סיכום העשור: שנת 2001
אז מה הטעם בהעלאת סיכומי שנה היסטוריים לאתר? קודם כל, למטרות העשרת הארכיון. להעביר חומרים מהדפוס אל העולם הווירטואלי בו אפשר לחפש דברים בגוגל. שנית: יש סיבה אקטואלית – כולם מסכמים את העשור, כולם מביטים לאחור, ואני חושב שזה די משעשע לבדוק אחורנית מה חשבנו (חשבתי) על הדברים פחות או יותר בזמן אמת. ובאופן כללי, אין המון מקרים שבהם אני חושב על סרט הפוך ממה שחשבתי עליו כשהוא רק יצא (וכשכן, אני מציין. ע"ע "גלדיאטור" מאמש). ובעיקר, אני מקווה שבין רשימת הסרטים שאהבתי, הסרטים שלא אהבתי והסרטים הכי קופתיים, אפשר להיזכר ברוב הסרטים שהיו הכי טובים/הכי מדוברים/הכי מרכזיים בשיח הקולנועי של אותה שנה, ומתוכם לבחור את הסרטים הכי טובים של העשור לקראת סוף החודש הזה. וגם: לזהות מגמות שהתחילו אז ואולי הבשילו כיום, או אולי נעלמו ונראים כיום מיושנים. כמובן, שאם יש סרט שהשמטתי, או שהתעלמתי ממנו, יש מקום להזכיר לי ולכולנו בתגובות. זה לא מתיימר להיות מקיף. זה בהחלט משקף רק את דעתי. אז אתמול היה לנו את שנת 2000. הנה שנת 2001:
פורסם ב"העיר", 27.12.2001
2001: סופה של אודיסיאה
מהדורה מיוחדת לסיכום השנה: הסרטים הטובים של 2001, הסרטים המסקרנים של 2002, הסרטים הקופתיים, הסרט הכי טוב שלא ראיתם, גיבורת השנה, טרנד השנה ומלחמת השנה. 2001 היתה, אחרי הכל, שנה לא רעה
2001: סרטי השנה
1. "רקוויאם לחלום" (במאי: דארן ארונופסקי. יצא בארץ ב-10 במאי)
2. "A.I, אינטליגנציה מלאכותית" (סטיבן ספילברג. 27 ספטמבר)
3. "להתחיל מחדש" (רוברט זמקיס. 18 בינואר)
4. "מולן רוז'" (באז לורמן. 20 ספטמבר)
5. "שרק" (ויקי ג'נסן ואנדרו אדמסון. 19 ביולי)
6. "אמלי" (ז'אן פייר ז'ונה. 6 דצמבר)
7. "ממנטו" (כריסטופר נולן. 9 באוגוסט)
-. "אהבה נושכת" (אלחנדרו גונזלס איניאריטו. 22 פברואר)
8. "חדרו של הבן" (נני מורטי. 5 יולי)
-. "בילי אליוט" (סטיבן דולדרי. 15 פברואר)
9. "כמעט מפורסמים" (קמרון קרואו. 15 מרץ)
10. "פיינל פנטסי" (הירונובו סקגוצ'י. 16 באוגוסט)
-. "תא קטלני" (טרזים סינג. 3 במאי)
בסיכומה של שנה, לאיזה סרט מגיע תואר "סרט השנה"? לסרט שהצפייה בו היתה כמו בעיטה בראש, או לסרט שהתגנב מאחורינו והתיידד איתנו באיטיות ובהדרגה, כמעט מבלי ששמנו לב? "רקוויאם לחלום" (שיצא באמריקה בסתיו 2000, אבל הגיע אלינו רק בקיץ 2001), הטור דה פורס הקולנועי הקטלני של דארן ארונופסקי, התמקם די בטבעיות במקום הראשון. לא היה עוד סרט השנה שהגבתי אליו ככה, ובסופו של דבר זו בשבילי החווייה הקולנועית: תגובת הבטן, היכולת האלכימית של הקולנוע להפוך תמונות מוקרנות על בד לרגשות ותחושות פיזיות, אמיתיות לגמרי, אצל הצופים. אך "A.I, אינטליגנציה מלאכותית" של סטיבן ספילברג הלך והדביק את הפער די בעקשנות בשבועות האחרונים. בצפייה ראשונה התאכזבתי, בצפייה שנייה התלהבתי ומאז אני רק חושב על הסרט שוב ושוב, מוצא בו רבדים סמויים, סצינות מבריקות נוספות ומגלה עולם קולנועי שלם הנושק לגאונות שלמרבה הצער העולם מיהר לבטלו. שני הסרטים האלה, המתמודדים ראש בראש על התואר "סרט השנה", מבריקים דווקא בגלל שאינם מושלמים. בשני הסרטים יש מגרעות, יש מקומות בהם הבמאים קצת נסחפו עם הווירטואוזיות של עצמם והשאירו את הצופים לבד. אבל דווקא המגרעות האלה עוזרות להדגיש את רגעי השיא. ושני הסרטים האלה, הכה שונים, הכילו כמה מהסצינות היפות והחזקות ביותר של הקולנוע. לא רק השנה, אי פעם.
למרבה ההפתעה, 2001 היתה שנה לא רעה לקולנוע. נכון, היה יותר זבל מאי פעם, אבל גם היו בה כמה סרטים מעולים. על פי כל הנבואות, התחזיות והאירועים, שנת 2001 היתה צריכה להיות שנה נוראית. החצי הראשון שלה עמד בסימן שביתת התסריטאים והשחקנים בהוליווד, שאיימה לשתק את התעשייה לתקופה בלתי מוגבלת. בתחילת השנה הוליווד נכנסה למצב חירום והפיקה בחופזה סרטים, חלקם עם תסריטים לא גמורים, רק כדי למלא את המחסנים למקרה של שביתה ממושכת. בסופו של דבר השביתה הגדולה בוטלה. כך יצא שהחצי הראשון של השנה אופיין בהפקות היסטריות, אך החצי השני של השנה היה שקול ומתון יותר. את הפירות נקצור ב-2002, אז אמורים לצאת סרטים שלא הופקו תוך חודשים בודדים, אלא סרטים שלהפקתן ניתנה האפשרות להבשיל כראוי (ראו פירוט בהמשך).
