10 דצמבר 2019 | 23:32 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

“אטלנטיקה” (“Atlantics”), ביקורת

“אטלנטיקה”. דיוקנה של נערה טובעת בים

מציאות ואגדה מתערבבים באטלנטיקה” (“Atlantics“), סרט הביכורים של מאטי דיופ, במאית צרפתיה ממוצא סנגלי. מציאות ואגדה התערבבו גם בחייה האישיים של דיופ, שראתה בשנה האחרונה איך היא וסרטה מגיעים להישגים חסרי תקדים. בחודש מאי התקבל אטלנטיקהלתחרות הרשמית בפסטיבל קאן ובכך הפכה דיופ לבמאית השחורה הראשונה ב72 שנות הפסטיבל שמתקבלת לתחרות הרשמית. ועוד עושה זאת עם סרט ביכורים, שלעיתים נדירות מתקבלים למסגרת הראשית ושיוצריהם לרוב נשלחים להתבגר באחת ממסגרות המשנה של הפסטיבל (למשל, מסגרת שבוע המבקרים“, המוקדשת לסרטים ראשונים ושניים של יוצרים בתחילת דרכם). וכאילו זה לא הישג מרשים בפני עצמו, הסרט זכה בגרנד פרי בפסטיבל, הפרס השני בחשיבותו אחרי דקל הזהב (בו זכה השנה פרזיטים“). באחרונה הפך אטלנטיקהלסרט הראשון שנשלח מטעם סנגל לתחרות האוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי, ומסוף השבוע שעבר הוא זמין לצפייה בנטפליקס (הוא עלה ביחד עם האירי“, שגנב לו את כל תשומת הלב).

אטלנטיקה“, שכבר מתחיל לככב ברשימות הסרטים הטובים של המבקרים האמריקאיים לסיכום 2019, מציג את חיי העוני והקושי בדקר, בירת סנגל. חיים של צפיפות והזנחה ופערים חברתיים קיצוניים. אבל המבט של דיופ שנולדה בפריז, שיחקה בכמה סרטים (ובראשם ב35 שוטים של רוםשל קלייר דני) ואביה הוא כוכב המוזיקה האפריקאי וואסיס דיופ מביט אל מעבר למציאות ומחפש בה גם את הפנטזיה. זה מתחיל כשקבוצת פועלי בניין מנסה לשווא להשיג ממנהל העבודה שלהם את השכר שלהם שכבר שלושה חודשים לא שולם להם. מנהל העבודה מזכיר להם שהוא, כמותם, רק עובד שם, ובעל הבית נמצא בחול והכסף אצלו. כשהפועלים מתרחקים מאתר הבניה אנו רואים שהם בונים את מה שאולי נראה כמו גרסה עכשווית למגדל בבל, מבנה ענק שראשו בשמיים ושספק אם הוא אכן קיים בקו הרקיע של סנגל, ורק הוסף לסרט באמצעים דיגיטליים.

למרות הפתיחה הזאת, שמתמקדת בקבוצת פועלים צעירים, כל שאר הסרט מתמקד בדמויות נשיות ובראשן עדה, נערה שמאוהבת בסולימן, אחד מפועלי הבניין מתחילת הסרט. הם מחפשים מקומות מסתור כדי שיוכלו להיות יחד, כי עדה שודכה לנישואים על ידי הוריה עם איש עסקים עשיר. אבל היא מעדיפה את סולימן העני. בחציו הראשון, “אטלנטיקהמציג את מחיר העוני של צעירי סנגל, ומה מוטל עליהם כדי לשפר את מצבם הכלכלי. הנשים עושות זאת באמצעות נישואים בכפייה, ובכך לעזור גם להוריהן להיחלץ מהעוני, והגברים עולים על סירה ומנסים להגיע אל חופי ספרד על ידי חצייה של מימי האוקיינוס האטלנטי. בשני המקרים זה לא נגמר טוב.

אחרי שעה שבה דיופ מציגה את המיזוג המרתק שלה בין מבט ריאליסטי קשה ומחוספס, ובין התבוננות פיוטית עדינה (באדיבות מצלמתה של קלייר מאתון, שצילמה גם את “דיוקנה של נערה עולה באש”), התבוננות שמנסה בכל כוחה למצוא רגעים של יופי וחסד בתוך העוני והייאוש, הסרט פונה לעיקר הסיפור ולחלק שלוקח את הסרט לתפנית המרכזית שלו: סולימן וחבריו נעדרים בים (עדה חולמת על מותו), אבל לתוך גופן של חברותיה נכנס דיבוק, שמשגר אותן כמו זומביות בלילה לרדוף אחר יזם הנדלן שעשק את פועליו, וששלח אותם בייאושם לחפש מקורות פרנסה מעבר לים ולמות בדרך. “אטלנטיקההוא סרט שמהריאליסטי חותך בבת אחת אל המיסטי והעלטבעי, וששומר באופן עקבי על נקודת מבט חידתית – הדמיון שלו לסיפור “הדיבוק” של ש. אנסקי מפתיע. אבל ככל שהסרט נמשך מסתגלים לנקודת המבט של הגיבורה שרוב הסיפור מתרחש מחוץ לטווח הראייה שלה, וגם היא עסוקה בפיענוח והשתוממות. אם בתחילה היא מנסה להבין מה עלה בגורלו של אהובה, בהמשך היא תוהה האם יכול להיות שהוא חזר אליה, אבל הפעם בתור רוח רפאים בגוף של מישהו אחר. יש בסרט רגעים שנראים בוסריים ומתסכלים בעמימותם, אבל המיקס הזאנרי יוצא הדופן בין זעקה חברתית נשית ובין עלילה שצועדת לאט לעבר סרט זומבים הופך את אטלנטיקהלא רק לסרט שמרתק לנסות לעקוב אחריו, אלא להיבריד של תרבויות: מבט על אפריקה מבעד לזאנר מערבי שבעצמו מבוסס על מיסטיקה אפריקאית.

(פורסם ב”כלכליסט”, 8.12.2019)

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - ““אטלנטיקה” (“Atlantics”), ביקורת”

  1. איליה 14 דצמבר 2019 ב - 5:36 קישור ישיר

    “אטלנטיקה” הוא לא הסרט הראשון שנשלח מטעם סנגל אלא השני… הראשון היה “פליסיטה” של אלן גומיס לפני שנתיים ואף הצליח להתברג ברשימה המצומצמת של 9 סרטים.


השאירו תגובה