"המזכרת". מוזיקה לוהטת, רגשות קרירים

באחת הסצינות באמצע "המזכרת", סרטה של הבמאית הבריטית ג'ואנה הוג, מתנהלת שיחה על קולנוע. אחד הדוברים (שלא במקרה מגולם על ידי הבמאי ריצ'רד איודה), משורר בשבחם של מיוזיקלס קולנועיים: "זה מקסימום קולנוע", הוא אומר. יש מידה רבה של מודעות עצמית בשיחה הזאת בסרט הזה, כי "המזכרת" הוא באופן מופגן ומודגש ההפך: מינימום קולנוע.

"המזכרת", שהיה אחד מלהיטי הפסטיבלים הבולטים של השנה שעברה (וזמין עכשיו לצפייה ב–vod של יס, הוט, סלקום ופרטנר), הוא סרט שכולו אנדרסטייטמנט. זה סרט על תשוקה ורגשות, רק שהוא נעדר כל תשוקה או רגשות וכולו מבט חיצוני וקליני אל מערכת יחסים בלתי אפשרית. הונור סווינטון בירן, בתה בת ה–22 של טילדה סווינטון, ותגלית מרשימה מאוד, מגלמת את התפקיד הראשי של סטודנטית לקולנוע שמנסה להרים סרט ראשון פרי עטה על מערכת יחסים סבוכה ואובססיבית בין בן ובין אמו. בעודה מספרת לכל העולם על תוכניותיה היא נקלעת למערכת יחסים סבוכה ואובססיבית בעצמה עם גבר, שנראה מהוגן וג'נטלמני מבחוץ, אבל הוא מסתיר ממנה את העובדה שהוא מכור לסמים. המסר של הסרט פשוט: אהבה היא כמו סם. המוח של הגיבורה מבין שמערכת היחסים הזאת מזיקה לה, אבל היא רק רוצה ממנה עוד. בטוויסט ליהוקי מוצלח, שעזר לסרט לקבל תשומת לב בינלאומית, טילדה סווינטון עצמה מגלמת את אמה של הגיבורה בתפקיד משנה קטן (לא יותר מארבע סצינות), והיא דווקא מתפקדת בסרט כקול ההגיון והמחשבה השקולה.

סרטיה הקודמים של הוג ("ארכיפלג" ו"Exhibition"), שהוצגו בארץ בפסטיבלים, נעו על הציר שבין סרטי עלילה ובין קולנוע ניסיוני בעוד ש"המזכרת" מעט מסורתי יותר בסגנונו, ונדמה שהוג מושפעת כאן מאחת מגיבורותיה הקולנועיים, הבמאית שנטל אקרמן. לכן הרגעים שבהם הוג מאפשרת לגיבורה הצעירה שלה להתבונן בעולם בעיניים קולנועיות ויצירתיות מעניינות יותר מאשר האופן שבו היא מספרת את סיפור האהבה העגום הזה. זה משונה כי מתברר שהוג מספרת כאן סיפור אישי ואוטוביוגרפי, ועדיין מצליחה לבנות חומה של רגש בין הצופים ובין הדמויות. היעדר הרגש רק מקטין את סיפור האהבה, שצריך להיות סוער ומסוכן – רגשות שרק מדווחים לנו עליהם אבל שלא חוצים את המסך.

החלטה אמנותית נוספת בסרט היא העובדה שאנחנו מבינים בהדרגה שזהו סרט תקופתי – הגיבורה כותבת במכונת כתיבה, מצלמת ועורכת בפילם, אין לאף אחד טלפון נייד, מוזיקה בריטית אייטיזית משובחת מתנגנת ברקע, והפיגוע בחנות הכלבו הארודס מ–1983 מתגנב אל תוך העלילה – מבלי שהסרט עצמו ייראה או יתנהג כמו סרט תקופתי, דבר שגורם לנו להרהר: איך בעצם אמור להתנהג ולהיראות סרט תקופתי?

כל האלמנטים שמרכיבים אותו – דיונים על קולנוע, חיים לצד פיגועי טרור, היחס בין ההווה ובין יצירות אמנות מהעבר, אהבה מתוך סכנה – הופכים את "המזכרת" לסרט סופר אינטליגנטי, אבל הניכור הקולנועי, או שמא הצינה הבריטית, הופכים אותו למלודרמה קפואה וכמעט לחלוטין נטולת הנאה.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 9.8.2020)

ציוץ