יום אחרי הצפייה בבכורת "מלחמת הכוכבים, פרק 1": מסיבת עיתונאים עם ג׳ורג׳ לוקאס וג׳אנקט עם שאר שחקני הסרט בבית מלון בשדרה החמישית. כל המנהגים שאני הכי שונא אצל עיתונאי בידור, שאני הכי מגנה, שאני הכי מנסה להתרחק מהם, על כולם עברתי ברגע אחד כשיצא במקרה שג׳ורג׳ לוקאס ואני עלינו באותה מעלית לקומת הראיונות. רק הוא ואני. ואני, בחצי הדקה הזאת, לא הייתי עיתונאי אלא מעריץ שוטה. וזאת למרות שבבוקר שאחרי הצפייה התחלתי להתעצבן על מה שהוא עשה לי ב"אימת הפנטום". בחודשיים שחלפו בין המפגש ההוא וכתיבת הכתבה צפיתי בסרט בבתי קולנוע שונים ברחבי ניו יורק כמה וכמה פעמים, ובכל פעם אני מתעצבן עליו ומתפייס איתו. מה שבטוח: למרות שחוויתי סוג של שברון לב מהסרט, לא הייתי מוכן לקחת חלק בהשמצתו הפומבית.

כתיבת הטקסט הזה לא היתה נטולת מתוחים. במערכת "סופשבוע" בתל אביב ישב רון מיברג, שהזמין את הטקסט וחיכה לו. מצד אחד, מיברג הגיע בעצמו לפרמיירה הניו יורקית – מתנת בר מצווה לבנו – מצד שני הוא שנא את הסרט מיד ולחלוטין, כשם ששנא את "מלחמת הכוכבים" המקורי, בהיותו תלמיד לקולנוע בסן פרנסיסקו המשוכנע ש"מלחמת הכוכבים" ולוקאס עצמו הרגו ב-1977 את הקולנוע. ואילו אני מעדיף להיות נטול ציניות, עם ניצוצות וכוכבים בעיניים. זה מה שיצא בסוף. אני מעלה את הטקסט כעת, במלאת עשר שנים לבכורת הסרט.

ואל תחמיצו בסוף: ראיון עם ג׳אר-ג׳אר.

פורסם ביולי 1999, "סופשבוע"

האינסטינקט הראשון שלי היה לברוח משם, ומהר. בכל זאת, אם החיים הם מסיבת קוקטייל אחת גדולה הרי שאני באופן כללי מעדיף להיות בצד של הברמנים ולא בצד של המוני החוגגים החייכניים שמתערבבים ומתיידדים זה עם זה. והנה אני ממתין למעלית בלובי של מלון רי`גנסי בניו יורק, חצי שעה לפני המועד אליו הוזמנתי כדי לראיין את יוצרי "מלחמת הכוכבים, פרק 1: אימת הפנטום", כשלצידי נעמד ג`ורג` לוקאס. גם הוא ממתין למעלית, גם הוא רוצה להגיע לקומה ה-18, שם יתקיימו עימו הראיונות. כאמור, האינסטינקט הראשון היה לברוח. בכל זאת, בסיפור חיי, ג`ורג` לוקאס הוא אחד האנשים שהשפיעו הכי הרבה על הנתיב בו בחרתי ללכת. ב-1977, כשרק התחלתי ללכת לקולנוע בכוחות עצמי ללא ליווי הורים או בני דודים גדולים, גיליתי את הקסם בקולנוע עם "מלחמת הכוכבים" שלו ועם "מפגשים מהסוג השלישי" של ידידו סטיבן ספילברג. 22 שנה אחרי, הנה אנחנו שנינו, ממתינים למעלית.

המעלית עושה "דינג" ושנינו נכנסים אליה, לא בלי היסוס מצידי. מה עושים בסיטואציה כזאת? להתעלם ממנו? לבקש ממנו חתימה? לנשק את נעליו ולהתחנן שייתן לי עבודה בחווה שלו? לספר לו שיש לי רעיון מצוין לסרט שהוא יוכל להפיק? לבקש את הטלפון של ספילברג? את הכל הוא בוודאי כבר שמע ופיתח קרום קשיח של הגנה שמשיב לאלה המזהים אותו במענה אוטומטי, נימוסי אך נטול אינטימיות. בדיעבד הבחנתי בעובדה שלוקאס נמוך ממני בערך בראש וחצי. אבל באותו רגע, בעוד המעלית מאיצה בזריזות ניו יורקית לכיוון סוויטת העיתונות, הרגשתי שאני לא יותר גבוה מהברכיים שלו, שאני שוב בן תשע, מביט אליו כלפי מעלה ומושך לו במכנס בתקווה שהוא יוריד את מבטו לכיוון השטיח וימצא אותי עומד שם. "מיסטר לוקאס", אני מגמגם. הבריטון שלי הופך לפאלצט צרוד. הרפליקה הבאה עוד לא נוצרה לי בראש. מה להגיד לו? להציג את עצמי כעיתונאי, ובכך ליצור חיץ בינינו שיהפוך אותי, עבור לוקאס הביישן, למישהו שיש לחשוש ממנו ולא לבטוח בו? בכל מקרה, המשפט הבא יהיה חייב להיות קצר, המבטא האמריקאי שאני מנסה לנגן בסיטואציות כאלה התאדה איפשהו בקומה הרביעית כנראה ואני נשמע כאילו כרגע הגעתי מבחריין. הוא פונה אלי ואני מושיט אליו יד. הוא לוחץ את ידי ואני אומר "אהה… רק רציתי להגיד… אההה… שאני… אההה… מעריץ גדול של הסרטים שלך". "תודה רבה", הוא עונה בקול החלש והגבוה שלו. הוא מחייך בנימוס ובמבוכה. ואז נשמע ה"דינג" של המעלית שמחלץ אותנו משם.

