ברטולוצ'י עם ויטוריו סטוררו בצילומי "הקיסר האחרון"

דיברתי על ברטולוצ'י, סטוררו והמוזיקה של ריוצ'י סאקאמוטו בפתיחת פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן משמאל או (אם אתם בסלולרי) כאן

בתחילת המאה ה-21 הייתי צריך לחשוב מחדש על ההערצה שלי לברנרדו ברטולוצ'י, שהלך אתמול לעולמו בגיל 77. כנער שרק התחיל לגלות את תולדות הקולנוע בשנות השמונים, ברטולוצ'י היה אחד מגיבוריי הגדולים: "הטנגו האחרון בפריז" היה סרט שלרגע קט בחיי השפיע עליי עמוקות; "אסטרטגיה של עכביש" היה סרט שאמצעי המבע המצומצמים אך המבריקים שלו לימדו אותי שיצירה קולנועית יכולה להיות דלת תקציב אבל עדיין וירטואוזית; "הקיסר האחרון", הסרט עליו הוא זכה באוסקרים, היה הסרט הראשון שלו שראיתי בזמן אמת, ולמשך כמה שנים התמכרתי אליו באופן חמור למדי. ומעל לכל, "הקונפורמיסט". בסיכומה של קריירה, הקונסנזוס נראה כעת מוחלט: "הקונפורמיסט" מ-1970 הוא יצירת המופת הגדולה שברטולוצ'י הוסיף לתולדות הקולנוע העולמי, והסרט היחיד שלו שלא מעורר כיום אנטגוניזם. אני המשכתי לאהוב אותו גם עם "שמיים מגינים מעל" ועם "בודהה הקטן", שהעולם די התעלם מהם, אבל "הקונפורמיסט" הכניס אותו לפנתיאון. המבוגרים ממני כבר הכירו את שמו לפני כן, כמי שהיה אסיסטנט של פזוליני ושותף לכתיבת התסריט של "היו זמנים במערב" של סרג'יו ליאונה.

הבעיה עם ברטולוצ'י היא שלצד סרטיו הגדולים הוא יצר גם סרטים קטנים ונשכחים, ולעיתים לקח הפסקות ארוכות בין סרטיו. ברטולוצ'י היה תעלומה עבורי: איך במאי אחד יכול להגיע לכאלה גבהים אבל גם לכאלה נפילות. התשובה כעת ברורה: לברטולוצ'י היה נשק סודי בשם ויטוריו סטוררו, צלם עילוי, שאיתו הוא יצר את שבעת סרטיו הטובים ביותר. זה שיתוף פעולה נדיר בעוצמתו: ברטולוצ'י בלי סטוררו עשה דברים זניחים, לעיתים מביכים. וגם להפך: אף במאי לא נתן לסטוררו את הקנווס שהוציא ממנו את רגעיו היפים ביותר. סטוררו וברטולוצ'י יחד – וכנראה בשיתוף פעולה שהיה מעשית ואישית לא פשוט לשני האנשים הקשים האלה – הגיעו לשיאים מרהיבים. סטוררו תרגם לצבעים ולתנועות את הרעיונות הדרמטיים של ברטולוצ'י והעניק לסרטיו נופך אופראי. בלעדיו, הם נותרו מלודרמות פשטניות. כיום אני תוהה שמא סטוררו היה הגאון האמיתי מבין השניים.

המשבר שלי עם ברטולוצ'י הגיע עם הסרט "לגעת ביופי" ב-1996, הסרט שסימן את הפירוק הסופי של השותפות בין השניים. למרות שהסרט היה להיט, הפך את ליב טיילר לכוכבת לרגע, והיה לו פסקול שתחנות הרדיו ניגנו ללא סוף, הוא חשף את הצד השני של ברטולוצ'י: מישהו שהפך ממהפכן בשנות השבעים לשמרן בשנות התשעים. מישהו שחשבנו שהוא פורץ דרך באופן שבו הוא מייצג מיניות בצעירותו הפרועה ושוברת המוסכמות, מישהו שסרטו "לה לונה" עסק בגילוי עריות, אבל פתאום נראה כמו אשמאי זקן בן 54 שמרייר על טיילר בת ה-18. המצב הסתבך לפני שנתיים כשברטולוצ'י תועד כשהוא מספר – ולא בטון מצטער במיוחד – על כך שמריה שניידר, שהיתה בת 19 כשצילמה את "הטנגו האחרון בפריז", לא ממש ידעה מה ברטולוצ'י ומרלון ברנדו, כוכב הסרט, תכננו לעשות לה בסצינה המפורסמת ההיא עם הסקס והחמאה. ההפתעה על פניה בסרט, התברר לנו, היתה תיעוד אמיתי. "הרגשתי שברנרדו ומרלון קצת אנסו אותי", אמרה שניידר בראיון שנתנה וצף מחדש לפני מותה ב-2011 על הסצינה האלימה והבוטה ההיא, שכבר בזמן אמת היתה שערורייתית ומאוד לא פוליטיקלי קורקטית. ברטולוצ'י טען מיד שמדובר באי הבנה של דבריו וסטוררו, שצילם את הסרט, העיד שבשום אופן לא היה שום אונס על הסט. ובכל זאת, היה ברור שהיה יחס אחר, מתירני מדי ולא מתחשב לשחקניות ולדמויות שהן מגלמות, באירופה של תחילת שנות השבעים. גם אם אכן לא קרה שם שום דבר פלילי, וזו היתה רק אסטרטגיה של עכביש, או של במאי שיעשה הכל כדי להכניס את שחקניו לתוך סיטואציה טעונה, סרטיו של ברטולוצ'י התיישנו בין לילה. ברטולוצ'י ניסה להתייחס לפערים בין הדורות בסרט הטוב האחרון שלו, "החולמים", שעוסק בקשר בין ליבידו ושבירת טאבואים מיניים ובין נעורים, יצירה ומהפכנות פוליטית, בסרט המתרחש בימי מרד הסטודנטים בפריז של 1968.

ברטולוצ'י, שבשנים האחרונות היה חולה ורתוק לכסא גלגלים, למעשה פרש מעשייה קולנועית רציפה. הוא אסף פרסים על מפעל חייו, וזכה להנצחה מרגשת כשהפך לדמות בסרט "יוצא מן הכלל" של מישל הזווניציוס, בתור האיש שמעורר השראה בז'אן–לוק גודאר.

ציוץ