שהראש שלנו מלא בהם. עם הסרט הוא מבקש להגיד לנו שני דברים: 1) פנטזיה זה נהדר, אבל כיום – אומר לנו ספילברג – אני מבין שהמציאות חשובה יותר. ואולי לכן באמת רוב סרטיו האחרונים של ספילברג היו מבוססים על סיפורים אמיתיים, ואולי זו דרכו להגיד לנו שהוא בזאת מניח את הפנטזיה מאחוריו. 2) הוא פונה אלינו, המעריצים, שחיים בתוך סרטיו, שחולמים להיות דמויות מסרטים, ושואל אותנו: אתם בטוחים שהבנתם את היצירה שלי נכון? נוטים להגיד שספילברג הוא במאי של סרטי ילדים, או סרטים ילדותיים. בעיקר, כי יש נטייה להתבלבל בין קומוניקטיביות ובין פנייה לקהל צעיר. אבל סרטיו של ספילברג, מאז ומתמיד היו אפלים ונטועים בתוך סיוטים ובהלה. סרטיו של ספילברג תמיד היו עצובים וקודרים יותר ממה שנוטים לשים לב, וגיבוריו כמעט תמיד פועלים מתוך לב שבור. השברים אצל דמויותיו לעיתים נדירות מתאחים לבסוף, הם הופכים לצלקות.

אני מודה ש:שחקן מספר אחת" רחוק מלהיות מושלם, יש בו גודש שלעיתים מנוון את המחשבה, לעומת זאת יש בו רגעים מרהיבים של וירטואזיות. מבחינה קולנועית, אני מעדיף את הרגעים בעולם האמיתי על פני הרגעים הדיגיטליים בעולם הווירטואלי, אבל מרגע שהבנתי את נקודת המבט שממנה מסופר הסרט, היצירה הזאת, שפתאום נראתה כה חשופה, שבתה את ליבי. ויותר מכך: "שחקן מספר אחת" הוא סרט שדרכו ספילברג מבאר את סרטיו האחרים. למשל, אני מבין בזכותו את "העי"ג" טוב יותר, ובדיעבד מחבב אותו יותר. לא ממש אהבתי את "העי"ג" – עוד עיבוד לספר, והסרט שלכאורה העמיד פנים שהוא הכי ידידותי לילדים של ספילברג. הטעות שלי, בדיעבד, היתה שחשבתי שהסיפור מסופר מנקודת מבטה של הילדה. בזכות "אי.טי" – והביוגרפיה האישית של ספילברג שגדל בבית מפורק עם דמות אב נעדרת – אנחנו נוטים לחשוב שספילברג תמיד יהיה נאמן לנקןדת המבט של הילד בסיפור. אבל זה כבר לא נכון: ספילברג הוא עכשיו כבר זקן השבט. הפספוס שלי עם "העי"ג" – וכנראה הפספוס של רבים, כי נדמה לי שזה ממש הנושא המודגש ב"שחקן מספר אחת" – שזה היה הסיפור של הענק, מספר הסיפורים, זה שאכול רגשות אשמה ונושא איתו לב שבור. ולכן, גם ב"שחקן מספר אחת" צריך להביט בדמותו של האלידיי כציר שדרכו הסרט מסופר.

הקונפליקט הזה בין עולם אמיתי ובין עולם בדיוני אינו נושא חדש אצל ספילברג, זו היתה התימה המרכזית של "פארק היורה", למשל. החטא של האמונד (בגילומו של הבמאי ריצ'רד אטנבורו) היה בכך שהוא האמין שייצורים שהוא מייצר יכולים להשתלב באופן הרמוני עם העולם האמיתי. אטנבורו – שגזל מספילברג את האוסקר ב-1982 – הוא הנמסיס של התפיסה הספילברגית. הוא ניסה להפוך פארק שעשועים לחלק מהאקו-סיסטם של העולם, וזה התפוצץ לו בפרצוף. האלידיי הוא מעין האמונד שהתפכח, שהבין מאוחר מדי שצריך ליצור חיץ ברור ומשמעותי בין המומצא ובין המציאותי. זהו ספילברג המבוגר.

“שחקן מספר אחת" נראה כמו נפנוף הפרידה של ספילברג בן ה-70 מסוג מסוים של סרטים שהוא היה מזוהה איתם – תוך מחוות יפות למנטור שלו, סטנלי קובריק, ולבן טיפוחיו, רוברט זמקיס – ופניה שלו לקהל שממנו הוא מבקש לנהוג בפנטזיה במעט יותר אחריות, ולשים לב למציאות, שהרי אם המציאות תהיה טובה יותר, לא נזדקק כלל לאסקפיזם שלו. “שחקן מספר אחת" הוא שיחת הסיכום של ספילברג, מכתב הפרישה שלו מהסוגה הזאת, והדין וחשבון שהבמאי הטוב ביותר של דורנו מגיש לנו, ובעיקר לעצמו.

(גרסה מורחבת מאוד לביקורת קצרה שהתפרסמה ב"כלכליסט" ב-29.3.2018. גרסה מורחבת עוד יותר, כולל התייחסות לפסקול, תמצאו בפוודקאסט).

ציוץ