מול דלת המעלית ניצב שלט שחור המפנה את אנשי התקשורת שמגיעים אל חדרי הראיונות. מכיוון ששלוש הסוויטות בקומה מאוכלסות כולן על ידי אנשי "מלחמת הכוכבים", השם הזה מופיע לאורך השלט שוב ושוב ושוב. לוקאס מביט בשלט ביציאה מהמעלית והוא מקריא אותו בקול רם (לי?) אך רפה: "Star Wars, Star Wars, Star Wars". כשהוא חוזר על השם ככה, שלוש פעמים, בטון עייף, הוא נשמע לפתע כמו הורה הממלמל את שמו של בנו הסורר, חוזר עליו שלוש פעמים, כאילו אומר "ילד רע, מה אנחנו נעשה איתך?". לשבריר שניה – יום אחרי הבכורה הניו יורקית של הסרט בה הוא הוקרן בפני העיתונות הזרה וכוכבי הסרט – נראה היה שלוקאס עייף מהסרט של עצמו.

אם תרצו, זה החלק השני בטרילוגיה הפרטית שלי על "מלחמת הכוכבים, פרק 1" – הסרט הראשון בסדרת "מלחמת הכוכבים" מזה 16 שנה, מאז "שובו של הג`דיי", איתו פותח לוקאס טרילוגיה חדשה המספרת את האירועים שהתרחשו פעם, מזמן, בגלקסיה רחוקה רחוקה ושהובילו לאירועים שכבר סופרו בטרילוגיה הראשונה (מאז "מלחמת הכוכבים" המקורי ב-1977 לוקאס לא ביים אלא רק שימש מפיק שפיקח מקרוב אחר עבודתם של במאים אחרים).

אחרי 16 שנה, הציפיה לסרט חדש בסדרת "מלחמת הכוכבים" הפכה להיסטריה. בהבינה שמדובר באחד האירועים הגדולים – אם לא הקולנועיים, אז בוודאי המסחריים – של העשור הזה, התקשורת התנפלה על אנשיו של לוקאס, פרסה את עצמה מולם בתנוחה מפתה וליחששה "עשו בי כרצונכם". אנשי השיווק של לוקאס למעשה לא היו צריכים ליזום שום דבר, רק למיין את ההצעות שהגיעו אליהם ולהציב תנאים מוקדמים שיבטיחו כיסוי נרחב ומחמיא. מאוחר יותר, כשניסו לתאר את לוקאס כמין שטן שיווקי המשתלט על מוח צרכניו רק באמצעות העיתונות ומבצעי שיווק עם חברות צעצועים ורשתות מזון מהיר, מבלי להשקיע הרבה יותר מאגורה כדי לרכוש זמן ושטחי פרסום, העיתונות בסך הכל ניסתה, כנראה, לטשטש את העקבות של עצמה. בסופו של דבר, העיתונים ששמו את "מלחמת הכוכבים" על השער נחטפו בהמוניהם. כך קרה שגם כש"ניוזוויק" ו"הווילג` ווייס" פירסמו כתבות ביקורתיות מאוד על הסרט והתופעה סביבו, הם עדיין לא שכחו לשים תמונה מהסרט על השער. ה"ווייס" עשה את זה כבר פעמיים.

זה תהליך שמלמדים ביום הראשון בבית ספר לעיתונות ולתקשורת: כשאתה יוצר הייפ סביב משהו, במוקדם או במאוחר ההייפ הזה יהפוך ל-Flak, מתקפת הנגד שתנסה להחריב את ההייפ. ואכן, מה שהתחיל בחצי הראשון של שנת 1999 כאורגיה תקשורתית עצומה המציבה את "מלחמת הכוכבים, פרק 1" בתור המשיח החדש, הפך – שבוע לפני בכורת הסרט באמריקה במאי – למלחמת תרבות שניהלו קלגסי הקולנוע נגד לוקאס. כמו בלינץ`, הם צפו בסרט, חזרו למערכת, הקלידו את הביקורת והוציאו את לוקאס להורג בככר העיירה.

איפשהו בין ההתלהמות של המבקרים האמריקאים (ועורכי "סופשבוע") וההתלהבות של הכתבים בחודשים שלפני בכורת הסרט (כולל כותב שורות אלה), נמצא הסרט האמיתי. בואו נגיד את זה ככה: כבר היו הרבה סרטים שהיה להם הייפ ואז התברר שהם רעים והם נעלמו מהעולם ולא נשמע מהם שוב מאז. אם "מלחמת הכוכבים, פרק 1" הוא סרט כה רע (שלא לומר מסוכן, לא רק לקיומו של הקולנוע אלא להמשך התנהלותה התקין של הציוויליזציה על פני כדור הארץ) כמו שכמה מבקרים היו רוצים שתחשבו, איך זה שהסרט לא נעלם? שדיונים עליו ממשיכים להתפרסם בתקשורת? שכתבות שער על הפקת הסרט ועל כוכביו ממשיכות להופיע באמריקה גם חודש אחרי הבכורה? שהסרט שועט ברגעים אלה לקראת הכנסות בסך 400 מיליון דולר ולמשבצת הסרט החמישי הקופתי ביותר בכל הזמנים? הסיבה פשוטה: למרות שזה אינו הסרט הטוב ביותר בסדרת "מלחמת הכוכבים", או אפילו לא הסרט הטוב ביותר של השנה, ולמרות שעוצמת הציפיות לא יכולה לקבל כמעט שום תוצאה כמספקת, הסרט – בלא מעט רגעים – עושה את עבודתו. (ואגב, במוסף זה התפרסם דיווחו של מודאג הרואה את פני בנו, בר המצווה, מתכרכמות בצער אל מול הסרט. הייתי רוצה לשמוע דיווח חוזר, אולי אפילו בגוף ראשון, של הנער חוזר וצופה בסרט פעם שניה. נראה לי שאחרי שמקלפים את הציפיות ובאים לסרט מודעים למגבלותיו, החוויה תהיה סמוקה יותר. אני, ללא ספק, אהבתי את הסרט הרבה יותר בצפייה שניה).

נראה היה שבאותו ראיון, שהתקיים ארבעה ימים לפני שהתפרסמו הביקורות הלא מחמיאות, כל מה שלוקאס ניסה לעשות היה לגרום לצופים להנמיך ציפיות. "בכל סרט שאני עושה, יש כאלה שאוהבים את זה ואחרים שסולדים מזה", הוא אמר, כאילו מבין מה עומד לקרות לו.
ובכל זאת, הוא הרי לא יכול להתעלם מהציפיות העצומות שיש למיליוני מעריצים של הסדרה ברחבי העולם? "אני חושב שעבור האנשים שמחכים לסרט בכיליון עיניים, שעומדים שבועות בתור לסרט, האירוע האמיתי, הכיף האמיתי, זו החוויה של העמידה בתור, של הקאמפינג בלב העיר, המפגש עם האנשים וההתנתקות מהיומיום שלהם ושזה חשוב להם הרבה יותר מהסרט עצמו".

ללוקאס, ילד פרחים שכמותו, יש גם תיאוריה למה הסרט שלו יוצר כל כך הרבה ציפיות והתלהבות עוד לפני שנראה פריים מתוכו: "זה ביטוי של המון אנשים שיודעים שעם הסרט הזה הם יוכלו לעשות חיים. אנחנו חיים בעידן אלים וציני מאוד ואין לאנשים הרבה הזדמנויות פשוט ליהנות מעצמם. התוצאה היא שנוצרה מין התלהבות ספונטנית, קצת כמו מה שקרה בוודסטוק, שמצפה לאירוע, כי הם יוכלו לברוח איתו מהעולם שלנו".

גם את הטענות – המבוטאות על ידי מבקרים מבוגרים ממני גם בעיתונות הישראלית – על כך שלוקאס וספילברג למעשה הרסו את הקולנוע ב-1977 לוקאס מכיר היטב וגם יש לו מה להגיד עליהן: "ב-1977, כשעשיתי את ׳מלחמת הכוכבים׳, 11 אחוז מכל הסרטים שהופקו בהוליווד היו סרטי פופקורן. ב-1999, עדיין, 11 אחוז מהסרטים היו סרטי פופקורן. הנתון לא השתנה. ההבדל היחד הוא שב-1977 לא נעשו סרטים עצמאיים, מחוץ להוליווד. ב-1997 25 אחוז מהסרטים שהופצו בבתי הקולנוע היו סרטים עצמאיים שלא היה להם שום קשר עם הוליווד. אם כבר, אז זה השינוי ש`מלחמת הכוכבים` הביא לקולנוע.

"אני חושב שמה שקרה הוא שהמבקרים שכותבים את הדברים האלה עלי ועל סטיבן הם כאלה שהתבגרו בשנות השבעים, ושזו היתה תקופה נורא חיובית עבורם, בחיים הפרטיים שלהם, והם מסתכלים על התקופה הזאת בנוסטלגיה. אבל הקביעה שבשנות השבעים היו יותר סרטים טובים מאשר בשנות השמונים או התשעים היא קביעה לא נכונה. תיקחו כל שנה בשנות התשעים ותציבו אותה מול כל שנה בשנות השבעים ותגלו שתמיד היו כמה סרטים טובים ושסביבם יש די הרבה סרטים לא טובים. אבל המבקרים האלה רוצים שכל הסרטים יהיו טובים וזה בלתי ניתן להשגה".