ואז, אחרי שהוליווד נשמה לרווחה אחרי שנמנעה השביתה, התמוטטו ב-11 בספטמבר מגדלי התאומים בניו יורק והוליווד שוב נכנסה ללחץ. יציאתם של סרטים נדחו, מפיקים קראו לחשבון נפש, המגדלים נמחקו מסרטים שצולמו בניו יורק. ואז, שוב, כלום לא קרה. הקהל נשאר בבית שבועיים-שלושה, כמה סרטים נדחו לשנה הבאה (ובראשם "כנופיות ניו יורק" הכל-כך מסקרן של מרטין סקורסזי), ובערך באוקטובר העסקים חזרו למסלולם. וזה עוד סיבה שאני כה אוהב את "A.I", הסרט הזה כה בוגר שקל לראות בו גם סרט נבואי, שרלוונטי יותר לעולמנו כעת, אחרי ה-11 בספטמבר, מאשר היה כשיצא באמריקה לראשונה ביוני.
ברשימת סרטי השנה של "סינמסקופ" (ומכיוון שהמדור כה חסר החלטיות, רשימת עשרת סרטי השנה מכילה 13 סרטים), נדלג כעת למקום השביעי, המקום בו המדור עורך חשבון נפש קצר. "ממנטו": סרט מבריק או גימיק מעיק? נושא ראוי לדיון. ככל שהסרט מתרחק ממני, כך אני בוחן אותו בעיניים ביקורתיות יותר. אין ספק, זהו אחד הסרטים המקוריים והמבריקים של השנה. אבל גם יש בו משהו מעט ריקני, שמסרב להתחייב למסר אחד ספציפי. גם השתיקה שגזר על עצמו הבמאי מתסכלת. אולי מה שנראה בתחילה כתסריט גאוני, הוא לא יותר מחידה ללא פתרון? ועצוב יותר: בתור סרט כה מקורי ומרשים, עצוב לחזור אליו ולגלות עד כמה הסגנון הקולנועי שלו היה מאופק, עד כמה תחבולותיו היו בעיקר של התסריט ולא של הבימוי. ובסופו של דבר, האם כריסטופר נולן הוא הגאון הקולנועי הבא, או במאי שישתלב בכשרון רב בצוות הבמאים של "הסופרנוס" ותו לא? האם "ממנטו" הוא סרט שייזכר בהיסטוריה. האמת, אין לי תשובה. ולצד "ממנטו" מגיע חשבון נפש הפוך: "אהבה נושכת" המקסיקני (שהיה מועמד השנה לאוסקר הזר, אך הפסיד ל"נמר, דרקון") היה סרט שהחריד אותי. זהו, ללא ספק, הסרט האלים ביותר של השנה (אם כי "רקוויאם לחלום" נותן לו פייט הגון בקטגוריה הזאת) והשימוש שלו בכלבים כדי להדגיש את אלימותו הפך את המניפולטיביות שלו לכמעט בלתי נסבלת. ובכל זאת, עשרה חודשים אחרי צאתו, הסרט עדיין מלווה אותי. נכון, לטעמי האישי "אהבה נושכת" עבר את הגבולות "המותרים" בקולנוע בכל הקשור לאלימות (פיזית ונפשית) ורמת העינוי שהוא גורם לצופיו, אך קשה להתעלם מהעוצמה הקולנועית האדירה שהיתה לסרט. בסופו של דבר נדמה לי שכריסטופר נולן הוא תסריטאי טוב יותר, אבל אלחנדרו גונזלס איניאריטו הוא במאי טוב יותר.
מודה, בבואי לסכם את השנה אני מנסה לדמיין איך ייראו הסרטים בעוד ארבעים שנה מהיום. האם יש לסרטים האלה חשיבות היסטורית, האם הם ייזכרו כיצירות מופת, או בסך הכל סרטים זניחים שנראו חשובים בשנה בינונית? מנקודת המבט של ההיסטוריה, הסרטים במקום השמיני די נכשלים. בסך הכל "חדרו של הבן" ו"בילי אליוט" הם סרטים קטנים, מינוריים ולמרות הצלחתם הרבה הם כמעט חסרי חשיבות עבור דברי ימי הקולנוע. ובכל זאת, אלה שניים מהסרטים שהכי ריגשו אותי השנה. קל להיכנס לניתוחים פסיכולוגים אישיים ומביכים שינסו לבאר איך זה קרה. בכל זאת, אלה שני סרטים העוסקים, בין השאר, באבהות, שיצאו בשנה בה נולדה בתי הראשונה. ביקורת קולנוע, סליחה על הקלישאה, היא גם עסק רגשי פרטי מאוד. אני יכול לנסות לשכנע אתכם עד מחר למה "חדרו של הבן" הוא סרט יפהפה, ואיך בזכות העריכה – שלכאורה עובדת נגד הבימוי השקט מאוד, הקאמרי – מורטי מצליח להעמיס את הסרט הרזה הזה בהמון רגש. אך זו תהיה התפלספות שווא. הסרטים האלה חנקו אותי מהתרגשות. זה הכל.
