06 נובמבר 2020 | 10:45 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

“דהרמה אמריקאית”, ביקורת

סטיב באנון ב”דהרמה אמריקאית” של ארול מוריס. האסטרטג הראשי או האסטרטג הרשע?

הרחבתי עוד על הסרט התיעודי “דהרמה אמריקאית” בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

לארול מוריס, הבמאי הדוקומנטרי הכי טוב בעולם כבר 30 שנה, יש שני נושאים קבועים שהוא חוזר אליהם בסרטיו. האחד, הוא הרצון שלו כבלש פרטי לשעבר לפגוש אנשים איומים שמפחידים אותו ושהוא רואה בהם פושעים, ולשבת מולם לשיחה/חקירה צולבת. במתכונת הזאת הוא עשה סרטי תעודה על איש שרצח שוטר (“קו כחול דק“), על מכחיש שואה (“מר מוות“), על רוברט מקנמארה, הארכיטקט של מלחמת וייטנאם (“ערפל המלחמה“, עליו זכה באוסקר) ועל דונלד ראמספלד, האדריכל של מלחמת המפרץ השניה (“הלא ידוע הידוע“). הנושא השני שמעסיק אותו הוא האנשים שהופכים את החיים שלהם למעשה אמנות קברני הכלבים של שערי גן עדן“, גוזמי השיחים במהיר, זול וחסר שליטה“, הסוהרים באבו גריב בנוהל פעולה שגרתיוצלמת הפורטרטים בצד ב‘”.

בסרטו האחרון, “דהרמה אמריקאית“, שעלה באחרונה בערוץ HOT8, מחבר מוריס את שני המוטיבים שלו לסרט אחד שישאיר אתכם מוטרדים ומדוכאים. בסרט מוריס מראיין את סטיב באנון, האסטרטג הראשי (או שמא האסטרטג הרשע) של קמפיין הבחירות של דונלד טראמפ ב-2016, ומי שהיה אחד האנשים הבולטים בממשל טראמפ בשנה הראשונה שלו, עד שפוטר ממנו. “אתה מפחיד אותי“, אומר מוריס לבאנון בעת הראיון שלהם, וזו הסיבה שהוא רוצה לשבת מולו ולהביט בעיניים של האיש שאחראי לדעתו להריסתה של אמריקה, אבל זהו גם איש משכיל שמעריץ סרטים וספרות ורואה בעצמו דמות הירואית שמגיע לה סרט.

הראיון ביניהם התקיים בפברואר 2018, והקרנת הבכורה של הסרט היתה לפני קצת יותר משנתיים בפסטיבלים של ונציה וטורונטו. אלא שלהבדיל מסרטיו הקודמים של מוריס, שמיד נחטפו להפצה קולנועית והפכו להצלחות, בסרט הזה אף מפיץ לא העז לגעת. באנון הוא דמות כה שנויה במחלוקת שהסרט לא רק נותר על המדפים, אלא מוריס גם חטף ביקורת מעמיתיו על כך שהוא בכלל נותן לבאנון במה לדבר עליה, בסרט קולנוע שמיד הופך אותו לדמות מעוררת הזדהות. רק בחודשים האחרונים הסרט נקנה להפצה והגיע לקהל הרחב, כולל בישראל. בזמן שאתם מחכים לשמוע מה תוצאות האמת בבחירות בארהב אם אי פעם יהיו שם תוצאות אמת הצפייה בסרט הזה לא רק תמחיש את גאונותו הקולנועית של מוריס, אלא גם את תפיסת העולם המצמררת של באנון, שמבין את הציבור הרחב יותר טוב מכולם, ויודע איך להפוך את המון הטוקבקיסטים באתר ברייטבארט שהוא ניהל לכלי נשק (זה צירוף שלו, “להפוך את ההמון לנשק”) שהיטה את תוצאות הבחירות. המצמרר באמת הוא שבאנון אחד האנשים ההרסניים בציבוריות האמריקאית הוא באמת בן שיחה מצוין, חכם, משעשע, בקיא ולא מתלהם, שמוצא חורים בתיאוריות של מוריס באותה זריזות שבה הבמאי מצביע על הסתירות במשנתו. מהבחינה הזאת, ממש כמו שהיה עם מקנמרה ועם ראמספלד, אין רגע אחד בסרט שבו מוריס החוקר מצליח לשבור את הנחקר ולגרום לו להודות בכך שהוא החריב את העולם. אבל כשהם מדברים על גן עדן האבודשל גון מילטון ומוריס מביא את הציטוט של השטן שאומר עדיף לשלוט בגינהום מאשר להיות נשלט בגן עדן“, באנון עונה שהשטן היא הדמות הכי מעניינת בספר ושהוא לגמרי מזדהה עם הציטוט הזה. וכך בלי שמוריס יכריז על כך באופן בומבסטי, הוא מאפשר לבאנון להציג את תפיסת העולם שלו, שמלאה פרדוקסים – בהיותו בן האליטה ששונא בני אליטות ושמונעת מהרצון השייקספירי לשלוט ולהשיג כוח. כשמוריס משווה אותו לפלסטף, הדמות מהנרי החמישי“, שהעלה את המלך לשלטון ואז נזרק הצידה, באנון מסכים איתו.

