סיירת מטכ"ל ב"7 ימים באנטבה". במרכז מייקל לואיס בתור מוקי בצר (אסי דיין ב"מבצע יונתן"), מימין אנחל בונני בתור יוני נתניהו

אחרי שתצפו ב"7 ימים באנטבה", ההפקה הבריטית–אמריקאית על חטיפת מטוס אייר פראנס ומבצע החילוץ של סיירת מטכ"ל ביולי 1976, ואחרי שתרוצו לפייסבוק לציין בכעס את הנקודות שבהן הסרט סוטה מהסיפור כפי שהיכרנו אותו עד עכשיו, עצרו רגע לחשוב: אם כך נראה סרט המבוסס על אירוע שאנחנו מכירים, מה זה אומר על כל הסרטים האחרים שאנחנו רואים ושמתחילים בכותרת "מבוסס על סיפור אמיתי"? האם סרט קולנוע באמת יכול ללמד אותנו על המציאות? צריך להתבונן בסרטים אחרת ובמקום להתעצבן מהשינויים שנעשו לסיפור המוכר לנו – ונעזוב לרגע את השאלה האם הם מוצדקים או לא – עלינו פשוט להבין שזו מהות הקולנוע: לקחת חומר גלם מציאותי אבל ללוש אותו ליצירה דרמטית שהיא משוחררת מחוקי המציאות והאמינות ההיסטורית.

להבדיל מכמה מבקרים, אני דווקא מבין שתיים מהנקודות השנויות במחלוקת שהסרט מציג. הראשונה, שעוסקת בעובדה שהסרט מעניק זמן מסך ניכר לדמויותיהן של הטרוריסטים הגרמניים – מניעיהם, לבטיהם, חרטותיהם. להבדיל מקלאוס קינסקי, שגילם את חוטף המטוס ב"מבצע יונתן" של מנחם גולן והיה קריקטורה של נבל אכזר ואלים, דניאל ברוהל ורוזמונד פייק מגלמים מיליטנטים גרמניים שמגלים תוך כדי הפעולה שהמניעים שלהם אולי צודקים מבחינתם, אבל הם נכנסו לתוך פעולה שלא רק שהיא גדולה עליהם, אלא שגם יש כוחות גדולים מהם שעושים עליהם סיבוב (הסרט הזה אמנם אמפתי כלפי הגרמנים, אבל הוא די מציג גישה שלילית כלפי כל הדמויות הערביות). מהבחינה הזאת, “7 ימים באנטבה" ממשיך את הקו של כמה וכמה סרטים מהשנים האחרונות שמבקשים מאיתנו להקשיב לרציונל של אנשים שהיו מעורבים בפעולות טרור, ולהכריע האם הם "טרוריסטים" או "לוחמי חופש". “מינכן", של סטיבן ספילברג היה כזה, ובכמה רגעים נדמה ש"מינכן" הוא גם מושא השראה לסרט הזה (כולל אתרי הצילום הכמעט זהים במלטה). אבל “קרלוס", הסרט (וסדרת הטלוויזיה), שביים אוליבייה אסיאס, היא יצירה משלימה, שכדאי לראות לצד הסרט הזה ולהבין את המשיכה שהיתה לפעילים פוליטיים אירופאיים להתגייס לשירות לוחמת הטרור של הארגונים הפלסטיניים, וההתפכחות שלהם מהדרך הזו (“קרלוס" של אסיאס מסביר למה למה הארכי–טרוריסט קרלוס "התן" סרב להשתתף בחטיפת מטוס אייר פראנס, פעולה שעוצבה בהשראתו, ושהוא חזה את כשלונה). וכן, זהו גם תפקיד הקולנוע – לעורר בנו אמפתיה מסוימת כלפי אנשים שהמציאות, התקשורת והפוליטיקה מסמנת אותם כאויבים מסוכנים.