אני סקרן אימים לראות איך יצליח "מלחמת הכוכבים, פרק 1" בישראל. כמעריץ של הסדרה, תמיד היתה לי תחושה שאני – ועוד קבוצה לא גדולה של מעריצים – לבד בתמונה. הרי למעט הקרנת הטרילוגיה, שהופצה מחדש לקולנוע ב-1997, הפולחן העצום סביב "מלחמת הכוכבים" מעולם לא תווך כראוי לקהל הישראלי. עשרות הספרים, מאות חוברות הקומיקס, אלפי הצעצועים, כל אלה כמעט ולא הגיעו לישראל. אפילו הז`ארגון הבסיסי ביותר של הסדרה, שהסתנן כל כך בטבעיות לשפה האנגלית, מעולם לא תורגם באופן מוצלח לעברית. בעוד שלא תהססו לברך את רעכם בעל פה ב"May The Force Be With You", מן הסתם תצטמררו כשתצטרכו לכתוב את הממרה הזאת בעברית. "יהא הכוח עימך"? זה לא עובד. (זו גם הסיבה שבהמשך כתבה זו בחרתי להשתמש בשם הלועזי The Force, במקום להשתמש בתרגום הקלוש, נטול המיסטיקה, "הכוח"). החשש שלי הוא ש"מלחמת הכוכבים", שביום הבכורה שלו עלה למשק האמריקאי 289 מיליון דולר בגלל כל העובדים שהבריזו ממקומות עבודתם כדי ללכת לראות את הסרט כבר בהצגות היומיות שלו, יהפוך בישראל לסרט פולחן לבני הנעורים במקום ללהיט ההיסטרי לכל המשפחה שהוא אמור להיות. ואולי אני סתם מודאג יותר מדי.

במרכז הסרט עומד קוויי-גון ג`ין (ליאם ניסן), אביר ג`דיי הנשלח עם השוליה שלו, אובי-וואן קנובי (יואן מקרגור) לפשר בין פדרציית הסחר ובין כוכב הלכת נאבו. מלכת נאבו, אמידלה (נטלי פורטמן), מסרבת לקבל את חוקי המיסוי החדשים של הפדרציה, שמצידה הציבה מצור סביב הכוכב. אך כשקוויי-גון ואובי-וואן מגיעים אל ספינות הפדרציה הם מוצאים אותן בעיצומן של הכנות לפלישה לנאבו. הם מספיקים לחלץ את המלכה מהכוכב לפני הפלישה, כדי לנסות ולהביא אותה אל הסנאט הגלקטי בכוכב קוראסאנט, אך תקלה במנועי ספינת החלל שלהם מאלצת אותם לנחות על כוכב מדברי מרוחק, טאטואין (הזכור גם ככוכב בו גדל לוק סקייווקר ב"מלחמת כוכבים" המקורי, שכיום יש לקרוא לו "מלחמת הכוכבים, פרק 4: תקווה חדשה"). שם הם נתקלים בילד קטן, שהוא ואמו נמכרו כעבדים לסוחר גרוטאות מעופף. קוויי-גון חש שה-Force חזק במיוחד סביב הילד, אנאקין סקייווקר (ג`ייק לויד), שצופי הטרילוגיה הראשונה כבר יודעים שהוא יגדל להיות דארת ויידר, לא לפני שיוולדו לו שני ילדים תאומים, לוק סקייווקר והנסיכה ליאה אורגנה. כדי לאשש את ההשערה שלו קוויי-גון עורך לאנאקין בדיקת דם, אז מתברר לו שכמות המידי-כלוריאן (מיקרו אורגניזם שקיומו מחוץ ליקום הלוקאסיאני טרם הוכח) בדם שלו גבוהה יותר מכל ג`דיי שאי פעם חי, אפילו יותר מזו של מאסטר יודה.

רגע, בדיקת דם? מאיפה זה בא פתאום? הלכתי לברר.

הערה צידית: בראיון עם לוקאס התגלה לי דבר מעניין. אם תשאלו אותו שאלה כללית – על המשמעות של הסרט, על היחס של המבקרים אליו, וכן האלה שאלות עיתונאיות רגילות ושדופות – לוקאס יענה ביובש תשובות מוכנות שהייתם יכולים לנחש לבד ושאותן הוא נותן במכאניות שוב ושוב בכל ראיון. אבל תשאלו אותו שאלות ספציפיות על הסרט ועל העלילה, בייחוד על עולם המושגים הרחב והבלתי נגמר שהוא ברא ליקום של "מלחמת הכוכבים", ובעיניו מופיע ברק של התלהבות והוא יתחיל לדבר ולבאר באנרגטיות שאתם רואים בדרך כלל אצל מעריצי הסדרה הנלהבים. באותם רגעים הוא הופך לגרסת הג׳דיי של הרב אבידור הכהן, כשהוא מתפלפל עד בלי קץ ברבדים הגלויים והסמויים של העולם שהוא אדונו.

מאז שאני בן תשע, כשראיתי את "מלחמת הכוכבים" הראשון, איפשהו רציתי להאמין שגם אני יכול להיות אביר ג`דיי וניסיתי להתאמן ולשלוט בדרכי ה-Force. אבל כעת, ב"מלחמת הכוכבים, פרק 1" הכנסת את הקטע עם בדיקת הדם שהרפה את ידי, כי המשמעות היא שיכולת השליטה ב-Force אינה קשורה באמונה או באימון, אלא בגנטיקה, בגזע. זו גם טענה קצת פשיסטית, לא?

"בשום מקום בסרט לא נאמר שהאורגניזם שנמצא בדם של אנאקין – המידי-כלוריאן – קשור ל-Force. ה-Force נשאר מין ישות עצמאית לחלוטין. הסרט מנסה להציע שהמידי-כלוריאן הוא אורגניזם מיקרוסקופי הנמצא בדם של כל אחד מאיתנו, ושבלעדיו לא ייתכנו החיים שלנו, לא היינו נולדים. המידי-כלוריאן הוא אורגניזם המקיים קשר סימביוטי עם האדם, האחד לא יכול להתקיים עם השני, והוא גם מאפשר תקשורת עם ה-Force. הרעיון היה שהכל סביבנו הוא חלק מאורגניזם חי אחד גדול. הרבה תאים בודדים יוצרים אדם, הרבה אנשים יוצרים כוכב, הרבה כוכבים יוצרים גלקסיה. כולנו חלק מאותו אורגניזם וקיימת סימביוזה בין ישות אחת לשניה".

