13 נובמבר 2006 | 09:56 ~ 13 תגובות | תגובות פייסבוק

קוזינה רויאל

דיווח מהקרנת העיתונאים של “קזינו רויאל” שהתקיימה אמש, מאת חובב בונד שהצליח להסתנן פנימה: “סלקציה מטורפת בכניסה ואריה ברק במיטבו. דניאל קרייג מפתיע לטובה אך בסופו של דבר הדמות של בונד די פאתטית. אחלה צילומים.
סרט ארוךךךךךךךךך עלילה צולעתתתת אבל הפופקורן היה אחלה”.

=========

מחר בסינמטק תל אביב: “שמונה וחצי” של פליני, הסרט שנע באופן עקבי בין המקום השלישי לחמישי ברשימת הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים. סרט, שלדעתי, צריך להיות מוקרן באופן מסורתי לפחות פעם בשנה בסינמטק שמכבד את עצמו.
ב-1999, כשגרתי בניו יורק וכתבתי משם למוספי מעריב, שירבטתי מדי פעם ביקורות וכתבות קטנות למדור הקולנוע של “טיים אאוט ניו יורק”. עורך המדור דאז, אארון גל (שעבר מאז לתפקידי עריכה וכתיבה ב”W” וב”ריידאר”), מיקם אותי תחילה בנישת “הישראלי”, וכך כתבתי על פסטיבל הקולנוע הישראלי שהתקיים בעיר או על סרט חדש של אבי נשר שהוקרן בבתי הקולנוע. אבל בעוד המבקרים הוותיקים יותר נאבקו ביניהם מי יכתוב על שובר הקופות ההוליוודי המדובר של השבוע, אני ליקטתי את הפירורים משולחנם. וכך יצא לי לכתוב דווקא על יוצרים אלטרנטיבים, הוצאות מחודשות וקולנוע אירופי. אירונים החיים, לא? בשעה שבישראל מיצבתי את עצמי כהוליוודופיל, כמי שמוצא רגעים של אמנות גבוהה ומחשבה מתקדמת דווקא במיינסטרים התעשייתי, בניו יורק התחברתי לצד השני, הלא פחות נלהב בטעמי הקולנועי, אבל שהיה מודחק יותר בכתיבתי בעברית. וכך יצא שכשהגיע עותק משופץ של “שמונה וחצי” להקרנות חוזרות בקולנוע פריז הניו יורקי (הסמוך למלון פלזה, שהיה אז מזוהה יותר כלוקיישן של “שכחו אותי בבית 2” ולא כרכישת הנדל”ן האימתנית של יצחק תשובה) נתבקשתי, כמעט כאילו עושים לי טובה, אם לא אכפת לי לכתוב עליו איזו ביקורת קצרה. שאר המבקרים במגזין, כך הבנתי, נרתעו לכתוב על הסרט. או בכלל לצפות בו. הוא היה בשחור לבן. הוא היה בשפה זרה עם כתוביות תרגום. והוא היה ישן. ואילו אני: על “שמונה וחצי”? יצירת המופת? אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים? יהיה לי לכבוד. ואז נותר רק האתגר: איך כותבים ביקורת שתנסה לשכנע את קוראיי “טיים אאוט ניו יורק” ללכת לסרט? איך להישמע גם נלהב אבל גם אינטליגנטי? איך לכתוב משהו שהוא קצת יותר מקלישאות ידועות מאליהן? איך להעביר גם קצת מתקציר העלילה? ואיך לעשות את כל זה ב-250 מילה באנגלית. התוצאה אולי אינה מעמיקה במיוחד, אבל היא מעבירה את השורה התחתונה: מדובר באחת מיצירות המופת הגדולות בתולדות הקולנוע.

פורסם ב-8 באפריל, 1999

Review

8 1/2

Dir. Federico Fellini. 1963. N/R. 138mins. In Italian, with subtitles. Marcello Mastroianni, Anouk Aimée, Sandra Milo, Claudia Cardinale.

