09 מאי 2009 | 12:00 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

״סטאר טרק״, הביקורת

שמעו, כל השאר מילים ריקות: “סטאר טרק” היה סרט מהנה לאללה, גם אחרי שתי צפיות. בלי יותר מדי שכל אבל עם המון קצב והומור משובח. וגם הליהוק של קירק וספוק ובונז היה מוצלח. וכמה רגעים נאים של בימוי. ופסקול נפלא. עובד. פוגע בול. הנאה. ועכשיו, אם אתם מרגישים בזה צורך, בהרחבה.

פורסם ב”פנאי פלוס”, 6.5.2009

הבקרוב של “סטאר טרק” הבטיח וקיים: חלליות, פיצוצים, אקשן, קצב, גרנדיוזיות. אבל רגע, אנחנו הרי ב”סטאר טרק” – קרי “מסע בין כוכבים”. חלליות ופיצוצים תמיד היו מנת חלקה של סדרת הטלוויזיה הזאת – על חמש סדרות הבת (כולל המונפשת) ו-10 סרטי הקולנוע שלה – אבל קצב? לא. “מסע בין כוכבים” היא סדרה שסימן ההכר שלה הוא נינוחות, מתינות, הרהור (אני משתמש בשפה נקייה). סדרת הטלוויזיה “מסע בין כוכבים” היתה אחד הנציגים הטהורים והאמיתיים בטלוויזיה של ספרות המדע-בדיוני בכך שהעלילה העתידנית, החיזרים והמסעות בין גלקסיות הם רק חומר רקע לתוכן המהותי יותר של הסדרה. שכן ספרות המדע בדיוני הא ספרות ספקולטיבית, שלוקחת מצבים של “מה-היה-קורה-אילו-אפשר-היה” למקומות הקצה שלהם. שאלות אידיאולוגיות ואתיות שיכולות להישאל בעולם עתידני, בו כל מה שנראה בלתי אפשרי עבורנו כבר אפשרי. וכך הסדרה – ובוודאי בשלל סדרות ההמשך שלה – יצרו קורפוס של דיוני מוסר, ועיסוקים באבסורד המציאות – ביקום בו האלמוות נראה כמו אפשרות ממשית – בין בעולמות וירטואליים, חורים ברצף הזמן/חלל ורפואה מתקדמת. ביקום בו המושג “אנושי” צריך להיבחן מחדש, אל מול המפגש עם חיזרים שאינם – לפחות ברמה המילולית – “אנושיים”. (אני לא מעריץ של הסדרה, אלא צופה אב הערכה שדגם בעניין, אך לא באדיקות, את רוב סדרות “מסע בין כוכבים”, במידה כזו או אחרת של סבלנות. את הסרטים, לעומת זאת, ראיתי כולם. וחוץ מהפייבוריט שלי, וכנראה של כל העולם, הסרט השני בסדרה, “זעמו של קאן” – שהסרט הנוכחי קצת מתייחס אליו, וגם אל סרט ההמשך שלו,”החיפוש אחר ספוק” – לי באופן אישי תמיד היתה חולשה דווקא לסרט השישי, “הארץ הנעלמת”).

מרגע שנודע שג`יי.ג`יי אברמס לוקח לידיו את מושכות המותג ושתפקידו הוא לברוא את כל העולם של “מסע בין כוכבים” מההתחלה – לא סרט המשך מספר 11, אלא סרט שיתחיל את כל הסיפור מההתחלה – היה ברור שהוא ילך לכיוון הגדול, המהיר והעצבני. אברמס הפך בשנים האחרונות למפיק בעל מוניטין כמי שיכול לקחת ז`אנרים משומשים ולהמציא אותם מחדש לעידן ההיפראקטיבי, והדל בטווח ריכוז של ימינו, בעיקר בזכות “אבודים”, אבל גם “קלוברפילד” (ולכן זה מפתיע לגלות שאחרי קריירה כתסריטאי דרמות קולנועיות קאמריות, “סטאר טרק” הוא בסך הכל סרט הקולנוע השני שהוא מביים – “משימה בלתי אפשרית 3” היה הראשון).