ובכל זאת. הסרט מתחיל כמסע רוחני בו שליח מוצא באקראי ילד שהוא "הנבחר", מסע שאינו שונה ממש מזה המתואר בסרטים בודהיסטיים שנוצרו לאחרונה, כמו "קונדון" או "בודהה קטן", וקוויי-גון מלמד את הילד שכדי לשלוט ב-Force עליו לכבות את המחשבה ולהאזין לרגש ולאינסטינקטים. למה לשלב לתוך זה בדיקה מדעית וקרה כל כך?

"רציתי להסביר בסרט שכשאנחנו אומרים על מישהו ׳ה-Force חזק אצלו׳ יש לכך סיבה. והסיבה היא אכן גנטית: ספירת המידי-כלוריאן בדם שלו גבוהה יותר מאשר אצל אדם אחר. רציתי להראות שאת השליטה ב-Force אפשר להעביר בתורשה מדור לדור, וכך נוצרת שושלת. ובאמת, הבנאדם היחיד שהעוצמה שלו תהיה שקולה לזו של דארת ויידר יהיה הבן שלו, כי זה עבר בדמו. וזו הסיבה שהקיסר כל כך התעניין בלוק סקייווקר".

באסה. אבא שלי לא היה אביר ג`דיי. הלך עליי.

בכל אופן, קוויי-גון מגלה שאנאקין הוא אכן משהו מיוחד במינו ומצליח להביא לשחרורו מעבדותו אצל סוחר הגרוטאות רודף הבצע, כדי לקחת אותו איתו לקוראסאנט. וכך, בעוד המלכה ניצבת מול הסנאט הגלקטי, מנסה לשכנע אותם להתערב למען עמה, מציג קוויי-גון את אנאקין בפני מועצת גדולי הג`דיי, בראשותם של יודה ומייס ווינדו (סמיואל ל` ג`קסון). " חזק אכן ה-Force  עם הילד", מאבחן יודה עם הדקדוק הייחודי שלו, "אבל מעונן עתידו של הילד הינו".

במקביל להתרחשות הפוליטית הזאת, מגלה קוויי-גון שאחריו ואחרי המלכה רודף איש אחד, שעוצמתו אדירה ושליטתו ב-Force אינה פחותה מזו שלו. אך אותה דמות שטנית, קרניים על ראשה ופניה מקועקעים באדום ושחור, היא הפעם הראשונה מזה מילניום בה אביר ג`דיי פוגש אביר סית` (שהם כמו הג`דיי, רק שכוחם מגיע מהצד האפל של ה-Force). דארת-מול (ריי פארק) הוא שמו של לוחם העל הזה עם חרב האור הדו-להבית, ומי שבמהרה הפך לדמות המזוהה – ולצעצוע הנמכר ביותר – מהסרט.

נדמה לי שהדמויות המרושעות שאתה יוצר – דמויות כמו דארת ויידר, הקיסר פלפטין, בובה פט, ועכשיו דארת מול – מלהיבות בהרבה מהדמויות הטובות בסרטים שלך. או שאולי זה רק עניין של "עיני המתבונן"?

"יכול באמת להיות שזה רק בעיניים שלך. אבל זה בהחלט הדבר הראשון שמלמדים בקורסים לכתיבה דרמטית: הערך של הסיפור שלך יהיה שווה לערך של הדמות הרעה בסיפור. זו הסיבה שביצירות הדרמטיות הכי טובות תמצא באד-גאי מצויין. למרבה הצער, בדרמה הדמות הטובה תהיה טיפוס ישר כמו סרגל, זה המנוול שיכול לעשות את כל הדברים הבאמת מגניבים".

כשביימת את "מלחמת הכוכבים" הראשון והיית בתחילת דרכך, בחרת לעבוד עם צוות טכני שהורכב מאנשים שהערצת את עבודתם, והם לא עשו לך חיים קלים. עכשיו, בפרק 1, אתה עובד עם אנשים שמעריצים אותך, שגדלו על הסרטים שלך. עם איזה קבוצה היה קל יותר לעבוד. האם קל לך יותר לעבוד עכשיו כי אתה עובד עם חבורה שיותר צייתנית לדרישות שלך, לעומת ההפקה ב-1977 בה נאלצת להילחם עם הצוות הטכני שוב ושוב על החזון שלך.

"אין ספק שכשאתה במאי אמריקאי צעיר והיפי שמנסה לעשות סרט משוגע שאף אחד עוד לא ראה כמותו קודם יהיה לך קשה יותר מאשר כשיש לך ניסיון והאנשים שעובדים איתך מאמינים בך ויודעים על מה אתה מדבר ושאפשר לבצע את הדברים האלה. האנשים שעבדו על הסרט הראשון פשוט לא הבינו אותו. אף אחד לא הבין מה אנחנו הולכים לעשות".