Thirty-six years after its initial release, 8 1/2 may seem uncannily familiar even to those who have never seen it, since Federico Fellini’s 1963 masterpiece remains one of the most influential films ever made. Explicit references to it crop up in everything from Nikita Mikhalkov’s Black Eyes and Woody Allen’s Stardust Memories to Jake Scott’s video for R.E.M’s “Everybody Hurts,” and more subtle echoes appear in hundreds of films dealing with acute artistic impotence; 8 1/2 has left an impact on world cinema second only to that of Citizen Kane.

A nonlinear narrative shot in magnificent black and white by Gianni Di Venanzo, the film follows the spiraling downfall of Guido (Mastroianni, in his most subtle performance), a film director who, after suffering a nervous breakdown, retreats to a resort clinic where he unsuccessfully tries to pull his life, and his next film, together. Beset by demands from his vulgar mistress (Milo), who’s shacked up in a nearby hotel, his unloving wife (the delectable Aimée), and his producer and writer, who bully him to finish the film (he never does), Guido is a wreck. Unable to create, he immerses himself in childhood memories and sexual fantasies in which he is a whip-snapping harem master. Indeed, the suffocating strength of this film, its power to drown the audience in its hero’s dilapidated existence, lies in its unorthodox free-form structure.

Having suffered such a breakdown himself after the success of La Dolce Vita, Fellini turned to 8 1/2 and came away with his most personal film. The title refers to Fellini’s own filmography—this was his eighth and a half film (including shorts)—and serves as a midcareer meditation. Guido’s memories are mostly the director’s own, and the fantasies are vintage Fellini, particularly the mother-lover-whore view of women.

From the opening scenes of Guido trapped in a nightmarish traffic jam to the cathartic finale, in which he leads his cast in a congalike dance to Nino Rota’s glorious score, 8 1/2 is a surreal, absurd and existential cinematic feat that begs to be seen over and over. As masterpieces go, this is as big as they come. (Opens Fri; see Index for venues.)—Yair Raveh

13 תגובות ל - “קוזינה רויאל”

  1. יותם 13 נובמבר 2006 ב - 13:47 קישור ישיר

    ומה מקום ראשון אצלך?

  2. אש 13 נובמבר 2006 ב - 15:39 קישור ישיר

    E.T.

  3. ליאור 13 נובמבר 2006 ב - 19:29 קישור ישיר

    אתה רציני? המבקרים של טיים-אאוט נרתעים מלכתוב על סרטים ישנים בשחור לבן עם כתוביות? זה מקצוענות זה?

  4. גם אני ראיתי את "קזינו רויאל" 13 נובמבר 2006 ב - 20:05 קישור ישיר

    שום מפתיע לטובה. ג’יימס בונד אמור להיות גבר גבר הכובש נשים ברגע וזה סתם טמבל שלא הייתי מורידה אפילו כפפה בשבילו.

    האקשן בהתחלה נחמד, אבל הנטייה המרגיזה לעשות לסרטי האקשן בימינו הרבה סופים מוציאה מהדעת. נדמה לי שספרתי איזה שמונה סופים לסרט הזה, אבל אל תתפסו אותי במילה.

    רוה לגם אני: בתמורה ל-35 שקלים לכרטיס ו-18 שקלים לפופקורן קטן, שמונה סופים זה המינימום שמגיע לצופי הקולנוע. פחות מזה וזה עושק.

  5. עופר ליברגל 13 נובמבר 2006 ב - 22:26 קישור ישיר

    קשה לי להאמין שכתבים לעיניי קולנוע לא רצו לראות את שמונה וחצי (הפליני האהוב עלי), לא לכתוב עליו בגלל הקושי לתפוס את כולו בביקורת קצרה מבלי להיות באנלי נראה לי כסיבה יותר הגיונית לסירוב, אתה עמדת במשימה בכבוד.
    ולגבי כמות הסופין בסרטי אקשן- אין לי בעיה אם ריבוי סופים, כל עוד הם שומרים על רמה של מתח או עניין ולא נראים כמו סדרה של סיומים אלטרנטיבים שהבמאי התקשה להחליט באיזה להשתמש ושם את כולם.

