דוקוסטרים: כמה המלצות תיעודיות לצפייה ביתית
לורן גרינפילד מראיינת את אימלדה מרקוס. "קינגמייקר" (בקרוב בהוט8, עכשיו בדוקוסטרים)
החודש היה אמור להתקיים פסטיבל דוקאביב בפעם ה-22 אלא שהסינמטקים ושאר בתי הקולנוע עדיין סגורים בגלל וירוס הקורונה, אז נכון לעכשיו הפסטיבל נדחה ומתוכן להיפתח ב-3.9 (צפו לפקק תנועה של פסטיבלי קולנוע בין ספטמבר לדצמבר כשגם פסטיבל הקולנוע של חיפה, פסטיבל הקולנוע של ירושלים, פסטיבל סרטי הסטודנטים ופסטיבל הקולנוע הגאה ישבצו את עצמם לאותם ארבעה חודשים, בתקווה שעד אז העולם יחזור לשגרה). אבל כדי לא להשאיר את חובבי הפסטיבל את אוהדי הקולנוע התיעודי ללא אירוע פסטיבלי בחודש מאי, אירגנו אנשי דוקאביב אירוע חלופי בשם "דוקוסטרים", שאמנם נשמע כמו מכשיר להכנת משקאות מוגזים, אבל הוא למעשה מיני–פסטיבל לצפייה ביתית שיכיל 20 סרטי תעודה, עשרה מהם בינלאומיים, ממיטב הסרטים שהוצגו בדוקאביב בשש השנים האחרונות, ועשרה מהם סרטי ביכורים ישראליים שהוצגו בדוקאביב 2019. האירוע נפתח היום (רביעי) ויימשך עשרה ימים, במהלכם יתקיימו גם שיחות זום בין כמה מיוצרי הסרטים מהארץ ומהעולם עם חוקרי קולנוע מקומיים. מחיר לצפייה בסרט הוא עשרה שקלים, ובעבור 80 שקלים תוכלו לצפות בכל הסרטים. כל המידע והתכנים נמצאים בלינק: https://www.docaviv.co.il/org/
הנה כמה הצעות מבין מה שכבר ראינו:
"קינגמייקר". הבכורה הישראלית לסרטה החדש של לורן גרינפילד ("המלכה מוורסאי"), שהוקרן לראשונה בפסטיבל ונציה האחרון. הסרט יוצג ביוני בערוץ הוט8, וזו הזדמנות לצפות בו כבר השבוע. גרינפילד, שכצלמת סטילס וכיוצרת תיעודית עוקבת כבר שנים אחרי חייהם הנוצצים והמלאכותיים של הנובורישים, מתבוננת בסרטה החדש באישה שהכי הפכה מזוהה עם עושר עצום ואטימות חברתית: אימלדה מרקוס, שהיתה הגברת הראשונה של הפיליפינים עד אמצע שנות השמונים והתפרסמה בין השאר בגלל ארון הנעליים שלה שהכיל אלפי זוגות. הדמויות בכל סרטיה של גרינפילד הן גרסאות עכשוויות למארי אנטואנט, נשים עשירות ומנותקות שלרוב הגיעו מרקע עני והכסף והזהב עלה להן לראש (חפשו את "דור עושר" שלה באמזון פריים).
מרקוס עדיין גרה בפיליפינים (אחרי גלות קצרה בארצות הברית, בה הלך לעולמו בעלה הרודן פרדיננד מרקוס) והיא עדיין מנסה לשמור על פאסון של עושר ושררה. יותר משגרינפילד מראיינת אותה, היא מתעדת את האופן שבו מרקוס מנסה לביים אותה ואת סביבתה, כדי להמשיך ולייצר את האשליה שהיא עדיין האשה החזקה והמשפיעה שהיא היתה פעם. גרינפילד מציגה את מרקוס כמישהי נטולת מודעות עצמית, פיל בחנות חרסינה (אחת הסצינות מציגה אותה מרסקת תמונה בגלל תנועה פזיזה שנדמה שהיא בכלל לא שמה לב אליה, ואחד המשרתים רץ לפנות את שברי הזכוכית).
