04 דצמבר 2009 | 11:30 ~ 9 תגובות | תגובות פייסבוק

National Bored

ה-National Board of Review (או NBR) פרסמו הלילה את רשימת הזוכים בפרסי סרטי השנה שלהם. וכל שנה אותו סיפור: צריך להתחיל ולהסביר מה זה הארגון הקיקיוני הזה שנקרא NBR, שהוא מושא ללעג על ידי רוב הוליווד, אבל כמו איגוד העיתונאים הזרים בהוליווד, המחלקים את גלובוס הזהב, הוליווד שומרת את הלעג ואת חוסר הערכה בבטן, כי לפרס – פרס “סרט השנה” הראשון שמחולק כל שנה – הזה יש איזשהו תפקיד תקשורתי/ברומטרי בקביעת האקלים לקראת עונת הפרסים שנפתחה כעת. ה-NBR הם חבורת עסקים שקשורים באופן פריפריאלי בלבד לעסקי הקולנוע, אבל באמצעות ותק ונחישות הם יצרו לעצמם מעמד שיווקי/יחצני. שחקן שרוצה אוסקר צריך לעבור דרכם (ממש כמו תא הכתבים הזרים). והם נותים לתת את הפרסים לשחקנים מפורסמים ולסרטים מדוברים, כדי לוודא שלארוחת חלוקת הפרס יגיעו הכוכבים ואנשי התקשורת.


אבל, בכל זאת, יש קורלציה מסוימת בין הסרטים שהם בוחרים ובין הסרטים שמגיעים לבסוף לאוסקרים, לכן אי אפשר לבטל אותם לחלוטין. הם כן מהווים מד-רוח לגבי אקלים הפרסים. והשנה, עם שינוי התקנון של האוסקרים שמבטיח שלפרס הסרט הטוב יהיו מעתה עשרה מועמדים, ולא חמישה, האוסקרים למעשה יישרו קו עם ה-NBR שמאז ומתמיד הציגו רשימה של עשרה סרטים מועמדים, וזוכה אחד מתוכם.


בשנתיים האחרונות הסרט שזכה ב-NBR זכה גם באוסקר (“נער החידות ממובאי” ו”ארץ קשוחה”). אבל בשאר השנים כוחות הניבוי של ה-NBR לא היו כה מוצלחים. מה זה אומר לגבי השנה? נדע רק במרץ.


הנה הפרסים של השנה כפי שהוכרזו אמש.


סרט השנה: “Up in The Air” של ג’ייסון רייטמן


שאר סרטי השנה: “לחנך את ג’ני”, “500 ימים עם סאמר”, “ממזרים חסרי כבוד”, “אינוויקטוס”, “יהודי טוב”, “The Hurt Locker”, “השליח”, “למעלה”, “סטאר טרק”, “ארץ יצורי הפרא”.


שימו לב שאין את “Precious”, אין “מבט מגן עדן” של פיטר ג’קסון ואין “אוואטר” של ג’יימס קמרון (אם כי אני מניח שקמרון לא טרח בכלל להראות להם את הסרט שלו).


שחקן השנה: ג’ורג’ קלוני על “Up In The Air” ומורגן פרימן (בתפקיד נלסון מנדלה) ב”אינוויקטוס” של קלינט איסטווד.

שחקנית השנה: קארי מוליגאן, “לחנך את ג’ני”.

שחקן משנה: וודי הרלסון, “השליח”.

שחקנית משנה: אנה קנדריק, “Up In The Air”

הסרט הזר: “נביא”, של ז’אק אודיאר.

הסרט התיעודי: “The Cove”


ויש עוד כמה פרסים נוספים.


===============


פסטיבל סאנדאנס חשף את שאר התוכנייה שלו, של המסגרות הלא תחרותיות ושל הקרנות הגאלה. יש שם סרט שביים דייגו לונה. את סרטם החדש של שרי ספרינגר ורוברט פולצ’יני (“אמריקן ספלנדור”), סרט בבימויו של פיליפ סימור הופמן, סרט חדש של ניקול הולופסנר, ושני סרטים של מייקל ווינטרבוטום, האחד עלילתי והשני תיעודי. במשבצת הקרנות חצות, לסרטי אימה ופולחן, יש סרט חדש לוינצ’נזו נטלי (“קיוב”) וסרט בשם “Frozen” עם תקציר מסקרן: שלושה אנשים שנתקעים על רכבל סקי צריכים לעשות בחירות קיצוניות כדי לא לקפוא למוות.


============


שמתם לב שב”גלריה” התחילו לפרסם ביקורות קולנוע של אורי קליין בימי רביעי? זה משמח אותי. סוף סוף ובשעה טובה. בינתיים ראיתי את זה רק לגבי סרטים ישראליים (“לבנון”, “חמש שעות מפריז” ועכשיו “קירות”). אבל אם זה צעד לקראת הכרזת עצמאות של המערכת והכתבה של פרסום על פי צרכי העיתון ולא על פי נוחות היחצנים, וניפוץ ענייני אמברגואים והחרמות, אז מישהו במערכת “גלריה” מתחיל להתעורר סוף סוף ולהבין שגם בביקורות קולנוע יש צורך לשים יד על הדופק.


ואגב, אני מסכים כמעט לחלוטין עם רוב הביקורת של קליין על “קירות”.


========


ג’וני דפ בתפקיד פנצ’ו ויה בסרט של אמיר קוסטוריצה? נשמע בלאגן. וספילברג ויתר על “הארווי”. עדיף.