  6. מיקה 14 נובמבר 2006 ב - 1:14 קישור ישיר

    ראיתי את שמונה וחצי 4 פעמים כדאי להבין שאני לא מתפעלת ממנו, לא מתרגשת ממנו, אולי גם לא מספיק מבינה אותו ובעיקר לא מסוגלת לתפוס את הדעות הכה אוהדות כלפיו. הסיבה שראיתי אותו יותר מפעם אחת היתה מכיוון שתמיד ששטחתי את טענותיי כנגד הסרט אנשים השיבו לי בביטול שאני “לא מבינה”…
    אני לא יודעת מה זה אומר “להבין” או “לא להבין” בקולנוע , אבל אני יודעת שבד”כ יצירות ארס פואטיות על קולנוע הן מרתקות או מגניבות,מחדשות או מרגשות או לפחות מעניינות באיזה צורה ו”שמונה וחצי” פשוט לא עשה לי כלום…, למרות הפסקול המדהים, ומרסלו מסטרויאני שהוא שחקן נפלא וחד פעמי,
    אני פשוט לא מסוגלת להבין את ה”הייפ” הזה שנוצר סביבו כיצירת מופת.
    מצד שני, אי.טי הוא גם הסרט הראשון שלי ברשימה,אז זה לא מוחק אותי לגמרי…

  7. הכל יכול 14 נובמבר 2006 ב - 2:30 קישור ישיר

    למיקה..

    ארבע פעמים שילמת כדי לראות יצירה “לא יוצלחית”? ודי מיותרת? מה הבעיה שלך? כאילו, למה לא סמכת על חוש השיפוט הראשוני שלך וחיכית למישהו שינסה להסביר לך (אי אפשר) איפה את טועה לפני שאת שוב מוציאה כסף לחינם? בפעם הבאה תשקיעי בקרן נאמנות טובה ולא בבוקס..

  8. מיקה 14 נובמבר 2006 ב - 11:34 קישור ישיר

    קודם כל שלוש פעם ראיתי בוידיאו (כן, וידאו…)
    וחוץ מזה, בכל פעם יצאתי מנקודתת הנחה שאולי יש משהו שלא ירדתי לסוף דעתו, ושצפייה נוספת אולי תחדש לי או תעשיר אותי. כמו כן לא ראיתי אותו ברציפות, אלא אחת לכמה זמן, בעיקר אחרי דיונים על “יצירות מופת” קולנועיות..
    אין לך מה לדאוג לבזבוזי הכספים שלי.. הם בסדר גמור.

  9. עידן 14 נובמבר 2006 ב - 12:15 קישור ישיר

    איפה התקיימה ההקרנה של קזינו רויאל דרך אגב?

  10. דן 14 נובמבר 2006 ב - 13:26 קישור ישיר

    לפי מה ששמעתי זה היה ב”יס פלאנט”. אולי אם צופים לא מגיעים לשם, לפחות שעיתונאים יהנו.

  11. דבורית NY 14 נובמבר 2006 ב - 13:45 קישור ישיר

    אחרי 18 מייל של ספרים ב”סטראנד” לא מצאתי את מבוקשו של המורה לתסריטאות אף שכיתתי רגליי ביניהם לאחר שדוגמן המודיעין אמר לי “תסריטים לא נמצאים בדאטה בייס שלנו”
    (לפחות חזרתי עם תיק קטן).

  12. ליאור 14 נובמבר 2006 ב - 22:39 קישור ישיר

    יש אמנם אינפלציה בזמן האחרון בשימוש במינוח “יצירת מופת”, אבל לא כל סרט שזכה לתואר הזה זכה בו כתוצאה מהייפ. “שמונה וחצי” הרוויח אותו ביושר.

  13. טיילר 21 נובמבר 2006 ב - 21:50 קישור ישיר

    יאיר, ענה פרסם את רשימת הסרטים שלך, או לפחות את העשרה הראשונים, זה מסקרן מאד.


השאירו תגובה