"ורדה על אנייס". מלכת האמפתיה

לפני שמונה חודשים הלכה לעולמה בגיל 90 הבמאית אנייס ורדה, חודש אחרי שהציגה בפסטיבל ברלין את סרטה האחרון, "ורדה על אנייס". השבוע, הסרט הזה – שמהווה סיכום ל-64 שנות הקריירה הקולנועית שלה כאחת מחלוצות הגל החדש הצרפתי – עולה להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע בארץ, אחרי ש-30,000 צופים ישראלים גילו את ורדה (לראשונה?) לפני שנתיים עם סרטה "אנשים ומקומות".

בזכות "אנשים ומקומות", אותו ביימה בשיתוף האמן JR, זכתה ורדה לעדנה שהריצה אותה כזוכה בפסטיבלים מסביב לעולם. לפני שנתיים בדיוק היא היתה לבמאית הראשונה שזוכה באוסקר של כבוד, אותו העניקו לה אנג'לינה ג'ולי וג'סיקה צ'סטיין ("האם אין אף גבר בחדר הזה שאוהב אותי?", היא אמרה על הבמה אחרי שהודתה לשתי השחקניות שהרעיפו עליה סופרלטיבים). ארבעה חודשים אחר כך היא היתה מועמדת לראשונה בחייה לאוסקר רגיל בקטגוריית הסרט התיעודי על "אנשים ומקומות". "הסרטים שלי אף פעם לא עשו כסף, אבל הם זכו בהרבה פרסים", היא אמרה בטקס אוסקר הכבוד במבט המשועשע שלה, שתמיד נראה כאילו היא באמצע בדיחה.

כשיוצרים הולכים לעולמם בגיל 90, לרוב המחשבה שלנו היא "הוא עוד היה בחיים? שנים לא שמעתי וחשבתי עליו", אבל מותה של ורדה עשה השנה כותרות בעולם כי היא היתה בעיצומו של רנסנס ציבורי מחודש. רק כמה חודשים לפני כן ערכו לה הסינמטקים בארץ רטרוספקטיבה מקיפה שהיתה הצלחה גדולה.

באופן פלאי, נדמה שמאז שנות הששים בכל עשור יצרה ורדה לפחות סרט איקוני אחד שבזכותו היא זכתה שוב ושוב לקאמבקים שחשפו אותה לקהלים חדשים, והפך אותה ליותר ויותר מפורסמת ככל שהיא הלכה והתבגרה.

"ורדה על אנייס" הוא למעשה תיעוד של ההכרה הציבורית המחודשת הזאת. הסרט מתעד ערב באולם אופרה פריזאי בו הציגה ורדה מול קהל קטעים מסרטיה וסיפרה על הקריירה הקולנועית שלה. זהו במידה מסוימת סרט שממשיך ומשלים (ולפעמים גם ממחזר) את "החופים של אנייס", הסרט התיעודי האוטוביוגרפי שיצרה לפני עשר שנים. מבמת האופרה היא עוברת לשיחה מול קהל בבית קולנוע, בו היא משוחחת עם הצלמת הישראלית נורית אביב ("שבלול"), שצילמה כמה מסרטיה, ומשם היא ממשיכה את ההרצאה שלה על יצירתה באתרים שונים המזוהים עם כמה מסרטיה המפורסמים.

ורדה מוכרת כיום כבמאית דוקומנטרית, אבל הפילמוגרפיה שלה נעה לא מעט בין קולנוע עלילתי ותיעודי. "אני אוהבת להכניס רגעים תיעודיים גם בסרטים העלילתיים שלי", היא אומרת לקהל, כשהיא מדברת על סרטה החלוצי "קליאו מ-5 עד 7" (1964), שעוקב בזמן אחת אחרי שעה וחצי בחייה של זמרת פריזאית ("זה בעצם 'קליאו מחמש עד שש וחצי'", אומרת ורדה). הרעיון לסרט נולד כשאחד ממפיקי הגל החדש הצרפתי פנה אליה והציע להפיק לה סרט, אבל רק בתנאי שהוא יהיה זול להפקה. אז ורדה התחילה לחשוב איזו עלילה תהיה קלה וזולה לצילום, וכך החל מהלך של צמצום: סרט על אשה אחת, בפריז, בדירה, שנמתח על פני שעתיים בלבד.