האם התייעצת עם האנשים שעזרו לך עם הטרילוגיה הראשונה, אנשים כמו ג`ו ג`ונסטון (בתחילת שנות השמונים אחד מאנשי האפקטים הבכירים באיי.אל.אם שהפך מאז לבמאי בזכות עצמו, עם להיטים כמו "מותק, הילדים התכווצו" ו"ג`ומנג`י") או לורנס קאסדאן (אז תסריטאי בתחילת דרכו שהשתתף בכתיבת התסריטים ומאז ביים, בין השאר, את "החברים של אלכס")?

"לא ממש. כשסיימתי את הסרט והיה אפשר לראות כבר עותק גמור למחצה, הזמנתי את ג`ו ואת לארי (קאסדאן) ועוד כמה אנשים שיבואו לראות את הסרט ויגידו לי האם הגזמתי".

ומה הם אמרו? שהגזמת? שהלכת רחוק מדי?

"הם אהבו את הסרט. אבל אני לא יכלתי לדעת מה יש לי, כשאתה גומר לעבוד על סרט אחרי ארבע שנים כבר אין לך מושג איך הוא נראה, אין לך מושג אם הסרט ברור או שהוא הלך לאיבוד. אתה זקוק לאנשים שאתה סומך עליהם שייתנו לך חוות דעת שיגידו, `הו, זה מופרז` או `תקצץ קצת שם`".

תן דוגמה להערה כזאת שקיבלת מהם.

"זה קרה לי בגלגל השישי, והאחרון, של הסרט, בו מתרחשים ארבע קרבות בו זמנית ואני עובר בעריכה צולבת בין האחד לשני, שזה דבר שאני מאוד אוהב ועשיתי בכל סרטי. גמרתי לערוך את הסיקוונס הזה ואז פתאום הרגשתי שאני משתעמם ממנו, אז חזרתי אליו וערכתי אותו מחדש, עוד יותר מהר, עברתי בין סצינה לסצינה בתדירות של חצי דקה. במשך כמה חודשים הראתי את הסרט לכתריסר חברים שלי שהם תסריטאים ו/או במאים וקיבלתי הערות, עדינות, שהעריכה בגלגל האחרון נראית שרירותית. אבל ציפיתי לזה והבנתי בדיוק על מה הם מדברים, אז חזרתי לחדר העריכה וחתכתי את הסיקוונס הזה מחדש".

לא פשוט לראיין את האנשים מאחורי "מלחמת הכוכבים". השחקנים לא יכלו להוסיף אינפורמציה בגלל אחת משתי סיבות: או שלוקאס באמת לא נתן להם יותר אינפורמציה על העבר והעתיד של הדמויות שלהם מזו המצויה בתסריט, או שהם עדיין מרגישים שהם מחויבים לשמור את כל התנהלות ההפקה בסוד. כך, למשל, התנהלה השיחה שלי עם השחקנית השבדית פרנילה אוגוסט ("כוונות טובות") המגלמת בסרט את שמי סקייווקר, אמו של אנאקין, שכמו מריה, אמו של ישו, הביאה אותו לעולם בלי אב, בהריון טהור:

הדמות שלך מופיעה גם בסרטים הבאים בסדרה?

"אני לא יודעת"

אי אפשר היה להתחמק מהתחושה שבין קוויי-גון ג`ין ושמי סקייווקר קורה משהו, שאולי יש להם איזושהי היסטוריה שלא דובר עליה. יצרתם מין אינטימיות שקשה היה להחמיץ. מה סיפור הרקע של הדמויות?

אוגוסט מחייכת כממתיקת סוד. "אני לא בטוחה מה קורה שם, אבל קורה שם משהו, לא? רואים את זה. זה מין סוד, אני מניחה. סוד של הדמויות".

ג`ורג` דיבר איתכם על סיפור הרקע של הדמויות?

"בכלל לא".

לכן, אחרי הביישנות וההססנות של לוקאס ושמירת הסוד המופרזת של שחקניו, היה מרענן ומלהיב לפגוש את ריק מק׳קולום, מפיק הסרט. איש פטפטן, בטוח בעצמו, שמח בחלקו, עמוס רעיונות ומחשבות.

פרנילה לא יודעת מה קורה עם הדמות שלה, האם היא צריכה לצפות לטלפון ממך כדי להופיע בסרטי ההמשך?

"בטח. איזו שאלה. אולי לא בפרק 2, אבל אנאקין צריך לחזור להציל את אמא שלו".

לפני שהתחיל לעבוד עם לוקאס, מק`קולום הפיק סרטים אנגליים קטנים. אחד הקרדיטים הגדולים ביותר שלו, לפני עידן לוקאס, הוא הסדרה "הבלש המזמר" שהוא חתום כאחד ממפיקיה. אחרי שעבדו על סדרת הטלוויזיה "הרפתקאות אינדיאנה ג`ונס הצעיר", לוקאס ומק`קולום הפיקו את הפיצ`ר המשותף הראשון שלהם, "רצח מעל גלי האתר", סרט משעשע מאוד ויקר מאוד, שביים מל סמית ("ארוך ומשגע") לפי סיפור של לוקאס. הסרט היה כשלון קופתי מביך עבור לוקאס.

אחרי הכשלון של "רצח מעל גלי האתר" האם כבר הצלחתם לפצח איזה סרט יעשה כסף ואיזה לא?

"זאת אחת האירוניות הגדולות של החיים. אף אחד לא יכול לדעת. `רצח מעל גלי האתר` היה סרט שכל כך אהבנו…"

אני גם. אני חושב שזה סרט מצחיק נורא.

