״קירות״, הביקורת
זו ההתרשמות הראשונה והמהירה שלי מ"קירות". והנה השנייה:
פורסם ב"פנאי פלוס", 2.12.2009
בשנייה הראשונה התבלבלתי מ"קירות". חשבתי שהבטיחו לי משהו אחר. הסרט הזה, שמזדמזם באוויר כבר כמעט שנתיים, תואר בתחילה על ידי יוצריו במשפט "שתי נשים והמון אקדחים", ובדיווחים מצילומיו – שזכו להתעניינות עצומה בזכות העובדה שהוא גם מעניק לנינט את תפקידה הקולנוע הראשון וגם הביא ארצה את נערת ג'יימס בונד האחרונה, אולגה קורילנקו, לשחק מולה – נוצר הרושם שזהו סרט אקשן/קומיקסי ישראל ראשון מסוגו. אני הייתי בתחושה, על סמך הדיווחים האלה, ש"קירות" הולך להיות מעין לוק בסון ישראלי, “ניקיטה" פוגש את "קשורות". אז כן, יש אקדחים, ויריות, וסצינה אחת די מעולה של דריסה עם מכונית, וזה אחד הסרטים האגרסיביים והאלימים שאי פעם נוצרו בישראל. אבל אקשן? קומיקס? ממש לא. עשיתי איתחול למוח ולציפיות, ניערתי מעליי את חלקי האמיתות שהדיווחים פימפמו לי וניסיתי לצפות בעין טרייה. לספוג מה שהבמאי ניסה להביא למסך, ולא מה שאנשי השיווק שלו ניסו לשווק החוצה. והתוצאה מרשימה ומבולגנת כאחד.
"קירות" הוא סרטו השני של דני לרנר, שהתגלה כשביים בהפקה עצמאית לחלוטין ודלת תקציב את "ימים קפואים", סרט לילי מיסתורי, סקסי ועם רגעים מפתיעים, שעירבב פנימה עולם אינטרנטי/קיברנטי אופנתי עם מציאות ישראלית מאוד (פיגוע במועדון לילה) ובחש פנימה גם הומאז' ל"הדייר" של פולנסקי, גם ניסה לשחק עם פיתולי זמן/מציאות/תודעה שהזכירו לי את "דוני דארקו" וגם ניסה להיות מעין סרט אימה מקומי, עם קריצה קטנה לסרטי מומיות. הסרט היה בוסרי מאוד, אבל דווקא בגלל שאפתנותו הצנועה היה בו משהו מרענן. העובדה שהסרט הוא פרי יצירתו של מבקר קולנוע (לרנר הוא מבקר הקולנוע של "מעריב לנוער") היתה מלהיבה: הנה סרט שנדמה שנבע קודם כל מאהבת קולנוע, מבקיאות בסוגות קולנועיות, בעולמות קולנועיים, סרט שלקח סיטואציות מקומיות והכניס אותם לתבניות קולנועיות ז'אנריות. והרי הקולנוע הישראלי – שגם את הז'אנר היחיד שהוא הצטיין בו (הקומדיה המשפחתית העממית) זנח כמעט לחלוטין – גילה בעשרים השנים האחרונות חוסר סבלנות מובהק לכל מה שנראה כמו הסתנכרנות לז'אנרים הקאנוניים והלא קאנוניים של הקולנוע האמריקאי המסחרי (סרטי אימה ופנטזיה בעיקר, אבל גם סרטי פשע). “ימים קפואים", שהפתיע וזכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל חיפה, היה חלוצי. בעקבותיו הגיע גם "מפטיר" (סרט גנגסטרים בוסרי מאוד, אבל שראוי לשבחים על מאמץ וניסיון) ובקרוב "כלבת" (שאמור להיות סרט האימה העלילתי הראשון באורך מלא בארץ).
כשהתפרסם שאהוד בלייברג (“סיפורי תל אביב”), לקח את דני לרנר תחת חסותו והוא מפיק לו את סרטו השני, שמחתי. בלייברג אמנם הפיק עבור הנשמה סרטים כמו "ביקור התזמורת" או "אדם בן כלב", אבל עיקר פרנסתו באה מהפקת בי-מוביז וסרטי אימה זולים בסיטונות באמריקה. ושיהיה ברור: אני חושב שסרטי אימה ובי-מוביז (סרטים זולים ומהירים, נצלניים למדי בענייני מין ואלימות, לרוב על ענייני פשע) הם חלק בלתי נפרד מתעשייה בריאה ומתפקדת, והם המקום המושלם ליוצרים צעירים להתנסות בו ולצבור ניסיון ולשטוף מעליהם את הבוסריות.