אותו דבר עם "כמעט מפורסמים". סרט אדיר, מבוים נפלא, כתוב היטב, משוחק בחן רב. ובסופו של דבר, זה סרט פרטי מאוד בשבילי. אני מת על מוזיקה, אוהב קולנוע ועובד בעיתונות – העולם של קמרון קרואו פשוט מתאים לי (או לפנטזיות שלי) ככפפה ליד. נימוקים שכלתניים לא יצליחו לנמק את זה היטב.
במקום העשירי, ההיפך המוחלט: שני סרטים נטולי רגש לחלוטין שהיו פשוט שניים מהסרטים הכי מדהימים שנראו השנה על מסך הקולנוע. בצד האבסטרקטי של אמנות הקולנוע, במקום בו הקולנוע נושק לווידיאו-ארט, בו הדימויים חשובים מהסיפור, בו הוויזואליה היא המסר, "פיינל פנטסי" ו"תא קטלני" הם שניים מהסרטים הכי קיצוניים ונועזים שנעשו השנה (או בשנה שעברה: "תא קטלני" יצא באמריקה בקיץ 2000 והגיע אלינו, בדחילו ורחימו, כמעט שנה אחרי). אגב, "מולן רוז'" ו"אמלי" הם גם כאלה, אך הם הצליחו לשלב גם מעט רגש ושמחת חיים לוויזואליות המרהיבה שלהם, וזו הסיבה שהם נמצאים גבוה יותר ברשימה.
ועכשיו, חשבון נפש נוסף. למדור סיכום השנה של "סינמסקופ" (הנערך זו הפעם השישית) אין תקנון מסודר, אבל יש לו כמה הרגלים. למשל: לרשימה נכנסים סרטים שראיתי מנובמבר עד נובמבר, כדי לתת לי אפשרות לו רק להגות בהם אלה גם לראותם פעם נוספת. זו הסיבה ש"שר הטבעות: אחוות הטבעת" לא נמצא ברשימה. הוא הגיע מאוחר מדי. חפשו אותו במדור סיכום שנת 2002. הרגל נוסף, שהשנה קשה לי להגן עליו, הוא היצמדות רק לסרטים שאינם מקומיים. סיכום שנת הקולנוע הישראלית מתבצעת, משום מה, בראש השנה או לקראת טקס פרסי האקדמיה. ל"חתונה מאוחרת" הגיע להשתלב ברשימת סרטי השנה, הוא בהחלט אחד מהם. אבל הוא סרט ישראלי, וסיכום השנה – סליחה על הקיבעון האנאלי – מתמקד בקולנוע זר (ליתר דיוק בשבעה סרטים אמריקאיים, יפני-אמריקאי אחד, צרפתי אחד, אוסטרלי אחד, מקסיקני אחד, איטלקי אחד ובריטי אחד). והכאה אחרונה על חטא: גם "אפוקליפסה עכשיו, הגרסה המלאה" היה צריך להיות ברשימה. ושוב ההרגלים: רק סרטים חדשים, לא הוצאות מחודשות. אולי הגיע הזמן לבחון מחדש את ההרגלים של המדור הזה. אבל עד אז: פיטר ג'קסון, דובר קוסאשווילי ופרנסיס פורד קופולה – סליחה.
הסרט הכי טוב שלא ראיתם השנה: "הדוויג והשארית העצבנית". הקוראים הקבועים של המדור ודאי זוכרים שמזה קרוב לשנה, מאז ינואר האחרון, אני מוחרם על ידי פורום פילם, חברת הפצת סרטים שיכורה מכוח. לפורום פילם נמאס ממבקרים שכותבים על מדיניות ההפצה שלהם ועל הרגלי בחירת השמות שלהם. במקום להתייחס עניינית לביקורת, הם מעדיפים לנסות ולהסות את הכותב. או לפחות להתעלם ממנו. החברה שהגתה השנה כמה מנקודות השפל של השפה העברית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתרגומי השמות ("שטן על הזמן" ו"את מטורפת, אתה חתיך" הם פרי פיתוח מתקדם של מהנדסי פורום פילם), מאמינה שביקורת המועברת עליה אינה לגיטימית. ניחא. בחצי הראשון של השנה נלחמתי בהם, הצקתי להם, הקנטתי אותם. ואז, בספטמבר (סליחה שאני מציין את זה בפעם השנייה במדור הזה, אבל במדור סיכום שנה כנראה שאי אפשר להימלט מנוסטלגיית האינסטנט) נולדה בתי, ופתאום כל המלחמה הזאת נראתה כה שולית ומפגרת. שיעשו מה שבא להם. למי אכפת. וכך קרה שבדיוק בתקופה שבה ישבתי בבית בחופשת לידה, יצא בארץ "הדוויג והשארית העצבנית". אם לא ראיתם את הסרט, אתם לא לבד. רוב הקוראים בוודאי לא ראו אותו. באמת, כבר הרבה זמן לא ראיתי סרט שיוצא עם טקטיקת הפצה כה איומה (נחשו מי הפיץ את הסרט?). "הדוויג והשארית העצבנית" אינו יצירת מופת, אבל זה סרט פולחן בעליל, יש בו משהו ממכר והוא עשוי עם אנרגיה ותשוקה שקשה להישאר אדישים לה. ההשוואה ל"מופע הקולנוע של רוקי" בלתי נמנעת. מפיץ נבון יותר היה מצליח ליצור וייב של סרט אנדרגראונד פולחני שהיה ממשיך לרוץ בהקרנות חצות עד היום, ועד בכלל. המיוזיקל של ג'ון קמרון מיטשל מכיל כמה מהשירים הכי יפים שנשמעו השנה בקולנוע. הסרט הזה היה יכול להיות שוס בארץ והוא הוחמץ לגמרי. אם אתם בעניין של סרטים מוזיקליים קאמפיים, דראג שואוז קולנועיים, ואם כבר מיציתם את כל מה ש"מולן רוז'" מציע לכם בתחום הזה, "הדוויג" הוא סרט הפולחן שלכם.
טרנד 1. הקרנות חוזרות. מי היה מאמין: המפיצים המסחריים עבדו השנה יותר טוב מהסינמטקים. פסטיבל טריפו הנהדר של קולנוע לב. "אפוקליפסה עכשיו, הגרסה המלאה" (שהוקרן גם הוא בקולנוע לב). "הנבואה" בקולנוע לונדון. "אי.טי" שמתקרב אלינו (מרץ 2002). זה אולי עצוב קצת שהסרטים הכי טובים שהוצגו השנה בבתי הקולנוע נוצרו לפני יותר מעשרים שנה. מצד שני, נפלא לפגוש אותם שוב, על מסך גדול, בעותקים חדשים. עוד. עוד. ועוד.
טרנד 2. אנימציה דיגיטלית. "שרק" ו"מפלצות בע"מ" הוכיחו להוליווד שסרטי אנימצייה דיגיטלית הם הדבר הכי חם עכשיו אצל הקהל. "פיינל פנטסי" נכשל קשות בקופות, אבל זהו אחד הסרטים הכי חשובים בתולדות התפתחות הקולנוע. האנימציה הדיגיטלית רק הולכת ומשתכללת, והנוכחות שלה בהוליווד רק גוברת. כמו שזה נראה השנה, אלה דברים טובים מאוד.
טרנד 3. סרטים מוזיקליים. "מולן רוז'", "הדוויג והשארית העצבנית" ו"אל תשטו באהבה" היו מיוזיקלס אמיתיים. "לאקי ברייק", "לא רק בלונדינית" ו"סיפורו של אביר" התנהגו כמו מיוזיקל. אם כבר להיות קליל ושטותי, למה לא ללכת על הז'אנר המופשט והאסקפיסטי מכולם? הסרטים המוזיקליים חזרו השנה לאופנה, ואין מאושר ממני.
אשת השנה: ניקול קידמן. עם שני סרטים נפלאים בשנה אחת ("מולן רוז'" ו"האחרים"), עם סיפור עצוב של גירושים, פציעה (שגרמה לה להפסיד תפקיד בסרטו הבא של דיוויד פינצ'ר) והפלה, שהפכו אותה לגיבורה גם בחיים הפרטיים, ועם דואט שנמצא במקום הראשון בבריטניה בשבוע חג המולד: ניקול קידמן היא המנצחת הגדולה של השנה. היא שחקנית נפלאה, זמרת גדולה, ומתברר שבהסכם הגירושים בינה ובין טום קרוז היא קיבלה את האישיות. במרץ, נבואה פרטית, היא גם תזכה באוסקר. בצדק, בצדק, בצדק.
בשנה הבאה. הסרטים המסקרנים של 2002. נכון, מסוכן לפתח ציפיות. זה אסור בתכלית האיסור, רק מתאכזבים מזה. אבל רשימת הסרטים שאמורים לצאת ב-2002 היא מהמדהימות ביותר ראיתי מימי. הנה טיזר: "כנופיות ניו יורק" של מרטין סקורסזי; "Minority Report" (28 ביוני) ו"Catch Me if You Can" (נובמבר) של סטיבן ספילברג; "מלחמת הכוכבים, פרק 2"; "גברים בשחור 2"; "שקרים אמיתיים 2"; "בלייד 2"; "סטיוארט ליטל 2"; "X מן 2" (דצמבר); "אוסטין פאוורס 3: גולדממבר" (26 ביולי); "ספיידר-מן" (3 במאי); "Windtalkers" של ג'ון וו; "רולרבול" של ג'ון מקטירנן (8 בפברואר); "The Road to Perdition" של סם מנדס ו"סימנים" של מ. נייט שאמאלאן (2 באוגוסט).
2001: חללי האודיסיאה. 2001 היתה שנה נוראית לצלמים. שניים מהצלמים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע, אנרי אלקן ("ילדי גן העדן", "מלאכים בשמי ברלין") וסשה ויירני ("אשתקד במריאנבד" וכמעט כל סרטי פיטר גרינאוויי), הלכו השנה לעולמם. שני צלמים אדירים אחרים, צעירים יותר, הצטרפו אליהם: פיוטר סובוצ'ינסקי (שצילם לקז'ישטוף קישלובסקי את כמה מפרקי "הדקלוג" ואת "אדום", ובקרוב יוצג בארץ הסרט האחרון שצילם, "לבבות באטלנטיס") וג'ון אלונזו ("צ'יינהטאון", "פני צלקת", "הרולד ומוד").
אחת האבדות הגדולות של הקולנוע האמריקאי השנה היה הרברט רוס. רקדן שהפך לכוריאוגרף שהפך לבמאי שלא זכה להערכה גדולה מדי מצד הביקורת, רוס התפרסם כבמאי סרטים מסחרי, סנטימנטלי, עם נגיעה רכה ומבט הומני. רוס ניסה בכל כוחו להיות ג'ורג' קיוקור עכשווי, המתמחה בסרטי נשים, והוא עשה זאת בהצלחה עם "מגנוליות מפלדה" (שאגב, צילם ג'ון אלונזו המנוח) ו"גברים בצד". הוא ביים גם את "פוטלוס" ואת "שחק אותה סם". והוא גם התחתן עם אצולה: הוא היה נשוי לאחותה של ז'קלין קנדי-אונאסיס (מכאן שהוא היה דודו של ג'ון קנדי ג'וניור). להרברט רוס, שמת ב-9 באוקטובר בגיל 74, מגיעה הכרה מאוחרת, וגם רטרוספקטיבה סינמטקית (טוב, נסתפק באחד מערוצי הסרטים).
והנה עוד כמה מהאנשים היקרים שעזבו אותנו בשנת 2001: ג'ורג' הריסון (לא רק אקס-ביטלס, אלא גם מפיק סרטים שהפיק כמה מסרטי מונטי פייתון); אלברט הייג (גילם את פרופסור שורופסקי ב"תהילה", הסרט והסדרה); קן קיסי (מחבר "קן הקוקייה"); אייזק שטרן (כנר בדרך כל, שהופיע מדי פעם גם בסרטים. האחרון שבהם היה "לנגן מהלב" עם מריל סטריפ); סמיואל ז. ארקוף (מפיק בי-מוביז אגדי); פולין קייל (מבקרת קולנוע אגדית); אליה (זמרת, שיחקה ב"רומיאו חייב למות" ועמדה להשתתף ב"מטריקס 2"); לורנזו מיוזיק (הקול מאחורי גרפילד וגם קולו של קרלטון השוער בסדרה "רודה"); הרמן ברוד (זמר הולנדי, גילם את אם.ג'יי ב"משהו טוטאלי" והתאבד השנה); מרדכי ריכלר (כתב את "המירוץ לצמרת של דודי קרביץ" ואת "ג'ושוע אתמול והיום"); קרול אוקונור (ארצ'י באנקר מ"הכל נשאר במשפחה"); אנתוני קווין (גילם את "זורבה היווני"); דגלאס אדאמס (מחבר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" והסופר האהוב על מדור זה); באד בוטיקר (במאי מערבונים ומטאדור חובב שלא זכה להערכה בשנות הארבעים והחמישים וכיום לומדים לכבד את יצירותיו); מייקל ריצ'י (במאי "בלש ושמו פלטש" ו"גבירתי המאמן"); וויליאם האנה (חצי מצמד מפיקי הסרטים המצוירים האנה-ברברה שהיו אחראים על "טום וג'רי", "הפלינטסטונס" ו"סקובי דו"); לואיס ארקט (שחקן, ובעיקר אבא של רוזאנה, פטרישה, דיוויד ואלקסיס ארקט).
שוברי קופות, 2001
1. "שרק",,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, 267 מיליון דולר
2. "הארי פוטר",,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, 263 מיליון
3. "שעת שיא 2",,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, 225
4. "מפלצות בע"מ",,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, 204
5. "המומיה 2",,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, 202
6. "פרל הארבור",,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, 198
7. "פארק היורה 3",,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, 181
8. "כוכב הקופים",,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, 179
9. "חניבעל",,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, 165
10. "אמריקן פאי 2",,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, 144.8
11. "מהיר ועצבני",,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, 144.5
אלה הסכומים המצטברים (במיליוני דולרים) של סרטי 2001 באמריקה, נכון ליום ראשון 23 בדצמבר. אך זו אינה הרשימה הסופית והרשמית של שוברי הקופות לשנת 2001. יש להניח שבימים שנותרו עד ה-31 בדצמבר יצליח "הארי פוטר" לעקוף את "שרק" ולזכות בתואר הסרט הקופתי של השנה. יש להניח, כמו כן, ש"שר הטבעות" (שהכניס בבכורתו, בסוף השבוע האחרון, 73 מיליון דולר) יתמקם איפשהו ברשימה הזאת.
זו היתה שנת שיא אדירה בהכנסותיה להוליווד. למרות המיתון, למרות הטרור, למרות המלחמה, אנשים הלכו השנה בהמוניהם לקולנוע, ושילמו מחיר גבוה מאי פעם עבור כרטיסים. המנצחים הגדולים של השנה הם אולפני יוניברסל, שארבעה מ-11 הסרטים הקופתיים של השנה הופקו על ידם (5, 7, 10, 11). בארץ, אגב, הרשימה דומה למדי: "שרק" ו"הארי פוטר" מכרו הכי הרבה כרטיסים, כ-500 אלף כל אחד.
הנתון המעניין והמוזר ביותר ברשימה השנה הוא כמות הסרטים הגרועים שנמצאת בה. "שעת שיא 2"? "אמריקן פאי 2"? "פרל הארבור"? "חניבעל"? "כוכב הקופים"? כל סרט יותר רע מקודמו ונדמה שהאמריקאים בלעו השנה כל לוקש שמכרו להם. הציניקנים, שטוענים שבכל שנה רשימת הסרטים הקופתיים זהה לרשימת הסרטים הגרועים, לא תמיד מדייקים. השנה דווקא יש להם קייס לא רע.
=============
הרהורי דצמבר 2009: מצחיקות בדיעבד המחשבות על כריסטופר נולן ואלחנדרו גונזלס איניאריטו. נולן הפך לדעתי לאחד מחמשת הקולנוענים הכי גדולים, חשובים ומופלאים של העשור הזה, ו"ממנטו" נראה פתאום זניח בהשוואה לתסריטים האדירים ולבימוי המשוכלל של "באטמן מתחיל" ו"האביר האפל". אבל מבחינתי, סרט העשור שלו הוא דווקא "היוקרה". ואיניאריטו? המשיך עם "21 גרם" ועם "בבל", ולמעשה התברר שהוא במאי שבכלל לא מתאים לטעמי.
וניקול קידמן, שכבר אין לי כוח אליה, אכן זכתה באוסקר במרץ, אבל שנה אחת אחר כך.
AI היה נורא גם בפעם השלישית
רשימה נהדרת, אבל איפה 'המאמין' עם ראיין גוסלינג? סרט מצוין ומטריד. מה חשבת עליו?
AI הוא מסרטי העשור שלי.
