"On The Rocks" (סופיה קופולה), ביקורת
"On The Rocks" של סופיה קופולה. אבודים במנהטן
דיברתי על "On The Rocks" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן
סופיה קופולה היתה ב-2004 האשה השלישית בסך הכל שקיבלה מועמדות לאוסקר על בימוי (על "אבודים בטוקיו"), וכשזכתה באוסקר על התסריט לסרט הזה היא הפכה לרביעית מבני משפחת קופולה שזכו באוסקר אחרי שאבא שלה, סבא שלה ובן דוד שלה כבר זכו לפניה. ב-2017 היא היתה האשה השניה שזכתה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן (על "הפיתוי"). עכשיו היא הראשונה שמביימת סרט עבור שירות הסטרימינג היחסית חדש של אפל. שירות אפל טי.וי (שזמין לצפייה גם בישראל) התמקד עד כה בעיקר בהפקת סדרות טלוויזיה ("תוכנית הבוקר" עם ריס וויתרספון וג'ניפר אניסטון היא הבולטת שבהן), אבל בינואר 2019 היא השיקה שיתוף פעולה עם אולפן הבוטיק A24 להפקת סרטי קולנוע עבורם, מה שרמז על הכיוון האיכותי אליו הם פונים. A24 הוא האולפן מאחורי סרטי איכות קטנים עם פוטנציאל אוסקרים גבוה – "אור ירח", "חדר" ו"לובסטר" הם מהסרטים הבולטים שלהם. סופיה קופולה היתה הראשונה שקיבלה אור ירוק לסרט חדש, הראשון שהפקתו ממומנת על ידי אפל, שבו היא חוזרת ומשתפת פעולה עם ביל מורי, אחרי "אבודים בטוקיו" וספיישל הכריסמס שהיא ביימה לו לנטפליקס, "מורי כריסמס".
בעוד אנשי אפל מחכים לקופולה הם כבר קנו שלושה סרטים אחרים שהתקשו למצוא הפצה – "גרייהאונד" של טום הנקס, "הבנקאי" ו"האלה". אבל "On The Rocks" הוא הסרט הראשון שיצא לדרך מראש עבור אפל, ועם צילום בפילם 35 מ"מ ברחובות ניו יורק הוא אלגנטי, מלוטש, נוצץ ומלא סטייל כמו אייפון 12 פרו מקס.
זהו הסרט השביעי שקופולה מביימת בקריירה שידעה עליות וירידות באיכות. יש לה סרטים נפלאים, ויש לה סרטים תמוהים, והסרט החדש נמצא איפשהו באמצע – אין בו תובנות מבריקות או רגעי מופת, אבל יש בסרט הקומפקטי הזה – שהוא תרופת נגד מבורכת לסרטים הארוכים מדי שנטפליקס מנפקת בע האחרונה – שפע שארם וחופן חן. הוא קצת קופולה בקצרנות: ערבוב של מוטיבים חוזרים בלוקיישנים יפים עם שחקנים אהובים.
קל לראות את ביל מורי בסרט ולחשוב על "On The Rocks" כמעין סרט המשך ל"אבודים בטוקיו" (וביל מורי מקבל ב"On The Rocks" את שורות התסריט הכי טובות, כשהוא לא בסצינה הסרט דועך). קווי המתאר אכן שם – בראשון סקרלט ג'והנסון יוצאת לסיבוב לילי עם ביל מורי, בעודה מחכה בשיעמום לשובו של בעלה הטרי ממשימות העבודה שלו. על הדרך היא מנסה להבין ממורי איך נראית זוגיות אחרי שנים ביחד, ומורי לא מצייר בפניה פורטרט זוגי מבטיח במיוחד. 17 שנה אחר כך, מורי הפעם מגלם את אביה הגרוש של הגיבורה, שיושבת בבית עם שני ילדים קטנים ומחכה שבעלה יחזור מנסיעות העבודה האינסופיות שלו. היא יוצאת לכמה הרפתקאות ליליות עם אביה הפלייבוי, שמשוכנע שהבעל בוגד בבתו. אבל הסרט החדש הוא לא המשך ל"אבודים בטוקיו" אלא כרך שביעי באוטוביוגרפיה האינטימית שקופולה כותבת ומביימת על מי שגדלה כילדה בבית עשיר עם הורים נעדרים, והיא מביאה איתה לסט צוות שכנראה מבין על מה היא מדברת: קופולה, בתו של פרנסיס פורד קופולה, ליהקה הפעם לתפקידים הראשיים את רשידה ג'ונס, בתו של קווינסי ג'ונס, ואת מרלון ווייאנס, אחיו של הקומיקאי והבמאי קינן אייבורי ווייאנס.
סרטיה של של קופולה לא עוסקים בתסביכי האב שלה, כפי שיש מבקרים שנוטים לכתוב לא פעם, אלא הם דימויים עצובים ונוגעים ללב של יוצרת שכל חייה עוסקת בבדידות ובנטישה. החל מהקרדיט הראשון שלה כתסריטאית, בסרט הקצר "חיים ללא זואי", שביים אביה בסרט "סיפורי ניו יורק", בכל הסרטים שקופולה כתבה הגיבורה היא ילדה שמרגישה שנטשו אותה, ולא משנה בת כמה היא. הילדות ב"חמש ילדות יפות" והנערות ב"הפיתוי", סקלרט ג'והנסון ב"אבודים בטוקיו", קירסטן דאנסט ב"מארי אנטואנט" ואל פאנינג ב"אי שם" – כולן חיות חיים של פינוק, בתוך בועה אטומה וממוגנת, אבל לכולן חסר משהו והן נמצאות במצב של שיהוי והמתנה, מחכות שההורים או בני הזוג יחזרו מאי שם. בזמן הזה הן משוטטות בבית או ברחוב ובוראות לעצמן בראשן עולם דמיוני. זה רעיון שהוא לא רק מוטיב אלא הבסיס לכל אחד ואחד מסרטיה של קופולה. ואם להסתמך על התסריט הראשון שלה, השורש של כל החוויה הזאת הוא חיי הפינוק והעושר שהיא קיבלה מהוריה, עם החיסרון האחד שהם מעולם לא היו שם. ולכן, גם בסרטיה הפחות טובים, קופולה היא הבמאית שיודעת הכי טוב איך לביים בדידות.
(פורסם ב"כלכליסט", 24.10.2020)