בשנות השבעים זה היה "האחת שרה, השניה לא" (1977) שזכה לתשואות, סרט עלילתי באווירה תיעודית שעוקב אחרי שתי נשים והתנועה הפמיניסטית שצמחה באותן שנים. "אני חייתי את התנועה הפמיניסטית, ואת המאבק של הנשים למען אמצעי מניעה והזכות להפלה", היא נזכרת בנסיבות ליצירת הסרט. ובשנות השמונים זה היה "עוברת אורח" (1985), הסרט שגילה לנו את סנדרין בונר, בשילוב בין דרמה ריאליסטית ובין סרט בעל סגנון קולנועי מובהק ופורמליסטי, שכולו תנועות מצלמה ארוכות וממושכות.

לצד הקריירה של ורדה כיוצרת בזכות עצמה, יש לה סיפור חיים נוסף – מרתק וקולנועי לא פחות – בתור בת זוגו של ז'אק דמי ("מטריות שרבורג" ו"העלמות מרושפור"), אחד הבמאים הגדולים והמשפיעים בתולדות הקולנוע (לא היה לנו את "לה לה לנד" בלי "מטריות שרבורג"). לאורך שנות השבעים יצרה ורדה לא מעט סרטים בארצות הברית, בזכות העובה שדמי הוזמן לעבוד בהוליווד, והמשפחה (ורדה, דמי ושני ילדיהם, מתייה ורוזלי) עברה לגור בלוס אנג'לס, שם החלה ורדה לתעד את תנועות ההיפים והפנתרים השחורים, חברה לאנדי וורהול ויצרה סרטים המציעים מבט צרפתי על מהפכנות אמריקאית. אבל חייה עם דמי, שהלך לעולמו ב-1990, השפיעו ישירות גם על יצירותיה. לצד סרטיה הפוליטיים והפמיניסטיים, ורדה היא המתעדת הגדולה והאינטימית של דמי ומי שאחראית על שימור סרטיו ועל השארת המורשת שלו בתודעה הציבורית. בעשור שאחרי מותו, היא עשתה עליו שלושה סרטים תיעודיים ועלילתיים, ובראשם את "ז'קו איש נאנט" (1991), יצירה עלילתית–תיעודית היברידית, שמציגה את סיפור ילדותו של דמי, לצד תיעוד דעיכתו.

בשנות האלפיים היא שוב חזרה למרכז הזירה התיעודית עם "הלקטנים ואני" (2000), הסרט שלה שאני הכי אוהב, ושמציג את הפאזה האחרונה בקריירה שלה כיוצרת: סרטים אישיים, שבהם היא המרכז, ושאת השליחות החברתית והפוליטית של סרטיה המוקדמים מחליף חוש הומור אירוני, מודע לעצמו ונגיש מאוד שהפך את ורדה מיוצרת מוכרת למעטים לכוכבת קולנוע בעלת נוכחות קומית. ואז הגיע "אנשים ומקומות" ובגיל 89 ורדה זכתה להכרה בקרב קהל חדש שעבורו היא היתה במאית לא מוכרת.

"ורדה על אנייס" הוא בדיוק הסרט שמיועד לקהל שגילה את ורדה רק ב"אנשים ומקומות", ובו היא מזכירה לקהל שלה שהיא עשתה די הרבה סרטים לפני כן. "כמה כאן ראו את 'קליאו מ-5 עד 7'?", היא שואלת את הקהל בפתיחת דבריה. "כל כך מעט?", היא מגיבה כשרק בודדים מרימים את ידיהם. בשעתיים האלה היא נפגשת עם שותפים ליצירה, מדברת על מקורות השראה ומעניקה הצצה אל תהליך היצירה שלה והחיפוש שלה בכל סרט אחרי שפה קולנועית יחודית. כשהצלמת נורית אביב מזכירה לה שבסרטיה המוקדמים – בהם היא צילמה את האנשים ובעלי החנויות ברחוב שבו היא גרה – היא חיפשה לתעד את היומיומי ואת הבנאלי, עונה לה ורדה: "שום דבר לא בנאלי אם מצלמים אנשים באמפתיה ואהבה". "ורדה על אנייס" הוא רטרוספקטיבה דחוסה של קריירה מגוונת, מרתקת ולא אחידה. מבוא חיוני לאלה שמגלים לראשונה את הקולנוע של אנייס ורדה. זה בהחלט לא מסרטיה הגדולים, אבל הוא בהחלט מתפקע מאמפתיה ואהבה.

(פורסם ב"כלכליסט", 4.12.2019)

============================

נ.ב: האם זו ההזדמנות הנכונה להגיד שבעצם תמיד העדפתי את שנטל אקרמן?

ציוץ