יש כמה כותרות בסרט. כמו למשל העובדה שבאנון מציין שהמאסטר-מיינד האמיתי בממשל טראמפ, האיש שאחראי על ניסוח הצווים והמדיניות, הוא סטיב מילר. באנון טוען שהוא דווקא ניסה להיות גורם ממתן בכמה מקרים. ושזה היה הרעיון שלו להיכנס לבית הלבן עם אקדחים שלופים ולהתחיל לרסס צווים נשיאותיים מהיום הראשון. הרציונל היה להציף את התקשורת וכך אם הנשיא יחתום על חמישה צווים נשיאותיים ביום, התקשורת והציבור יספיקו לזעוק על שניים-שלושה מהם, ואולי להביא לביטולם בבית המשפט, אבל השאר יעברו בחסות הרעש. באנון גם מבין איך לדבר עם המיליונים הזועמים שרוב הפוליטיקאים האמריקאים מעולם לא ספרו, ושהוא ידע לשנע אותם לקלפיות. הכותרת הכי מפתיעה בסרט היא העובדה שבאנון חושב שהמפלגה הרפובליקנית צריכה להיות מפלגת הפועלים האמריקאית, ואולי זו הסיבה שבגללה הוא כבר לא בבית הלבן.

מוריס קרא בראיון שבאנון מעריץ את סרט המלחמה “Twelve Oclock High” (“טייסי השחקים“), שהיה צפיית חובה בבית הספר למנהל עסקים בהארוורד, ושהוא מזדהה עם דמותו של גרגורי פק בסרט. לכן הראיון מתקיים בסט מיוחד שנבנה על פי המפקדה בסרט, ובאנון משחזר למצלמתו של מוריס סצינות מהסרט, כשהוא עיוור לעובדה שהוא מנסה להגשים את דרכו של פק בסרט, אבל בעוד גיבור הסרט נלחם בנאצים, באנון מנסה ליישם את טקטיקת הלחימה הזאת על העם האמריקאי. באנון רואה את עצמו דמות מסרט – “הגשר על הנהר קוואי“, “המחפשים“, “האיש שירה בליברטי ואלאנס” – ומוריס משתף איתו פעולה והופך את הראיון איתו לקולאזקולנועי, של איש שמאמין שהוא מגשים את הדהרמה שלו, ושלהביא את דונלד טראצפ לבית הלבן לא רק היה הגורל שלו, אלא גם היעוד.

(גרסה מורחבת לטקסט שהתפרסם ב”כלכליסט”, 4.11.2020)

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - ““דהרמה אמריקאית”, ביקורת”

  1. דורון 9 נובמבר 2020 ב - 11:10 קישור ישיר

    ביקורת מעולה, ראוי גם לציין את הסוף העגום של הסרט שבו הסט של 12 oclock high נשרף ומתמוטט כולו, הנמשל לתפקיד של בנון בהריסתה של ארה״ב ברור ומצמרר


השאירו תגובה