הנקודה השנויה במחלוקת השניה היא נוכחותו המצומצמת של יוני נתניהו בסיפור. אין לי מושג מי ייצג את גבורתו של נתניהו באופן נאמן יותר למציאות ההיסטורית – הדמות שגילם יהורם גאון ב-1977 או הדמות שמגלם כעת לדקות מסך ספורות אנחל בונני – אבל לדחיקתו לשוליים יש תפקיד דרמטי מנומק: מבצע החילוץ ההירואי של סיירת מטכ"ל מוצג בקצוות הפיקוד שלו – הרמטכ"ל (מוטה גור, בגילומו של מארק איווניר) בצמרת, וסג"מ צעיר ומהוסס בשם זיו (בן שנצר), שהסרט נפתח איתו. זיו הוא הצעיר מבין לוחמי סיירת מטכ"ל והוא בן הזוג של רקדנית להקת בת שבע שמצויה בחזרות לקראת העלאת המופע "קיר" (כן, נכון מבצע אנטבה היה ב-1976 ואילו "קיר" הועלה לראשונה ב-1990, אבל זה סרט הוליוודי ואתם מתבקשים לא להתקטנן על תאריכים שאף אחד מלבדכם לא בקיא בהם). אצל שניהם אנחנו רואים את החזרות מול הביצוע בפועל, ובדרך את הלבטים של שניהם לגבי בחירת החיים שלהם – לוחם מול רקדנית. וכפי שנאמר במקום אחר בפתיחת הסרט: הלוחם הוא זה שמאפשר לרקדנית לרקוד וליצור. אין לי מושג אם ז'וזה פדיליה, הבמאי הברזילאי שחתום על הסרט, ראה את סרטו של מנחם גולן, אבל למראה השימוש שלו בהופעת מחול של להקת בת שבע ואוהד נהרין, והעריכה הצולבת בין ההופעה ובין הפריצה של סיירת מטכ"ל לטרמינל באנטבה (משמע שזה וגם זה הם מופעי מחול המבוססים על כוריאוגרפיה שעשו עליה חזרות מראש), אין לי ספק שהוא ראה את "מחילות" של אודי אלוני ואת "מיסטר גאגא" של תומר הימן, והושפע מהם עמוקות. החיבור בין מבצע החילוץ ובין הופעת המחול אמנם נראה גס ומגושם – זהו קולנוע ארט–האוס בשיא המטאפוריות שלו, בסצינה שהיא כמעט מתנשאת מרוב שהיא עיוורת למה שהקהל רוצה ברגע כזה – אבל אני חייב להודות שאיכשהו זה עובד כאן, בגלל שאלה שני צירי עלילה של דמויות מוכרות ושעשו לנו בנייה להם ממש מהסצינה הראשונה.

הסצינות של ליאור אשכנזי ואדי מרסן, בתפקיד רבין ופרס, הם רגעי האקשן הכי מותחים בסרט

אחרי סרטיו "יחידה עילית" והרימייק ל"רובוקופ" נוטים להגדיר את פאדיליה כבמאי אקשן. זו שגיאה. פדיליה הוא במאי שיש בסרטיו אנרגיה דחוסה, אבל הוא קמצן בפעולות ונדיב בדיבורים ופולמוסים. סרטו מרובה מלל והוא כמעט נטול פעלתנות – מבצע החילוץ מגיע 90 דקות אחרי תחילת הסרט ונמשך תשע דקות בלבד – אבל הוא מציג באופן נפלא את ציר העלילה שלא היה קיים בכלל ב"מבצע יונתן" של מנחם גולן: ציר רבין–פרס. מול צמד הטרוריסטים בטרמינל באוגנדה, האחד נחוש, השניה מהוססת, מציג הסרט את שני האנשים שצריכים להכריע איך להגיב אליהם – האחד נחוש, השני מהוסס. את רבין, שהיה אז ראש הממשלה, מגלם ליאור אשכנזי (פעם שניה שלו כראש ממשלה תוך שנה, אחרי "נורמן" של יוסף סידר) ואת פרס, שר הבטחון, מגלם השחקן הבריטי אדי מרסן, ושניהם נפלאים. צריך לתת להם סיטקום. לעשות איתם סדרה בסגנון "הכתר" שתעקוב שנה–שנה אחרי יחסי רבין ופרס. זה די מדהים שסרט בריטי במימון אמריקאי מאת במאי ברזילאי שצולם במלטה הצליח לקלוט ככה את האיבה וגם את הסימביוזה שהיתה בין רבין ובין פרס, והסצינות ביניהם הן האקשן האמיתי בסרט הזה, שמצליח להיות גם מפוספס וגם מפתיע לטובה בעת ובעונה אחת.

גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט" ב-2.4.2018

ציוץ