ואכן, אברמס סיפק את הסחורה: מה שהוא חסר בכישרון בימוי, הוא מפצה עם אנרגיה. תשכחו מהנינוחות של “מסע בין כוכבים”, “סטאר טרק” נראה כמו סרט מדע בדיוני שעוסק ביריות, מרדפים, אדרנלין. אם חובבי המדע בדיוני חילקו את סרטי הז`אנר עד כה לשני מחנות “מסע בין כוכבים” מול “מלחמת הכוכבים” – הראשון ספוקליטיבי ופילוסופי, השני אופרת חלל גרנדיוזית ואקשן והרפתקאות ומיתולוגיות – הרי שאברמס לקח את “סטאר טרק” וערק מחנה. ואין לי שום בעיה עם זה: אחרי שסרטי הקולנוע האחרונים של הסדרה הלכו ואיבדו גובה – עד כדי כך ששחקני הסדרות לקחו ביניהם תורות בבימוי הסרטים – מישהו היה צריך לתקוע מזרק אדרנלין בלב הסדרה כדי להחיות אותה מחדש. ונדמה שזו היתה המטרה: לרכוש קהל חדש, אבל לעשות כבוד גם למעריצים הוותיקים, ובעיקר כבוד למקום שהסדרה קנתה לה מקום של כבוד בתרבות הפופ. ומתוך נקודת המוצא הזאת, מלאת הכבוד והבלתי הרסנית – ובאותה נשימה, מספיק חסרת כבוד למקור כדי להצהיר על עצמאותה ונבדלותה – אני חייב להודות שאברמס עשה עבודה משובחת.

בחלקו, למכירי הסדרה (או אפילו ייצוגיה התרבותיים בלבד), הסרט הוא כמעט כמו פרודיה על “מסע בין כוכבים” (הסדרה המקורית), בו אברמס מקפיד להדגיש, באופן מבודח למדי, איך נולדו כל אותם משפטי מפתח של כל אחת מהדמויות, משפטים שהפכו נכסי צאן ברזל (לפחות בעולם האוורירי למדי של תוכניות אירוח והומור). השילוב בין האקשן עצום המידות וכמות הגונה של הומור, קלילות ומודעות עצמית הופכים את “סטאר טרק”, בראש ובראשונה, לסרט קיץ אולטימטיבי. אמנות בצד, הבו לנו כיף עשוי לעילא.

אבל מה שמפתיע הוא שלמרות כל זה, ולמרות שהיינו מסתפקים גם ב”סטאר טרק” שכולו פיצוצים ושנינויות, אברמס ותסריטאיו הצליחו לייצר סוגיה קוואזי-פילוסופית שלא היתה מביישת את תכני הסדרה המקורית. כדי לנמק בפנינו את העובדה שהסיפור שהם מספרים על “סטאר טרק” שונה מהמיתולוגיה המוכרת של “מסע בין כוכבים”, בוראים התסריטאים עלילה שבסיסה הוא חור שחור היוצר פיתול זמן ומציאות חלופית. צוות האנטרפרייז ההוא עדיין קיים, אבל במציאות אחרת. עכשיו מגיעה מציאות שניה, שהיא כמו בבואה, אבל לא במדויק: הפעם, למשל, ספוק מקבל את הפיקוד על האנטרפרייז ולא קירק. אבל כדי לתקן את המצב – לעשות מעין תיקון-עולם במובנו הקוסמי – כל אחת מהדמויות צריכה להישלף מהמקום שהיא נמצאת בו, ולמצוא את מקומה הנכון על סיפון האנטרפרייז. רק אז יבואו הדברים על מקומם. הפיתול השנון הזה – שכולל הופעת אורח חיננית מאוד של לנארד נימוי בתור ספוק הקשיש – מוכיח שאברמס יכול ללמד את ג`ורג` לוקאס דבר או שניים בתחזוקת מותג: קודם כל, עשה לו כבוד. וכבוד למעריציו. ואז יבואו כל השאר.

רוצים עוד “סטאר טרק”? קבלו ראיון עם ג’יי.ג’יי אברמס.

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה