המועמדים לפרס אופיר 2020

יש עוד הרחבות ונימוקים על האקדמיה הישראלית לקולנוע ועל פרסי אופיר והסרטים ההבולטים בתחרות השנה ("הנה אנחנו", "אסיה" ו"אפריקה") בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן או כאן

//////////

למרות שיש לי אינטרס שתקראו הכל, אתן בכל זאת את הכותרת בראש הפוסט: המדגם שלי מראה ש"אסיה" יהיה הסרט שיזכה ביום שישי בפרס אופיר ויהיה נציג ישראל לאוסקרים באפריל 2021.

ועכשיו מוזמנים לקרוא הכל.

א.

כמו לכולם, גם עבור האקדמיה הישראלית לקולנוע 2020 היתה שנה משונה. טקס פרסי אופיר מתקיים בדרך כלל בסמוך לראש השנה – לא כי באקדמיה רוצים לסכם את השנה העברית, אלא כי זה בדרך כלל סמוך לדדליין של האקדמיה האמריקאית להגשת שמות הנציגים לקטגוריית הסרט הבינלאומי. השנה לא הוצג בארץ אף סרט ישראלי חדש מאז 15 במרץ, ורק מעט סרטים ישראליים זכו לבכורות בפסטיבלים בינלאומיים, שגם הם ברובם בוטלו או עברו לגרסאות אונליין. האקדמיה האמריקאית – שהיא בסופו של דבר סיבת הקיום האמיתית לאקדמיה הישראלית ולטקס פרסי אופיר – דחתה את הטקס שלה לאפריל ואת הדדליין להגשת הסרטים לדצמבר. סגירת בתי הקולנוע גם גרמה לכך שכמעט ולא התקיימו השנה הקרנות אקדמיה על מסך מול קהל, והאקדמיה התארגנה בזריזות ראויה להערכה והקימה אתר VOD מוצלח שהציג את הסרטים המועמדים לאלף חבריה. סגירת בתי הקולנוע וביטול פסטיבלי הקולנוע גרמו לכך שכמה סרטים שכבר היו גמורים ובעלי פוטנציאל לבלוט בתחרות – העדיפו שלא להתחרות השנה, ביניהם סרטיהם החדשים של ערן קולירין, טליה לביא ואיתן פוקס. וכך התחרות השנה היא בין סרטים קטנים, מינוריים ועלומים ברובם (שני שוברי הקופות היחידים של השנה שעברה – "המוסד" ו"מחילה" – די זכו להתעלמות מצד חברי האקדמיה, שכרגיל מעדיפים לתמוך בסרטים שעדיין לא הופצו ומתנשאים כלפי אלה שכבר זכו להצלחה).

האקדמיה הישראלית לקולנוע חוגגת השנה יום הולדת 30. בכל שנה אנחנו מעלים שורה של תהיות לגבי מטרותיה של העמותה הזאת – שלא ברור מה היא עושה חוץ מאשר לשמש ועדת בת אלף חברים לבחירת הנציג הישראלי לאוסקר. תהליך הבחירה עצמו עקום לגמרי – חברי האקדמיה לא בוחרים את הסרט האהוב עליהם, אלא את הסרט שהם חושבים שיצליח באוסקר האמריקאי – והוא גם מוטה כלפי סרטי ביכורים וסרטים שלא הופצו מסחרית. הטקס, שאמור לחגוג את שנת הקולנוע החולפת, כמעט תמיד עילג ומביך. חלק ניכר מהבעיות של פרסי אופיר היא העובדה שסרט ישראלי לא צריך בכלל להיות מופץ בקולנוע כדי להיות רשאי להתמודד על הפרס – ככה זה היה מאז ומתמיד ולא רק בימי הקורונה – ולכן זהו תמיד טקס פנימי שלא מעניין את הקהל הרחב ולכן כמעט תמיד מיותר.

השנה הזאת יכלה להיות שנת השינוי וההתחדשות של האקדמיה. בהיעדר בתי קולנוע, סוף סוף יש להם תירוץ הוגן לכך שאיש בציבור לא ראה את ולא שמע על הסרטים המועמדים. ובגלל הקורונה סוף סוף נחסך מאיתנו לצפות בטקס חגיגי ומביך מול אולם ריק ורייטינג זניח. לאקדמיה יש השנה יושב ראש חדש (המפיק אסף אמיר, זוכה פרס אופיר על הפקת "כנפיים שבורות" ו"למלא את החלל") ומנכ"לית חדשה (המפיקה דנה לרנר) ויש שר תרבות חדש שלא עוין את תעשיית הקולנוע. האתנחתא שהקורונה כפתה על התעשייה צריכה להיות שנת האיתחול מחדש של האקדמיה שצריכה לחשוב מחדש איך מנהלים את התחרות, ולהצהיר מה הן בכלל מטרות הארגון, מעבר להפקת שני טקסי פרסים בשנה (לקולנוע ולטלוויזיה). כרגע זהו ארגון גדול ויקר שכל מה שהוא עושה זה להפנות את גבו לקהל שלא מתעניין בטקס לבחירת סרטים שהוא לא מכיר, לכן כל האופרציה הגדולה והיקרה הזאת היא רק כדי לאפשר לגוף הגדול הזה לבחור בינו לבין עצמו את נציג ישראל לאוסקרים. בשביל זה לא צריך אותו, אפשר לעשות את זה גם בגוגל דוקס.

בהיעדר יכולת לקיים טקס, ההכרזה על הזוכים תתקיים השנה במסגרת תוכנית מיוחדת של "סוכן תרבות", מגזין התרבות בהנחיית קובי מידן בערוץ כאן 11. השידור יתקיים ביום שישי (13.11) ב-15:00 ולמרות שיש חמישה מועמדים (ראו מסגרת), יש למעשה רק שני מתחרים בולטים בקטגוריות הבכירות: "הנה אנחנו" של ניר ברגמן, שנבחר להשתתף בפסטיבל קאן (שלא התקיים לבסוף) ו"אסיה" של רותי פרי בר, שהספיק לזכות בשלושה פרסים בפסטיבל טרייבקה במרץ (פרס לשחקנית שירה האס, לצלמת דניאלה נוביץ, והפרס על שם נורה אפרון ליוצרת בעלת קול יחודי לבמאית והתסריטאית – שלושתן בהחלט עשויות לזכות בפרסי אופיר ביום שישי). "אסיה" מוביל עם 13 מועמדויות מול 12 של "הנה אנחנו".

יש לא מעט נקודות ההשקה בין הסרטים: שניהם סרטים של בוגרי סם שפיגל – הבמאי הוותיק עשה סרט על אב ובנו, הבמאית הצעירה עשתה סרט על אם ובתה (שנפתח באופן דומה מאוד ל"כנפיים שבורות" של ברגמן – יחסי אם ובת, האם עובדת כאחות בבית חולים, הבת צריכה להתבגר לבד). זה יהיה נוח בקטגוריות המשחק, בהם שני השחקנים של "הנה אנחנו" (שי אביבי ונועם ענבר) יהיו המובילים לזכייה בקטגוריות לשחקנים, ושתי השחקניות של "אסיה" (שירה האס ואלנה איב) יהיו המובילות לזכייה בקטגוריות השחקניות. שני הסרטים גם עוסקים בהתמודדות של ההורה עם המצב הנפשי והרפואי של הבן או הבת: "הנה אנחנו" (המבוסס על תסריט שכתבה דנה אידיסיס, היוצרת של "על הספקטרום"), שהוא הסרט שאנחנו הכי אהבנו ושהכי ריגש אותנו השנה מהמקבץ המעט אפרורי שהקולנוע הישראלי סיפק השנה, עוסק במסע שעושים אב ובנו האוטיסט, כדי לדחות בקצת את כניסתו של הבן למוסד. "אסיה" (שמצולם יפה, אבל הכל בו נורא בנאלי) עוסק באם חד הורית שמנסה להיאחז בנעוריה, וההתמודדות שלה עם מחלתה של בתה. סרט אחד על החיים, סרט שני על המוות. ובגלל שב-30 שנות האקדמיה הסטטיסטיקה הוכיחה שחברי האקדמיה מעדיפים לבחור סרטי ביכורים, היתרון הולך ל"אסיה", שחברי האקדמיה גם מן הסתם מקווים שההצלחה הבינלאומית של שירה האס והמועמדות לאמי שלה על "מורדת" יביאו לסרט תשומת לב שתמנף אותו באוסקרים. זה הסרט שאנחנו מהמרים עליו לזכייה. גם "אפריקה" של אורן גרנר – מיקרו–סרט שגרנר הפיק עם בני משפחתו התגלה כסרט מפתיע ומרשים בעשייתו (שוב, כרגיל בקולנוע הישראלי – סרט על הורים וילדים). יהיה מעניין לראות האם הוא יצליח להשתחל כזוכה לפחות לאחת הקטגוריות הבולטות – בימוי, משחק או עריכה. עוד נקטדה שכדאי לשים לב אליה: רם לוי, זוכה פרס ישראל בן ה-80, עשוי להיות הפתעת הטקס ולזכות בפרס אופיר על בימוי "המתים של יפו", סרט הקולנוע העלילתי הראשון שלו, אחרי עשרות סרטי תעודה ודרמות טלוויזיה.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"כלכליסט", 10.11.2020)