מדובר בסרט לא קל לעיקול, אבל שעשוי כולו מזהב ואמת צרופה בתוכו.
מצחיק להיזכר שחיכינו פעם לווינדטוקרס ורולרבול
A.I אינטליגנציה מלאכותית וכמעט מפורסמים הם יצירות מופת. גם מומנטו ורקוויאם לחלום מעולים.
ובקשר להשוואה בין איניאריטו גונזאלס לנולאן והקביעה "כריסטופר נולן הוא תסריטאי טוב יותר, אבל אלחנדרו גונזלס איניאריטו הוא במאי טוב יותר" – ממרחק השנים רק ברור יותר שכוחם של סרטי איניאריטו הוא בכתיבה של גיירמו אריאגה לא פחות מאשר בבימוי, לעומת האחים נולאן, שאמנם מייצרים תסריטים טובים (ותודה לג'ונתן על כך), אבל הבימוי של כריסטופר מעניק את התנופה והרבדים הנוספים.
מסכימה עם ההערה לגבי נולאן, "היוקרה" הוא בהחלט סרט העשור שלו, ונמצא די גבוה גם ברשימת סרטי העשור שלי.
את השוק המוחלט של רקוויאם לחלום הספקתי לשכוח, אבל הזכרת לי.
True Lies 2?
how did I miss that one?
איתך לחלוטין ב-AI, מזועזע מהמיקום הגבוה של "להתחיל מחדש", "כמעט מפורסמים" היה ראוי ליותר, ועל 'מולן רוז' חשבתי תמיד שהוא על גבול המופתי ואף מעט מעבר לו. גם אמרתי את זה לרבים מחבריי, וכשאני חושב על זה, הם די נעלמו לי בשמונה השנים האחרונות.
"ממנטו" צריך להיות בראש הרשימה, וגם בראש סרטי העשור. אני אוהב/מחבב את שאר סרטי נולאן, אבל הוא לא הגיע לדרגה כזאת של אפקטיביות מאז. "רקוויאם לחלום" גם גבוה מאוד ברשימה.
היי, חזרתי. יממה וחצי לא הייתי על המחשב. בין היתר, ראיתי גם שני סרטים (תכף). אבל לגבי אינאריטו/נולאן: כן, גם אותי הצחיקה ההערה הזו. לא בגלל שאני מסכים/לא מסכים איתה, אלא בגלל שאני קצת מכיר את הטעם שלך. ובגלל שאיניאריטו נעלם (יש לו סרט שנקרא "Biutiful" – הטעות באיות במקור – שמדשדש כבר כשנה) ונולאן עבר לגדולות מאז. מאוד אהבתי את "אהבות.כלבים" (התרגום המדויק של "אהבה נושכת"), אבל "21 גרם" הוא כבר יצירת מופת בעיניי. זהו סרט עם שפה קולנועית ייחודית, שמרתק להתמודד איתה. והעוצמה הרגשית של סרטו הראשון רק מהדהדת חזק יותר בסרטו השני. אבל אח"כ בא "בבל" (שליש סרט יפהפה, ושני שליש לא כל כך), והסרט החדש והמדשדש שלו. נולאן הביא את "האביר האפל". להביא אותי לקולנוע לראות את באטמן זה הישג. והוא עשה את זה. ואפילו נהניתי. את "יוקרה" מאוד אהבתי. יצאתי מסויג מ"אינסומניה", שההישג הגדול שלו, בעיניי, הוא הליהוק של רובין וויליאמס לתפקיד האיש הרע. ו"ממנטו" הוא נקודת ייחוס ביחסים הוירטואלים שלי ושלך, יאיר. הוא המקום שבו המדור שלך בפרינט הפך להיות סוג של בלוג, עם התכתבות שלך עם קוראים, ודיונים כמעט אינטראקטיביים (עד כמה שניתן להיות אינטראקטיבי בפרינט) שנמשכו על פני שבועות ארוכים. זה, פחות או יותר, המקום שהתמכרתי ל"סינמסקופ". ו"ממנטו" הוא אחד מאותם סרטים שלא ממש הבנתי אותם כשיצאתי מהם, אבל ידעתי שמאוד אהבתי אותם.
ובקצרה על שאר הסרטים שהזכרת:
"רקוייאם לחלום" – שונא אותו. אבל מת על "המעיין"
"AI" – בצפייה שנייה, במועדון סינמסקופ לפני שנה, אהבתי יותר מהפעם הראשונה.
"להתחיל מחדש" – הפרסומת הארוכה ביותר בהסטוריה (לפדקס). אבל לב הסרט מרתק, בגלל האתגר המשחקי, שטום הנקס עומד בו בכבוד. היה מועמד לאוסקר על הסרט הזה. רציתי שייזכה. לא זכה.
"אמלי" – אני, באופן אישי, אוהב יותר את "שנים של אירוסין". כן, העולם הויזואלי של ז'ונה נפלא. אבל, כמו שנכתב פעם על הסרט הזה בתכנייה של סינמטק ת"א, "אמלי" הוא כמו צמר גפן מתוק – נעים ואוורירי. אין בו הרבה מעבר לזה (ב"שנים של אירוסין", להרגשתי, יש). טוב, לפחות הרווחתי בסרט הזה את אודרי טוטו, שהפכה מאז לאחת השחקניות היותר חביבות עלי. (והאמת, שראיתי אותה כבר שנתיים קודם, בתפקיד משנה ב"ונוס ביוטי" החביב. אבל כאן הא הפכה לסטארית. בצדק לטעמי). אה, ולז'נה יש סרט חדש ומסקרן (עם שם כיפי: "מיקמאק").
