10 אוגוסט 2020 | 10:59 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“אמה.”, ביקורת

“אמה”. דמיינו את ווס אנדרסון עושה ג’יין אוסטן

אמה“, העיבוד הקולנועי החדש לספרה של גיין אוסטן, היה אחד הסרטים הראשונים שאולפני יוניברסל העבירו מבתי הקולנוע באמריקה אל שירותי הסטרימינג בתשלום עם פרוץ מגיפת הקורונה. בישראל הסרט היה אמור להגיע לקולנוע באפריל, ובמקום זאת הוא מגיע כעת ל-vod. השאלה הראשונה, לפיכך, היא למה בעוד הפצת הסרטים בבתי הקולנוע הפכה לאירוע גלובלי סימולטני בו רוב הסרטים מופצים באותו יום בכל העולם, הקורונה גרמה לכך ששוב נוצרו פערים של שלושה וארבעה חודשים בין מועד הפצתם של סרטים באמריקה ובין הגעתם לישראל?

אבל אמה” הגיע אל המסך הקטן בישראל בתזמון מושלם: בדיוק בשבוע בו העולם מציין יום הולדת 25 לקלולס“, סרט הנעורים שכתבה וביימה איימי הקרלינג ב-1995, שהיה גם הוא עיבוד לאמהשל אוסטן, גם אם מעט חופשי יותר. אבל אמההחדש, בבימויה של צלמת הסטילס אוטום דהוויילד, שבגיל 49 מבצעת כאן את עבודת הבימוי הקולנועית הראשונה שלה, בעיקר מזכיר איזו עבודת עיבוד מבריקה עשתה הקרלינג, כשהעבירה את עלילת הספר מאנגליה של המאה ה-18 לתיכון בבברלי הילס של המאה ה-20. ב-25 השנים האלה אמהחזרה לחיינו שלוש פעמים: בפעם הראשונה עם אליסיה סילברסטון (בתפקיד שר, בת דמותה של אמה), ואז גווינת פאלטרו (בגרסה הסימפטית והאנמית שביים דאגלס מקגראת) וכעת אניה טיילורגוי. שלוש הגרסאות האלה מציגות את המנעד הסגנוני והזאנרי הרחב שאפשר לפרוש עליו את הסיפור הזה, שעל פניו הוא גם קומדיה רומנטית מתקתקה, אבל גם טקסט שאומר באופן עקיף ולא מחייב דבר או שניים על פערי מעמדות ועל פריבילגיה מולדת.

אמה וודהאוס היא אשה צעירה ומפונקת שגדלה בבית עשיר, ללא אם עם אביה ועם המטפלת האישית שלה, שבתחילת הסרט עוזבת את בית משפחת וודהאוס כדי להתחתן. לאמה יש נטייה להתערב בחיים של אחרים ולנסות לנהל אותם, ובעיקר לנסות לשדך בין אנשים. כשהכומר הקהילתי מביע את אהבתו לאמה היא בתמורה מנסה לשדך אותו למטפלת הצעירה והחדשה שלה, והיא בכלל מאוהבת במישהו אחר. כצפוי, העניינים הולכים ומסתבכים אבל לבסוף מסתדרים.

העובדה שאוטום דה וויילד מגיעה לבימוי סרטה הראשון מעולם האמנות הוויזואלית לא רק מורגשת אלא היא הדבר הטוב ביותר בו. הסרט הזה מרהיב לצפייה. אם אכן יתקיים בשנה הבאה טקס אוסקרים בחודש אפריל (אם אכן יהיה אפריל בשנה הבאה), קל לנבא שאמהיהיה מועמד לאוסקרים על עיצוב התלבושות ועיצוב התפאורה, ואולי אף יזכה באחד מהם. למראה הסרט התחושה היא שדה וויילד הגיעה אל הסרט עם מחשבה אחת בראש: “איך ווס אנדרסון היה עושה את זה?” כי קשה להתחמק מהתחושה שהסרט הזה נראה כמו גיין אוסטן אלה ווס אנדרסון, עם עיצוב הפריימים המוקצן ונימת הדיבור היבשה במתכוון והתחושה האירונית שאנחנו צופים בדמויות שלא מודעות לכך שהן בקומדיה (ובזכות המוזיקה של איזובל וואלרברידג‘, אחותה של פיבי וואלרברידג‘, יוצרת פליבג“, גם קצת נשמעת כמו סרט של ווס אנדרסון). אלא שההשוואה הזאת לא מחמיאה לא לאנדרסון ולא לאוסטן. משהו בסיסי ועיקרי חסר בסרט הזה חוש הומור, למשל. הסיטואציות אמנם משעשעות, אבל משהו בטון של הסרט מותיר חלל ענק בליבו חוץ מהמניפולציות של אמה, שפתאום דבק בהן תחושה של אכזריות ואטימות, אין בסרט הזה לא רומנטיקה ולא קומדיה. ביל ניי, המגלם את אביה של אמה, הוא השחקן היחיד בסרט שמצליח לקלוע בול לדמות מצחיקה בלי שהיא תהיה נלעגת. “אמההוא סרט מבלבל ההשקעה העיצובית שבו מרהיבה ועושה חשק עצום לאהוב אותו אבל עם ליהוק חיוור וחוסר מיקוד תסריטאי, התחושה היא שאנחנו צופים באמה” – גרסת מוזיאון השעווה.

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה