"The Eddy" ("מועדון בפריז") בנטפליקס. דקה לחצות

דיברתי על הסדרה של דמיאן שאזל, "The Eddy", בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה החל מדקה 32:00. האזינו כאן

דמיאן שאזל היה עסוק למדי ב–2019. זה היה שלוש שנים אחרי ש"לה לה לנד" הפך ללהיט וזכה בששה אוסקרים, כולל אוסקר לבימוי של שאזל, וזמן קצר אחרי שסרטו "האדם הראשון", על הטיסה לחלל של אפולו 11, יצא. במהלך 2019 שאזל חזר לפריז, העיר בה גדל להורים אמריקאים–צרפתים, וצילם בה את שני הפרקים הראשונים בסדרה "The Eddy" ("מועדון בפריז" בממשק העברי של נטפליקס), קופרודוקציה צרפתית–אמריקאית שעולה בנטפליקס מחר (שישי). תוך כדי העבודה והעריכה, שאזל השלים את כתיבת סרט הקולנוע הבא שלו, "בבילון" (עם אמה סטון ובראד פיט), שהיה אמור להיות ברגעים אלה בצילומים, אבל בינתיים נדחה בגלל מגיפת הקורונה. בין לבין, 2019 היתה השנה שבה שאזל הפך לראשונה לאבא, ואולי לכן "The Eddy", שצולמה בימי ההריון של בת זוגו, השחקנית אוליביה המילטון, היא הפעם הראשון ששאזל עוסק ברצינות באבהות ובאחריות, בסרטיו שעד כה עסקו בגברים מרוכזים בעצמם שלא ראו אף אחד מלבד הגשמתם האישית.

שאזל מעורב ב"The Eddy" עוד מאז 2014, אחרי שביים את "וויפלאש" שעסק באהבה שלו לג'ז, ובמחיר האישי, הנפשי והפיזי שמוזיקאי ג'אז מוכנים לשלם בעבור אמנותם. הצלחת הסרט חיברה בין שאזל – דובר הצרפתית – ובין המוזיקאי גלן באלארד (שכתב להיטים למייקל ג'קסון, אלניס מוריסט וקייטי פרי), שהגה רעיון לסדרה על מועדון ג'ז פריזאי והמנהל האמריקאי שלו, וכתב 40 שירים בהשראתו. שאזל, לראשונה, ביים משהו שלא הוא כתב ומלאכת הכתיבה עברה לידיו של התסריטאי הבריטי ג'ק תורן ("חומריו האפלים"). את מלאכת בימוי חלק שאזל עם עוד שלושה שותפים: הבמאית הצרפתיה הודה בנימינה (זוכת פרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן על סרטה "Divines"), הבמאית המרוקאית לילה מראקשי והבמאי והמפיק אמריקאי אלן פול ("עמוק באדמה"), כשכל אחד מהם מביים שני פרקים. שאזל אחראי על השניים הראשונים.

יאמר מיד: פרק הפתיחה בן 66 הדקות מצוין, והוא מציג את שאזל במיטבו – אנרגטי, סוחף, נואש, מוזיקלי, ועושה חשק לעוד. אבל שאר פרקי הסדרה מאבדים במהירות מצערת את מה שהפך את הפרק הראשון לכל כך מוצלח: בעיקר החיבור המלהטט בין הדרמה ובין המוזיקה, והתחושה שהג'ז הוא הסם שמחזיק את כל הדמויות בחיים.

The Eddy הוא שמו של מועדון ג'ז קטן ברחוב צדדי בפריז, שמנוהל על ידי אליוט (אנדרה הולנד), מוזיקאי אמריקאי, שכמו ג'זיזסטים רבים לפניו נמצא בגלות בצרפת (מומלץ לכם לצפות בסרט התיעודי על מיילס דייויס, "The Birth of Cool", שעובק מעט בקשר בין ג'זיסטים אמריקאיים ובין פריז, המכה של הג'ז – הסרט זמין בנטפליקס). יש משהו באווירה ובמראה של הסדרה שמזכיר קצת את "דקה לחצות", סרט הג'ז היפה של ברטרן טברנייה, שגם עסק במוזיקאי ג'ז אמריקאי שחי בפריז.