"בילי אליוט" / "חדרו של הבן" – מיינסטרים היא לא מילה גסה בעיניי. שני הסרטים האלו עושים עבודה מצוינת בעיניי, מרגשים מאוד (האיטלקי במיוחד) ומהנים מאוד. דאלדרי עושה מעט מדי סרטים ("השעות" סרט נפלא בעיניי. "נער קריאה" פחות). מורטי גם (טוב, לפחות הוא גם שחקן. סרט נחמד, "אי של שקט").
עוד כמה סרטים מ-2001 שראיתי ואהבתי:
קודם כל, אני יודע שהוא נחשב סרט זניח, אבל מבחינתי, "קללת אבן העקרב הירוקה" של וודי אלן הוא מהסרטים הכי מהנים שראיתי בעשור האחרון. סרט שספוג באהבת קולנוע, באהבת הוליווד הקלאסית, וגם הסרט היחיד לטעמי שבו וודי אלן הבמאי ליהק את וודי אלן השחקן לתפקיד שהכי מתאים לו. מאוד אוהב את הסרט הזה.
היה גם את "מוצא אחרון", סרט פצפון אבל מאוד עוצמתי של במאי בריטי ממוצא רוסי בשם פאבל פבליקובסקי. כמה שנים אח"כ הוא עשה את "אהבה של קיץ", הסרט שגילה לעולם את אמילי בלנט. היו גם "האחרים" המופלא בעיניי של אמנבר (מה קורה עם "אגורא" ?) ו"המאמין" שהפיל אותי לקרשים(ריאן גוסלינג המשיך לגבורות. הנרי בין, הבמאי, התפוגג). היה את Yi yi ("אחד ושניים"). סרט קוריאני של שלוש שעות. נשמע לא מושך במיוחד, אבל זהו סרט יפהפה. היה את "בית מרחץ" הסיני היפה. היה "תומא מאוהב", סרט בלגי מקורי ויפה על בחור אגורופ. כל הסרט מתרחש מול מסך מחשב. היה את "חיה סקסית" ("לצאת נקי" בעברית מפיצית). סרט בצפייה שנייה אהבתי הרבה יותר מאשר בצפייה ראשונה. והבמאי עשה עוד סרט אחד יפהפה ("לידה"), ואז נעלם. היה את "מישהו לסמוך עליו", סרט מקסים, שגילה לי את לורה ליני, מעין חותמת איכות של משחק, ואת מרק רופאלו. והיה גם את "יאללה יאללה", קומדיה שבדית טובת לב ומצחיקה.
ועוד סרט אחד ישראלי שהייתי רוצה להזכיר, ויצא ב-2001: "רשימת אהבה", סרט דוקומנטרי של דוד פישר, יצא להפצה בבתי הקולנוע של אז. מדובר בסרט אולי קצת בנאלי, אבל מלא לב, רגש, ונשמה.
והיו אתמול שני סרטים חדשים, מ-2009, שראיתי. עוד מעט.
אתמול יצא לאקרנים בארץ "כוכב בהיר", סרטה האחרון של ג'יין קמפיון, אבל לפני כן:
ראיתי אתמול גם את "Whip it" ("תחליקי"). בימוי: דרו ברימור. בתפקיד הראשי: אלן פייג'. בתפקידי משנה ניתן לראות את מרשה גיי הרדן, ג'ולייט לואיס, וגם את ברימור בעצמה.
Whip it בעיניי הוא סרט בלי תסריט. הוא ג'ונו בלי השנינויות. יש קווי מתאר של סיפור, אבל אין ממש סיפור. בחורה בגיל תיכון מחפשת את הקול הייחודי שלה, ומוצאת אותו בדמות ספורט רולר-משהו קצת אלים, כמובן כנגד דעתם של הוריה. יש סצינה בסרט שבה פייג' שותה ישירות מקנקן חלב/מיץ. ככה התחיל גם ג'ונו. אבל שם לפחות היו דיאלוגים שכתובים נהדר. Whip it הוא סרט עייף ולא ממש מעניין. אבל, צריך לומר, שדרו ברימור הבמאית יודעת לעבוד נהדר עם מוזיקה. וזה סרט שמלא במוזיקה. ויש גם סצינת אהבה אחת יפהפיה (מתחת למים!). וזהו. סרט זניח ובינוני ביותר.
"כוכב בהיר" – ג'יין קמפיון
את המבחן הראשון והחשוב ביותר הסרט הזה עובר. במהלך הצפייה עיניי דמעו. ויותר מפעם אחת. בסוף הסרט זה כבר הפך לכמעט בכי. הסרט הזה מאוד מרגש.
אבל
נדמה לי שיש משהו שממש מחבל בסרט הזה, ומונע ממנו להיות סרט טוב באמת. ולמשהו הזה קוראים ג'יין קמפיון. לא ברור לי מה היא ניסתה לעשות. גם אם היא ניסתה לא להיסחף לשמאלץ, ולא להיות מתקתקה, עדיין זה לא מצדיק את ההימנעות שלה מתנועות מצלמה יזומות (כלומר, המצלמה זזה רק כשהיא עוקבת אחר דמות בפריים. אין תנועות מצלמה אחרות). בנוסף, קמפיון מצלמת מרחוק יחסית. העמדות המצלמה הלא ברורות שלה גררו את הטעות הבאה, והיא ההידרשות לעריכה כמעט קליפית. זה סרט תלבושות. זו דרמה שהתסריט שלה לוקח את הזמן (וזה לזכותה של קמפיון: הרומן מתפתח לאט. יש משהו מאוד אנושי ויפה בזה). העריכה של הסרט עצבנית מדי לטעמי, ולא מסונכרנת עם קצב ההתפחתחויות בסיפור. ויש גם בתסריט נקודת תורפה נוספת בדוגמת סיפור משני לא מפותח. זהו סיפור שאמור להראות את הצד ה"מלוכלך" של האהבה, על מנת להאיר את האהבה הטהורה שעומדת במרכז הסרט. אבל הסיפור המשני מוזכר רק באגביות, ואינו משיג את מטרתו. ויש בצידו גם בדיחה: מעורבת בו המשרתת החדשה. היא מציגה את עצמה כ"אביגייל. או בקיצור אבי". מכיוון שזהו גם שמה של השחקנית הראשית, הבנתי שזה היה מכוון, אבל הקריצה הזו לא במקומה, מכיוון שזה לא בסגנון של הסרט.
