"לוסי בשמיים". בלי יהלומים

"לוסי בשמיים" הוא סרט הביכורים של נואה האולי, התסריטאי והיוצר של סדרות הטלוויזיה "פארגו" ו"לגיון". הסרט, בכיכובה של נטלי פורטמן, שדילג בארץ על בתי הקולנוע, הגיע באחרונה להשכרה בערוצי ה-VOD שם הוא מוצג לצד סרט נוסף של פורטמן שלא הוקרן מסחרית בארץ, "ווקס לוקס".

"לוסי בשמיים" עורר סקרנות כי "פארגו" ו"לגיון" הכילו רגעים מצוינים של תסריטאות ובימוי, אבל האולי מצטרף לרשימה ארוכה של יוצרי טלוויזיה מוכשרים ומבריקים שקפאו כשעברו לבימוי קולנוע – "לוסי בשמיים" הוא סרט שרובו נטול ייחוד והוא מתנהל באדישות ובעצלתיים, למעט סצינה אחת או שתיים שבה עולה התהייה: למה לא כל הסרט כמותן?

הסרט מספר על אסטרונאוטית בשם לוסי שיוצאת למשימה במעבורת החלל. כשהיא בהליכת חלל מחוץ למעבורת, היא רואה את כדור הארץ הקטן ואת היקום האינסופי, וחווה רגע של הארה. כשהיא חוזרת אל כדור הארץ נדמה שהיא לא מצליחה לנחות בחזרה אל חייה הקטנים וכל מה שמעניין אותה הוא לחזור לחלל במשימה הקרובה ובהקדם האפשרי. מתברר שזו תסמונת מוכרת בקרב אלה שזכו להגיע אל החלל, אבל נראה שלוסי חטפה את זה קשה. ככל שהזמן חולף, נקודות העיגון של לוסי במציאות ובחיים הולכות ומתרופפות, עד שנראה שהיא לגמרי איבדה את זה והיא חווה התמוטטות רגשית כלשהי. הסיפור הזה, שכותרת הפתיחה שלו מעידה שהוא נוצר בהשראת אירועים אמיתיים, הוא עיבוד חופשי למקרה שקרה ב-2007 לאסטרונאוטית ליסה נובאק, ששנה אחרי שחזרה ממשימה על מעבורת החלל דיסקברי, נעצרה ונשפטה על תקיפה וניסיון חטיפה של אסטרונאוטית עמיתה.

האולי, שב"פארגו" וב"לגיון" עסק לא מעט בדמויות שחיות בשכנות לשפיות, ורק מהנהנים לה מדי פעם לשלום מנומס, בוודאי מצא עניין בסיפור האמיתי הזה שמציג אשה שהולכת ומאבדת את האחיזה בהבנת המציאות. זהו הצד הפחות הירואי של מיתוס האסטרונאוט, כמי שממשיך את דרכם של החלוצים האמריקאים בכיבוש איזורי ספר בלתי מיושבים. לא, אלה דמויות שעוברות אימונים גופניים מפרכים ומגיעים אל קצה האטמפוספרה שם הם לא רק חווים מפגש כמעט מיסטי עם מושג האלוהות, אלא חוזרים אל האדמה עם תסביך גדולה שהופך את היומיום והשגרה לכמעט מיותרים עבורם. זה מהלך נפשי ועלילתי מסקרן, שמקבל כמה שניות מעניינות של ביטוי קולנועי מוקצן, אירוני וסוריאליסטי, אבל שאר הסרט נותר שגרתי כמו היום יום שממנו לוסי מנסה לברוח. לא נותר אלא לדמיין את הטירוף שהסרט היה יכול להגיע אליו עם מישהו כמו דארן ארונופסקי היה מביים אותו.

"לוסי בשמיים" הוא האכזבה האמנותית והקופתית השניה שחוותה פורטמן ב-2019, אחרי שגם "ווקס לוקס" שלה אכזב. ב"ווקס לוקס" פורטמן לא טובה, אבל ב"לוסי בשמיים" היא מצוינת. את האכזבה שלנו מ"ווקס לוקס" – שיש לו סצינת פתיחה מעולה וכל השאר מתחוור בהשוואה אליה – ביטאנו כבר כשהסרט הוקרן בפסטיבל ירושלים. אכזבה כפולה ומכופלת כשמדובר בסרט השני של בריידי קורבט, שסרט הביכורים שלו, "ילדותו של מנהיג", סימן אותו כהבטחה גדולה. באופן מעניין, גם ב"ווקס לוקס" מגלמת פורטמן מישהי שאירוע יוצא דופן ונדיר בחייה מנתק אותה מהיכולת להתמודד עם החיים והמציאות, במקרה הזה מדובר בניצולה מאירוע ירי המוני בבית ספר, שהופכת בבגרותה להיות כוכבת רוק ענקית, שפשוט לא מסוגלת לתפקד ושהקריירה שלה הולכת צד בצד עם האסונות של המאה ה-21 (פורטמן מגלמת את הדמות כשהיא מבוגרת, ראפי קסידי מגלמת אותה כנערה). את השירים בסרט כתבה סיה, והפסקול הולחן על ידי סקוט ווקר, שהלך לעולמו לפני שנה והסרט הזה – על כל מגרעותיו – הוא לכל הפחות אנדרטה נאה למוזיקאי יוצא הדופן הזה.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 17.5.2020)

ציוץ