05 דצמבר 2009 | 10:33 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

"כוכב בהיר", הביקורת


פורסם ב”פנאי פלוס”, 2.12.2009


לא יכולתי שלא להרהר: האם הייתי מתפעל מ”כוכב בהיר” לולא הגעתי כשאני מכיר ואוהב את רוב סרטיה הקודמים של הבמאית, ג’יןן קמפיון? הייתי רוצה להאמין שכן, למרות שבמבט ראשון נדמה שאין קשר ממשי בין הסרט המכופתר והמאופק הזה, וסרטיה הקודמים שעסקו בצורה מוחצנת יותר בתשוקה ובמיניות. לכן, לכאורה, “כוכב בהיר”, העוסק בסיפור אהבתם של המשורר האנגלי ג’ון קיטס ובין שכנתו מעצבת השמלות, העלמה ברון, נראה כמו סרט תקופתי סטנדרטי, טיפוסי, שגרתי, בו הכל מודחק, מאופק, מוסתר, זאת בשעה שנדמה היה שבעת האחרונה מנסה הקולנוע  (ע”ע “דיוקנה של גברת”, “מנספילד פארק” ו“כנפי היונה”, כדוגמאות אופייניות) – להחזיר את המיניות לסרטי המאה ה-19, שהיו מזוהים בדרך כלל עם שמרנות וריסון. והנה, דווקא במאית כה יצרית כמו קמפיון חתכה את הליבידו מסרטה החדש. קמפיון, שזכתה באוסקר על התסריט של “הפסנתר”, סרטה המפורסם ביותר, וסרט שעוסק בדיוק בעניין חשיפת המודחק והמוסתר מעולם הדימויים הקולנועי של הרומנטיקה של המאה ה-19, מביאה כעת סרט שנדמה שהוא פונה בראש ובראשונה לנערות בנות 16, בו האהבה העצומה מתבטאת כמעט בעיקר בעפעופי עיניים ושרבובי שפתיים, ללא כל מגע גופני.


אבל זו תהיה שגיאה להתייחס למכלול סרטיה של קמפיון רק מנקודת המבט של המיניות. סרטיה של קמפיון עוסקים במפגש בין יצר ובין יצירתיות. כתיבה הוא נושא שהיא חוזרת אליו בסרטיה, מ”מלאך אצל שולחני” ועד “תשוקה חותכת”. אבל גם מוזיקה (ב”הפסנתר”), וכעת גם תפירה/רקמה. קמפיון עוסקת בדמויות שמתעוררות לבטא את עצמם. הגיבורה של “כוכב בהיר” מבטאת את עצמה בשמלותיה (ובכל סצינה היא עם שמלה אחרת, מתכון בטוח למועמדות לאוסקר על עיצוב תלבושות), בתפירה וברקמה. כשהיא נחשפת לעולם השירה, היא רוצה ללמוד להבין את עולם הביטוי המילולי. החיבור בין הכתיבה ובין הרקמה – שניהם מלאכת יד בעיני המצלמה – הוא רק אחד מרגעים השנונים הרבים שהסרט עושה בחיבור שלו בין המילולי והוויזואלי.


וזה המקום בו הסרט חושף את הברקותיו, באופן הוא מעבד רעיונות מילוליים לרעיונות ויזואליים. המשורר נותן לאהובתו מטאפורות, והיא לוקחת אותן כפשוטן. הוא מדמה את אהבתם לפרפר, והיא מתחילה לאסוף פרפרים. לכאורה פרשנות מילולית מדי, אבל בקונטקסט של הסרט היא הופכת דימוי מילולי למטאפורה קולנועית. וכאן נוצר הפיוט: באופן בו הסרט מביט בטבע והופך רגעים אגביים לרגעים של סמלים, דימויים ומטאפורות. הסרט הזה גדוש רגעים קסמים ויפהפהיים כאלה ברוב חלקיו הראשונים, וסיפור האהבה בין הנאהבים הצעירים – שכמובן עולם שלם של מניעות ומוסכמות חברתיות מונע מהם לממש את אהבתם – הופך אותם לדמויות שהביטוי המילולי והוויזואלי הוא הדרך היחידה שלהם לממש את אהבתם.


צריך לומר: בחלק האחרון של הסרט, כשגיבורנו מתחיל להשתעל והתאורה נהיית אפלולית ומבשרת רעות (אני מקווה שהעובדה שקיטס, מגדולי המשוררים האנגליים של המאה ה-19, מת בגיל 25 אינה מהווה ספוילר לקוראינו), הסרט קצת מאבד את ייחודו היפהפה שהיה ברגעים שקדמו לו וחוזר להיות עוד דרמה רומנטית (רומנטית במובן המאה 19 של המילה, המובן ספוג הייסורים), דרמה תקופתית, שכמותה כבר ראינו. אבל למרות זאת, “כוכב בהיר” – שמכיל רגעים יפים של פיוט – מצליח לרגש, גם כשהוא מתנגן בווליום רגשי נמוך, בלי הזיקוקין דינור הקולנועיים של סרטיה הקודמים של קמפיון.


(הרהור: שווקו לבנות העשרה את “כוכב בהיר” כך – זה כמו “דמדומים” רק בלי הערפדים).


“כוכב בהיר”: בתי קולנוע ושעות הקרנה

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “"כוכב בהיר", הביקורת”

  1. מוזבי 6 דצמבר 2009 ב - 12:01 קישור ישיר

    גם המבקר של טיים אאוט ניו יורק עלה על הזיקה בין “כוכב בהיר” ל”דמדומים”:

    Writer-director Jane Campion approaches the tale with an artiste’s respectful solemnity, but it too often comes off like Twilight transplanted across oceans and centuries.


השאירו תגובה