"תודה. אתה האיש הרביעי בעולם שאוהב את הסרט הזה. היו לנו ציפיות עצומות מהסרט הזה. אתה יודע איך זה. הסרט מתחיל להציג ביום שישי ובשעה עשר בערב כבר יש לך על השולחן את נתוני הקופה ואתה יכול לדעת באותו רגע מה יקרה עם הסרט. וכבר בעשר בערב ביום הבכורה של הסרט ראינו שהסרט מת ואין שום דרך להציל אותו".

איזה לקח למדתם מהסרט?

"אין שום לקח ללמוד מזה. כל מה שאפשר לעשות זה להמשיך לחפש תסריט שאתה אוהב שאתה רוצה להשקיע בו שנתיים מחייך – או ארבע וחצי, במקרה של `מלחמת הכוכבים, פרק 1` – ופשוט לנסות לעשות אותו. וזה נשאר מיסתורי לגמרי, איש לא יודע מה יעלה בגורלו של הסרט. איליה קאזאן פעם נשאל `עם כל הניסיון שיש לך, איך זה שעשית גם כל כך הרבה סרטים רעים`. והוא ענה `אתה לעולם לא יכול לדעת. יש דברים שעובדים על קהל, ויש דברים שלא`. אף אחד לא מתכנן את העתיד שלו ואומר `אני רוצה לעשות סרט רע`".

אתה חושב שהטעם המר של כשלון הסרט הזה הוא זה ששכנע את ג`ורג` לקחת את המושכות לידיים שלו, להפסיק לעמוד כמפיק מאחורי במאים אחרים, לקחת אחריות על הסרטים שלו ולחזור לביים עם "מלחמת הכוכבים, פרק 1".

"אני לא חושב שזה מה שקרה. ג`ורג` תמיד התכוון לביים בעצמו את `פרק 1` כי הוא ידע שרק הוא יוכל להשתלט על הטכנולוגיה שנדרשת כדי להפיק את הסרט, אבל הטכנולוגיה הזאת פשוט לא היתה קיימת עד עכשיו. אני זוכר שג`ורג` – כשהוא היה אחראי על הפוסט-פרודקשן ב`פארק היורה` בזמן שסטיבן (ספילברג) נסע לפולין לצלם את `רשימת שינדלר` – ראה שוט אחד בודד מתוך `פארק היורה`, שוט שמצולם במצלמת כתף ורואים בו את ג`ף גולדבלום בורח בג`יפ ואחריו רודף דינוזאור, ולמרות שהדינוזאור הזה נברא כולו במחשב, השוט הרועד הזה, עם המצלמה הלכאורה תיעודית, נראה ריאליסטי לחלוטין, ואז הוא אמר לי, על סמך השוט הקטן הזה, שיש לנו את הטכנלוגיה כדי לבצע את `פרק 1`".

האפקטים ב"פארק היורה" הם אלה ששיכנעו גם את סטנלי קובריק לצאת מההתנזרות שלו מקולנוע ולהתחיל לעבוד על "AI". סרט שאיי.אל.אם כבר התחילו לעבוד עליו.

"כן, אנחנו היינו אמורים לעשות את האפקטים ל`AI`. הכנו לסטנלי קסטה של הדגמות, עם כמה שוטים מתוך הסרט. אבל אז הוא התחיל לעבוד על `עיניים עצומות לרווחה` וכל כך שקע לתוך הסרט הזה שהוא לא התעסק בשום דבר אחר. אבל הוא אמר לנו שבקיץ, אחרי ש`עיניים עצומות לרווחה`, הוא יתחיל לעבוד ברצינות על `AI`. אבל הוא לא הספיק להגיע לזה".

מישהו אחר כבר לקח את הפרויקט הזה עליו?

"לא! זה יהיה דבר מאוד טפשי לעשות. זה כמו שאם חס וחלילה יקרה משהו לג`ורג` מישהו ינסה לעשות בלעדיו את `מלחמת הכוכבים`. מה הטעם? אלה סרטים שנובעים מתוך דמיון יחודי של יוצר אחד וכל ניסיון של אולפן לתת את הפרויקט למישהו אחר הוא רק יהיה ניסיון מסחרי שבטח ידולל ולא יעמוד בסטנדרטים של החזון המקורי. אני רק יכול לקוות שאם דבר כזה יקרה יופקד על הסרט במאי ממש מצוין. אבל כרגע, כולם מתרחקים מהסרט הזה".

כשהוא נשאל מה צפוי לקרות בפרקים הבאים ומי יככב בהם לוקאס, כהרגלו, מתחמק, "עוד לא ממש התחלתי לעבוד על התסריט", הוא אומר. "את הליהוק נתחיל רק בערך בעוד שנה". "מלחמת הכוכבים, פרק 2", שצילומיו יתחילו באוסטרליה בסוף השנה הבאה, ייצא למסכים במאי, 2002. וזה טוב, כי נשארו לי עוד כמה שאלות בפנקס שלא הספקנו להגיע אליהם. בפעם הבאה שאני אפגוש את ג`ורג` לוקאס במעלית, הרפליקות שלי יהיו מוכנות מראש.

נא להכיר: ג׳אר-ג׳אר בינקס

"ג`ורג` אמר לי: אתה יודע, זו הפעם הראשונה שניסיתי לכתוב במודע דמות קומית", אומר אחמד בסט, הרקדן-שהפך שחקן-שרוצה להיות מוסיקאי המגלם – עד כמה שאפשר להגיד את זה – את דמותו של ג`אר-ג`אר בינקס. ג`אר-ג`אר הפך לאחד ממוקדי הדיון המרכזיים בשיחות המתנהלות אחרי צפייה בסרט. התחושה היא של קונצנזוס: כולם שונאים את ג`אר-ג`אר. הוא לא מצחיק, הוא נדחף לכל סצינה ונראה שלוקאס שם אותו בסרט כדי להקסים את הילדים הקטנים – הממש קטנים. אך השילוב בין המחלוקת סביב תרומתו של ג`אר-ג`אר לסרט – והשאלה אם בגרסת "המהדורה המיוחדת", שלוקאס בוודאי יוציא לסרט הזה בעוד 20 שנה, הוא ימחק את ג`אר-ג`אר מהסרט זה יפגום איכשהו בהתנהלות העלילה – כמו גם העובדה שמדובר בדמות שהיא כולה דיגיטלית וההצלחה שלו בקרב קהל היעד החד ספרתי הפכה את ג`אר-ג`אר לגיבור לא צפוי. עד כדי כך שגם "רולינג סטון" וגם "הווילג` ווייס" הקדישו לו את שעריהם (במאמר ב"ווייס" טען ריצ`רד גולדסטין שהשנאה הלאומית כלפי ג`אר-ג`אר היא עדות להומופוביה של אמריקה).

אבל בסט – האיש שאחראי לקול של ג`אר-ג`אר ואף ביצע את התפקיד באופן פיזי במהלך הצילומים, לפני שהסרט הגיע למעבדות איי.אל.אם, שם נמחק גופו מהסרט והוחלף בבריאה הדיגיטלית ארוכת הלשון ששמה ג`אר-ג`אר בינקס (בן לגזע הגאנגאן) – נשמע אופטימי לחלוטין. הוא היחד מבין צוות השחקנים שהוא אלמוני לחלוטין, גם לפני הסרט וגם אחריו. הוא גר בדירה קטנה בקווינס והשקיע את הכסף שקיבל מ"מלחמת הכוכבים, פרק 1" בבניית אולפן הקלטות בדירה שלו, בו הוא מנסה לעבוד על תקליט ראשון. עד לפני כשנה, בסט היה אחד מצוות הרקדנים-מקישנים בהופעה "סטומפ", אותם הוא עזב כדי לצאת לצילומי הסרט.

בטח שמעת הרבה על איש ושמו דיוויד פראוס.

"אה, בנאדם. כל הזמן. כל הזמן סיפרו לי עליו".

פראוס, נבהיר, הוא שרירן בריטי גבוה שגילם בטרילוגיה המקורית את דארת ויידר. הוא אמנם ידע שאת פניו לא יראו, מפאת מסיכת החמצן השחורה בה נתון הראש של הדמות, אך הוא חשב שהעולם לפחות יזכה לשמוע את קולו. הוא נדהם, לדבריו, לגלות שבעריכה זימן לוקאס את ג`יימס ארל ג`ונס לדבב מחדש את כל השורות שלו. העלבון הסופי היה ב"שובו של הג`דיי", בו מסירים סוף סוף את המסיכה מפניו של ויידר: לוקאס השתמש בשחקן אחר, שפניו עגולים יותר, בשביל הסצינה ופראוס מאז מסתובב בכנסים של מעריצי "מלחמת הכוכבים" ומנסה להסביר להמונים, אחד אחד, שהוא דארת ויידר, הוא, לא ג`יימס ארל ג`ונס.

"מתתי מפחד שלוקאס יעשה לי את מה שהוא עשה לפראוס", אומר לי בסט. "כל הזמן צחקו עלי והזכירו לי את זה וניסו להבהיל אותי שאחרי כל מה שאני עושה בסוף לא רק שלא יראו את הפרצוף שלי, אלא ג`ורג` יביא שחקן אחר שיבצע את הקול מחדש ויעלים אותי לגמרי. זה רק גרם לי לעבוד יותר קשה ולנסות לבצע את הדמות כל כך טוב שלא תהיה לו סיבה להביא מישהו אחר".

ואתה לא חושש שבצילומים של הסרטים הבאים הטכנולוגיה תהיה כזאת שג`ורג` בכלל לא יצטרך אותך על הסט?

"בכלל לא, כי לג`ורג` עוד אין מושג מה אני יכול לבצע. את הטריקים הכי טובים שלי אני שומר אצלי לסרט הבא. הוא לא יוכל לעשות אותו בלעדי. לא יהיה לו ג`אר-ג`אר".

======

סוף דבר 2009:

המחאה הציבורית פחות או יותר העלימה את ג`אר-ג`אר ואת אחמד בסט מחיינו בפרקי ההמשך. את "אימת הפנטום" ראו לבסוף למעלה מ-200 אלף צופים בישראל. ודיוויד פראוס, עד רגע זה, ממשיך להתבאס על ג`ורג` לוקאס. בשבוע שעבר הוא גילה שאחוזים שהובטחו לו מ"שובו של הג`דיי" מעולם לא הגיעו כי הסרט – שהכניס מעל חצי מיליארד דולר בכל העולם – מעולם לא הפך רווחי, על פי רואי החשבון של לוקאספילם.

ציוץ