מצד שני, יש את השחקנית הראשית. היא עושה את הסרט. לגמרי. מדובר, לטעמי, בלא פחות מטור-דה-פורס של משחק. אבי קורניש מאופקת מאוד, עם שיער שאסוף וקשור ומהודק ממש כפי שכולה פקעת רגשות אצורה, אבל דווקא בגלל זה, עוצמת הרגשות שלה אדירה, והיכולת שלה להביע אותם היא זו שמספקת לסרט את העומק שלו. לדעתי, היא תקבל מועמדות לאוסקר על הסרט הזה (היא לא תזכה. לא בגלל שלא מגיע לה. בגלל שלסרט הזה אין מספיק באז. אבל זה עניין אחר). ומצד שלישי, יש את בן ווישאו, בתפקיד מושא אהבתה. לטעמי, ווישאו הוא דוגמן יפהפה, אבל חלול וריק. לא האמנתי לו לשנייה שהוא מסוגל לכתוב שירה עמוקה. בחלק השני של הסרט, לא האמנתי לו לשנייה שהוא חולה.
וכך, "כוכב בהיר" הוא סיפור אהבה מרגש מאוד, שמוצג על הבד בסרט שהיה יכול להיות יותר טוב, אבל גם כמו שהוא, הוא שווה צפייה.
מסכים עם איתן לגבי "האחרים", יותר טוב מכל הסרטים ברשימה של יאיר. וכך גם "שר הטבעות", "מולהלנד דרייב","דוני דארקו", "כדורגל שאולין","ספיריטד אווי" (לא זוכר איך קראו לזה בעברית), "האיש שלא היה שם" "אמא שלך גם" ו"נשיקת הדרקון" – כולם מ-2001.
ארונופסקי הוא טכנית בימאי מדהים וגם מדריך שחקנים מעולה אבל מאחורי כל הרעש והצלצולים של "רקוויאם לחלום" מסתתר סרט תעמולה גס ופרימטיבי של אל-סם. ארונופסקי במיטבו כאשר הוא מביים סרט פשוט וחסר יומרה כמו "המתאבק".
לספילברג היו רגעים יפים יותר מAI בעשור זה, אם כי אני מודה שעלי לדגום את הסרט שנית.
ואני בטוח גם שחוקרי קולנוע עתידיים שינברו בפילמוגראפיות של בארטון וסקוט יגלו ש"כוכב הקופים" ו"חניבעל" אינם כה גרועים כפי שאהבו לתאר אותם המבקרים באותו זמן.
ללא ספק, "רקוויאם לחלום" ו"דוני דארקו".
אחרי הם כל השאר. יצירות מופת.
"כוכב הקופים" הוא באמת סרט גרוע, אבל זה לא מפתיע כשמדובר בטים ברטון, אחד המבאים האובר רייטד לפי דעתי. "חניבעל" גם דיי רע, לא כמו "דרקון אדום" אבל עדיין רע, במיוחד כשהספר "חניבעל" היה מעולה והוליווד שינתה את הסוף המפתיע.
"רקוויאם לחלום" לא סרט תעמולה נגד סמים יותר ממה ש"תפוז מכני" הוא סרט תעמולה נגד אלימות. הסרט הוא על חלומות, לא על סמים.
יאיר, אני מנסה להבין מהן הכוונות שלך כלפי ניקול קידמן. מה פשר המשפט "וניקול קידמן, שכבר אין לי כוח אליה…".
לדעתך היא שחקנית נפלאה ותו לא?
יותר מכל שחקנית או כוכבת קולנוע אחרת קידמן סימלה את הקולנוע של העשור, היא הטיבה לשלב נוכחות של כוכבת קולנוע ושחקנית נועזת ומגוונת. אומנם היו כוכבות גדולות שמשכו קהלים גדולים (כמו ריס וויתר'פון וסנדרה בולוק) ושחקניות מרשימות לא פחות ששמרו על עקביות של הופעתן בסרטים שונים (כמו קייט בלאנשט, קייט ווינסלט וג'וליאן מור), נדמה שלא הייתה שחקנית בעשור הזה שהשכילה לשלב בין מעמדה כאייקון קולנועי לשחקנית רבגונית, ולעיתים כשאנו חוזים בהופעתה הקולנועית על המסך אנו חשים בהתמזגות של דמותה ככוכבת וכשחקנית. כאשר נעשה מיזוג של אישיות קולנועית ושחקנית איכותית זה התקבל באחת ההופעות הווירטואוזיות בקריירה שלה – "לידה". צפייה חוזרת ונשנית באחד הסרטים התמוהים של העשור הזה רק מעצימה את התחושה שהצפייה במשחקה של קידמן הינה חוויה מפעמת.
רק מכיוון שבמחצית השנייה של העשור נהפכה לשחקנית תימהונית לא נותנת זכות להפלות אותה מלהכליל ברשימת של השחקניות הגדולות בדורן כמו קייט בלאנשט וקייט ווינסלט.
נראה שגם היום וגם פעם – תמיד היו בעית עם פורום פילם… מה צריך לתקן שם?