==========


רוצים לפגוש את פיל רוזנטל, שותפו של ריי רומנו ביצירת “כולם אוהבים את ריימונד”? ביום רביעי, 9.12, ב-18:30, בלונדון מיניסטור. הנה הפרטים. הבעיה היא שיותר משתסריטאים ובמאים צריכים סדנת סיטקום ממומחה אמריקאי, נדמה שצריך שקודם כל הזכיינים יקבלו סדנה כזאת כדי שבכלל יהיו כאן סיטקומים, חוץ מ”החיים זה לא הכל”. אה כן, דניאל לפין – יוצר “החיים זה לא הכל” – ינחה את המפגש.

נושאים: מאבק היוצרים

9 תגובות ל - “National Bored”

  1. עמית איצקר 4 דצמבר 2009 ב - 12:33 קישור ישיר

    הסרט של ניקול הולופסנר מסקרן. אחת מהבמאיות האהובות עליי.

  2. רונן 4 דצמבר 2009 ב - 14:06 קישור ישיר

    לגבי ‘קירות’, בלי לראות את הסרט, אני חייב לציין שבעוד קליין (ואחרים) משווים אותו ל’ניקיטה’ ול’להרוג את ביל’, הרי שהעלילה נראית הרבה יותר דומה (ולמעשה מקבילה באורח די מרשים) ל’קשורות’, סרטם הראשון (והמצוין) של האחים וואשאבסקי. האם יש מישהו שראה את שני הסרטים ויכול לאשש או להפריך את התחושה שלי?

  3. ספוילר 4 דצמבר 2009 ב - 15:13 קישור ישיר

    גם אני חשבתי על הקשר בין שני הסרטים. אבל הוא לא כל כך קיים בעלילה, יותר בפוסטר ובתחושה הכללית של הגירל פאוור.

  4. אבא של אלון 4 דצמבר 2009 ב - 22:49 קישור ישיר

    נוטים לתת פרסים ולא נותים

  5. יובל 5 דצמבר 2009 ב - 2:28 קישור ישיר

    מסודרים ורמזור משודרים בקביעות ודווקא “החיים זה לא הכל” זאת הדוגמה שלך? אנחנו לא מתואמים מבחינת הומור.

  6. ברק 5 דצמבר 2009 ב - 10:06 קישור ישיר

    יובל, יש לתגובה שלך של תשובות. לפחות. אחת אובייקטיבית – החיים זה לא הכל היא סיטקום (מבחינת הפורמט הקלאסי, המיושן, מהסוג שאפילו בארה”ב כמעט כבר אף אחד לא עושה, תודה לאל), בעוד שרמזור, היא לא ממש סיטקום, ומסודרים היא אפילו לא בכיוון של סיטקום. ככה שבמובן הזה יאיר צודק.
    התשובה הקונספירטיבית יותר, היא כמובן שעידן אלתרמן מופיע בה, והוא אחד החברים הטובים ביותר של יאיר 🙂
    שתי הטענות האלה עובדתיות, ואתה יכול לעשות איתן מה שאתה רוצה.

    לי אישית אין דעה בעניין. אני מאוד אוהב את אלתרמן, אבל מעולם לא ממש ראיתי את “החיים”, כי כמו שאמרתי, הפורמט הזה מיושן ומוגבל, ואני לא אוהב אותו. רמזור נראה לי בינוני למרות הכוונות הטובות, ומסודרים… אני מעדיף את הפמליה 🙂

  7. יובל 5 דצמבר 2009 ב - 15:11 קישור ישיר

    אני מניח שההגדרות הז’אנריות שלנו לא באותו כיוון. סיטקום היא סדרת קומית שמבוססת על סיטואציות. מסודרים, רמזור, הפמליה עומדים בקריטריונים. לא צריך להגביל ז’אנר לשנות ה-80 בארה”ב.
    אגב, לא אמרתי שהן סדרות מושלמות, אבל בהחלט טובות יותר מ”החיים זה לא הכל”.

  8. ברק 6 דצמבר 2009 ב - 0:27 קישור ישיר

    יובל, נדמה לי שההגדרה שלך לסיטואציות היא כוללנית מידי. באיזו קומדיה בדיוק אין סיטואציות? והאם לפיכך כל קומדיה היא סיטקום? המונח עצמו אכן נגזר מהמילים קומדיה וסיטואציות, אבל סיטקום הוא תת-ז’אנר, לא ז’אנר, וככזה הוא הרבה יותר ספציפי מההגדרה הכוללת שלך. אמנם תמטית יש מאפיינים רחבים יותר, אבל צורנית יש כללים די נוקשים להגדרה. תוכנית אולפן, מולטי-קמרה, צחוק מוקלט/קהל באולפן, ובעיקר קצב מאוד ברור של פאנץ’ אחרי פאנץ’ אחרי פאנץ’.ככה נראו ונראים עד היום סיטקומים אחד אחרי השני, כבר עשורים רבים. לא רק בשנות השמונים. זה לא המצב ברמזור, ובטח ובטח שלא במסודרים, שבינה לבין סיטקום אין כלום. משפחה בהפרעה למשל, היא כל מה שסיטקום הוא לא, אבל יש שם קומדיה והרבה סיטואציות.

  9. יובל 6 דצמבר 2009 ב - 1:55 קישור ישיר

    ניאלץ להסכים לא להסכים. ההגדרה שלך לסיטקום יוצרת ז’אנר חסר עניין עבורי שבאמת לא איכפת לי שייעלם מהעולם. כמו להתייחס לפילם נואר רק לסרטים שצולמו בשחור-לבן עם הופעה של תריסים ונציאנים.


השאירו תגובה