אבל, כאמור, “קירות" הוא לא בדיוק זה. הוא מנסה להיות קצת יותר. למעשה, זו כמעט דרמה חברתית – העוסקת בסחר בנשים ובאלימות בתוך המשפחה – שארוזה בעטיפה אלימה. בשעה שסרטי הקומיקס וסרטי האקשן מציעים תפריט הפוך: העניין המרכזי הוא האקשן, הבידור, תחושת הקוליות והמגניבות, ומסביב – לפעמים – איזושהי אמירה חברתית. אז אם אני מתחיל את התרשמותי מ"קירות" בדברי הביקורת, צריך להגיד ש"קירות" עדיין אינה קפיצת המדרגה הנחשונית שקיוויתי שלרנר יעשה במעברו מסרטו הראשון לשני, ושיש בסרט איזשהו חספוס מבולגן, שלפעמים עובד לטובת הסרט, לפעמים הולך נגדו. ושבעיקר יש לסרט בעיות תסריט קצת מבאסות: הוא מייצר לא מעט הבטחות שלא מתממשות, והוא לעיתים קרובות מדי חוזר על עצמו.
אבל העניין הוא שזה לא באמת משנה. כי נשמתו של הסרט הזה היא בכל זאת בעולם של הבי-מוביז, אותם סרטים שבהם הסגנון והגרוב משמעותיים יותר מהידוק תסריטאי. אלא שבמקום הבי-מוביז האולטרה מלוטשים של שנות השמונים ואילך, “קירות" מושפע יותר מהקולנוע של שנות השבעים. הוא בא, למשל, מאותו מקום קולנועי ש"גראן טורינו" של קלינט איסטווד בא ממנו: עולם קולנועי גברי, אגרסיבי, מאצ'ואיסטי, שמציג תפיסת עולם חברתית בכלים ריאקציונריים. סרטים של טד פוסט או סמיואל פולר, למשל. או, קצת פנימה לתוך הקאנון, סרט כמו "קאובוי של חצות", שנדמה לי שזיהיתי ציטוטים ממנו (או “תלמה ולואיז”). אבל למרות התחושה ש"קירות" הוא סרט שמנסה לגעת בתחלואי החברה הישראלית ויחסה המשפיל כלפי נשים, עדיין נדמה שכל ההתייחסות של הסרט לנושאיו נובע אך ורק מתוך עולם הקולנוע. מתוך סרטים אחרים. לרגעים זה נראה על גבול האקספלויטיישן, לרגעים זה אפקטיבי מאוד. לרגעים הוא לוחץ יותר מדי על כל כפתורי המלודרמה (זנות, ניצול, ילדים פגועים, הריון) ולרגעים יש שם דברים פשוטים, עדינים ומדויקים (נינט, למשל, נותנת כמה רגעים מקסימים ונורא אנושיים במפגש שלה עם שחקנית המשנה האוקראינית, שיש בה משהו נורא מכאני וקר). לרגעים זה עובד מצוין, לפעמים זה נורא מוחמץ, והסרט הזה מתנדנד בקוטביות בין כל הצדדים האלה. יש רגעים בהם מתחשק להגיד לחבר'ה על המסך שיפסיקו להיות כל כך כבדים, ושאם יש בסרט אקדחים ואגרופים ודם ומעילי עור ארוכים, ואווירה לילית אפלולית וחורפית, שייתנו לסרט לכייף קצת יותר. לרגעים זה נראה כמו "הארץ המובטחת" של עמוס גיתאי כפי שבוים על ידי האחים וושאובסקי. מופלא ומתסכל לרגעים בעת ובעונה אחת. מה שכן, בזכות לא מעט רגעים מלאי אנרגיה, ובזכות צילום סינמסקופי דינמי ופשוט פנומנלי של רם שוויקי (“ימים קפואים”, “זרים”), יש משהו בסרט הזה שמלהיב אותי, שגורם לי לרצות עוד סרטים הולכים בדרכיו, ופונים אל עולם הז'אנר הקולנועי, זה שעבורו החיים הם קודם כל סרט.
ריצ'רד – למה?
יאיר יקירי אני חושב שתגובה כמו של ריצרד ה3 אין כאן מקום האידיוט בטח לא יודע מה היה סופו של אותו מלך רשע מי יתן והקולנוע הישראלי יפרח יעלה ויצליח. לסרט עצמו. לא יכולת לנסח את זה יותר טוב. אבל הסרט גם שהוא לא חף מבעיות הוא סרט ראוי
… אפילו באתר הזה יש טרולים.
יאיר, זה הפוך. השחקנית האוקראינית היא השחקנית הראשית. נינט היא שחקנית המשנה. השוט הראשון של הסרט הוא אקסטרים קלוז-אפ על העיניים של קורילנקו. הסיפור שלה הוא המרכזי, ודרכה אנו מתוודעים לנינט. אנו לא רואים מה זהר שטראוס עושה לנינט (החלטה בימויית נבונה, לטעמי), אבל אנו כן רואים מה קורה לקורילנקו. בעניין ה"נורא מקסימים ונורא אנושיים" – נו, טוף. זה כבר עניין של טעם. אני לא הרגשתי ככה.
בקיצור: הפוך, גוטה, הפוך !
כמו כל סרט ישראלי,אני מייחל ומצפה לכישלונו של קירות.את זה אתה אמרת כל מי שאומר שהוא מייחל לכישלון של יותר זה או אחר ולא משנה איך הסרט טוב או רע פושע אתה הגדלת ואמרת שאתה מצפה שכל סרט ישראלי יכשל !לי אין מה להגיד על זה התגובות שלך משדרות שאתה יוצר מתוסכל.
בכל מקרה להלן שעור קטן ריצרד ה3 או הדוכס מגולסטר כמו שכונה היה נמוך על כסא גלילים גיבן רע לב והאכזר(חיסל את כל משפחתו) מוזר שבחרת את השם הזה . קום לך עשה סרט טוב ותפסיק לבצע מעשה אונן מול הרשת.
וליאיר אבקש לא למחוק את התגובות שלו מאחר והן מדברות בעד עצמן על איש זה ובהצלחה ענקית לקולנוע הישראלי
ריצ'רד/עידן, זה היה מצחיק הקטע הזה. לדעתי הבלוג הזה צריך לפעמים קצת התפרקות משעשעשת. אבל נראה לי שאתה לקחת את זה ברצינות, מה שהופך את הקטע לפחות משעשע.
אם לא הייתי מכיר ואוהב את "ימים קפואים" והייתי רואה את הטריילר של "קירות" לא הייתי מתקרב אליו עד שהוא היה מגיע לטלביזיה והייתי עייף מדי להגיע לשלט. ההוא מ"מה קשור" הולך עם מעיל ומשחק גנגסטר נראה מגוחך במיוחד.
אני זיהיתי ציטוט בוטה אחד מקאובוי של חצות. יש עוד?
איתן, לדעתי עוד קצת משטראוס היה נותן לנינט מימד נוסף שהיא די צריכה. בכלל נראה שהסרט לא באמת החליט אם יש שתי כוכבות או כוכבת ושחקנית משנה. זה חלק מהבעיתיות שלו.
אני אהבתי מאד את הסרט, ראיתי בסינמטק. הביקורת שלך לא ברורה לי. בזמנו כתבת שהסרט נהדר ולא נימקת בביקורת המלאה למה חשבת ככה. גם לא נימקת למה הסרט מבולגן ומה לא בסדר בסרט עם דוגמאות מהסרט. זה יהיה נחמד לקרוא ביקורת יותר מנומקת.
אני גם אהבתי את הסרט,כן ירבו סרטים בסגנון.דרך אגב מישהו יודע למה האתר של קרן הקולנוע הישראלית לא מעודכן כבר זמן רב????כמדומני זה קרן ציבורית.
קירות של דני לרנר הוא סרט מצוין, חדשני ואפל. מזמן לא נהניתי ככה בסרט, מזמן לא הייתי במתח ודרוך לכסא. יאיר, זו אחת הביקורות הפחות מוצלחות שלך. לא הבנתי כלום ממה שכתבת.
דני לרנר מפתיע בגדול! הגעתי לסרט בלי ציפיות ולאחר שמישהו בעבודה המליץ לי על הסרט.. (ואחרי שראיתי את הסרט החדש של האחים כהן יהודי טוב והתעצבנתי על כך ששלמתי על הסרט הזה כרטיס בקולנוע, פשוט נוראי). קירות הוא סרט מפתיע, מותח עם שחקנים מצויינים (אפילו נינט) ואקשן משובח. מחכה לראות מה יהיה הסרט הבא של לרנר.
אתה לא יכול להתחיל את הביקורת מהטוב ואז לעבור לקטנוניות המבקר שלך?
סרט מפעים. לרגעים שכחתי שאני צופה בסרט ישראלי, ואני יכול לומר בגילוי לב שזהו הסרט הישראלי הראשון שבאמת הייתי מרוצה שראיתי
Hey, this is a great site. I am continually searching for websites resembling this. Continue the good work!