קצת מצחיק לראות כעת את "קינגמייקר", אחרי שבעת פרקי "טייגר קינג", כי מתברר שגם מרקוס, ממש כמו ג'ו אקזוטיק ושאר הדמויות בסדרה התיעודית של נטפליקס, הלכה לקנות לעצמה חיות בר אפריקאיות ופינתה אי שלם מתושביו כדי להקים בו גן חיות עם נמרים, זברות וג'ירפות. בשנת 2020 התברר לעולם שאיסוף ורכישת חיות בר אפריקאיות הוא סימפטום לפסיכופטיות.
"מחר כבר עבר". באמצע שנות השמונים בועז גולדברג ודן שדור היו חלק מהשלישיה שארגנה את ליין מסיבות הבריטפופ "גלורי נייטס" (דנה קסלר היתה השלישית), וניסו להחזיר את אופנת המודס הלונדונית. כמה משונה לגלות שגולדברג ושדור הם כעת יוצרים תיעודיים: שדור חתום על "קינג ביבי" (וינחה השבוע מפגש עם יוצר הסרט על להקת פאלפ) וגולדברג הביא למסכים בשנה שעברה את הסרט הזה, בו הוא עוקב אחרי הקריירה האניגמטית של צ'רלי מגירה (גבי אבודרהם בשמו האמיתי), אחד המוזיקאים המרתקים שפעלו באנדרגראונד הישראלי ושהלך לעולמו ב-2016 בברלין, רגע לפני שהוא אולי היה מצליח לפרוץ לזירה הבינלאומית, בין השאר בחסות המפגש שלו עם המלחין מקס ריכטר בעת העבודה על "כנס העתידנים" של ארי פולמן. גולדברג זיהה מוקדם את הפוטנציאל של מגירה/אבודרהם – תחילה כשותף מוזיקלי ואז כמושא צילום – והתחיל לתעד אותו מאז שנת 2000. הסרט שלו מציג את הגיבור שלו כדמות ללא ביוגרפיה, וכמי שנוכחותו של הבמאי קצת מסתירה את מושא התיעוד שלו. זה סרט שלא עוזר לפצח את חידת צ'רלי מגירה, אבל כמותו הוא יצירת שוליים כמעט מחתרתית ולא מלוטשת, שיוצאת ונכנסת מפוקוס, וששמה דגש על פוזה ומוזיקה.
"הדברים הקטנים". זה כמעט סרט ביתי, וככזה יש בו רגעים ארוכים מדי, אבל יש בו כמה וכמה רגעים יפים ומרגשים של התבוננות, והתבוננות על התבוננות. זה אולי נדוש להגיד את זה, אבל סצינות הפתיחה של הסרט – בו הגיבור לומד לצלם את עצמו – מזכירות את הפתיחה של "יומן" של פרלוב, בו הגיבור/המתעד גם לומד להפעיל את המצלמה, אבל גם מתלבט מה ראוי לצילום. יהודה פרומן מקבל מצלמה מהבמאית מיכל אהרונסון שמלמדת אותו צילום, והוא מצלם את עצמו במשך שנים, מהמכינה הקדם צבאית דרך השירות שלו בצבא, כשבאמצע הוא מתעד את ימיו האחרונים של אביו, הרב מנחם פרומן. גסיסתו ומותו של אביו שולחים את יהודה, הצעיר שבילדיו, למסע מייסר סביב שאלות של אמונה ושייכות. כמו עם "מול התוהו שבה" של יעקב ינאי לין ו"בת הרב" של רחלי וסרמן, גם "הדברים הקטנים" חושף שהשאלות של אמונה וקשר עם אלוהים יהיו תמיד נגזרת של קשר בין ילדים ובין האבא שלהם, בייחוד כשהאב הזה הוא רב גדול.
(גרסה מורחבת לטקסט שהתפרסם ב"כלכליסט", 12.5.2020)