אנחנו מבינים, כבר בסוף הסצינה הראשונה, שאליוט היה מוזיקאי בעל שם במולדתו, חתום בחברת התקליטים בלו נוט, אבל מסיבה שעדיין לא הוסברה הוא עזב את אמריקה והפסיק לנגן מול קהל. במקום זאת, הוא נשאר מאחורי הקלעים ומנהל מוזיקלית הרכב ג'ז המופיע במועדון שלו ושחבריו התקבצו מכל העולם, ממש כמוהו. כדי לסבך את העניינים הוא גם נמצא במערכת יחסים עם סולנית ההרכב (אותה מגלמת ג'ואנה קוליג הפולניה, שכבר גילמה זמרת ב"אהבה בימים קרים" – ובכלל כל הליהוק בסדרה נראה כמו מיטב הכוכבים של להיטי פסטיבל קאן מהשנים האחרונות).

העלילה מתחילה כששותפו לניהול (טאהר רחים) נרצח מחוץ למועדון ואליוט מגלה שהוא הסתיר ממנו את החובות הרבים שהמועדון היה שרוי בהם. הסיפור מסתבך כשלפריז מגיעה ג'ולי (אמנדלה סטנברג, שהתגלתה בסרט הנעורים המצוין "השנאה שאתם נותנים"), בתו התיכוניסטית המרדנית, שנשלחת על ידי אמה לגור קצת עם אביה, אחריה שעשתה בעיות בבית. העסק נהיה קשה יותר כשאליוט הופך לחשוד במעורבות ברצח שותפו והמשטרה מוציאה צו לסגירת המועדון. החיבור בין ג'ז ובין פשע מזכיר קצת את "ליבי החסיר פעימה" של ז'ק אודיאר, והליהוק של טאהר רחים מעלה את ההשראה ששאזל מכיר ואוהב את "נביא" של אודיאר, ובכל מקרה השראתו הסגנונית של ז'ק אודיאר על הסדרה בהחלט ניכרת.

כמו שהיה ב"האדם הראשון", גם את "The Eddy" שאזל מביים עם מצלמות פילם 16 מ"מ, במראה מחוספס ומגורען, לאו דווקא מחמיא, מוחזקות ביד וצמודות לפניהן של הדמויות. כפי שהייתם מצפים מלהטוטן קולנוע נמרץ זוכה אוסקר בן 35 סיקוונס הפתיחה של הפרק הראשון, עוד לפני כותרות הפתיחה, הוא שוט רצוף אחד של כחמש דקות, שנע מחדר שירות בירכתי המועדון, אל הבמה, אל הקהל, החוצה דרך דלת פריקת מטענים, מסביב לבניין אל הכניסה הראשית ובחזרה פנימה, וכל זה בזמן שבפנים מנגנת הלהקה בלייב שיר שאליוט כתב, ושהוא מאוד לא מרוצה מהביצוע שלו. בסצינה אחת של אקספוזיציה, הגיאוגרפיה של הלוקיישן מוצגת לנו באותה בהירות כמו המלודיה של המוזיקה והביוגרפיה של הגיבור. יהיו לשאזל עוד כמה רגעים נפלאים כאלה בהמשך הפרק של התכת הסיפור עם המוזיקה, ובראשם סצינה נהדרת שעוקבת אחרי חברי הלהקה, כל אחד בביתו, כל אחד מנגן או מזמזם לעצמו קטע מוזיקלי, והבמאי מחבר בעריכה את קטעי הסולו הפרטיים ליצירת קטע מוזיקלי שלם המתנגן במלואו רק לאוזנינו, הצופים. זו סצינה מופלאה – שמבססת היטב את החיבור האינהרנטי שבין קולנוע, עריכה, מוזיקה וקצב. למרבה הצער אין עוד אחת כמוה בפרקים הבאים, וכך אקורד הפתיחה של "The Eddy" מתגלה גם בתור הקרשצ'נדו של הסדרה.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 6.5.2020)

ציוץ