ב.

בתחילה לא תכננתי לקיים השנה מדגם לקראת פרסי אופיר. קורונה, למי יש כוח. חשבתי שהטקס השנה מיותר ושהיה מספיק לערוך משאל בין חברי האקדמיה לקבוע את זהות הנציג הישראלי לאוסקר וחוץ מזה לדלג על השנה הזאת שבה בתי הקולנוע סגורים. אנחנו במצב שבו רוב המועמדים מ-2019 עוד לא הוצגו לקהל אז הרצון של האקדמיה הישראלית לקיים תחרות בין סרטים שלא הופצו אולי זוכה לאליבי השנה, אבל כבר הופך לקלקול רציני.

וחוץ מזה, אני מודה: כל כך אהבתי את "הנה אנחנו" והייתי כל כך אדיש לרוב הסרטים האחרים, שהייתי משוכנע שהפרס בכיס שלו בלי תחרות, אז בשביל מה לעשות מדגם בכלל? מתברר שטעיתי ובענק. ההתלהבות שלי מהסרט של ברגמן, והאדישות שלי ל"אסיה", הסתירה ממני את העובדה הכה ברורה לעין שעם 13 מועמדויות זה המועמד המוביל לזכייה, ובוודאי כשמדובר בסרט ביכורים מול סרט של במאי ותיק, ועוד אחד עם פרס אופיר באמתחתו (כשהוא היה במאי בסרט ביכורים). חברי האקדמיה פשוט מטורפים על סרטי ביכורים (נדמה לי שהפסיכולוגיה כאן ברורה).

אז ברגע האחרון, כן עשיתי מדגם. הוא היה מהיר ומצומצם יותר מזה שעשיתי בשנים האחרונות, כך שאם הוא יהיה שגוי אדע להבא לא לחפף. כמו כן, אני מזכיר שב-16 השנים שאני עושה את זה מאז 2004, המדגם שלי היה שגוי רק פעם אחת: כשחזיתי ש"הדקדוק הפנימי" של ניר ברגמן יזכה, ולבסוף זכה "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" של ערן ריקליס. זה היה לפני עשר שנים. אני מציין את זה, כי אולי הפעם אטעה לטובת ברגמן? מי יודע.

הנה תוצאות המדגם:

"אסיה": 48 אחוז

"הנה אנחנו": 23 אחוז

"אפריקה": 11 אחוז

"המתים של יפו": 11 אחוז

"שאיפה לחיים": 7 אחוז

שאלתי את קבוצת המיקוד שלי גם למי הם הצביעו בקטגוריית הבימוי, כי הנחתי שהפרס השנה יפוצל בין שני סרטים שונים. אבל אני לא יכול להגיד לכם מי יזכה מהסיבה הפשוטה שמדובר בתיקו משולש: רותי פרי-בר ("אסיה"), ניר ברגמן ("הנה אנחנו") ורם לוי ("המתים של יפו"). אורן גרנר צמוד אליהם ממש. ההגיון אומר שבמצב כזה פרי-בר תנצח כי לרוב הסרט הזוכה זוכה גם בפרס הבימוי. אבל המדגם הזה בעיקר הוכיח לי שיש סנטימנט עצום לטובת רם לוי בן ה-80. יש לי הערכה עצומה לרם לוי ולקריירה המפוארת שלו, כנציג אחרון ואולי יחיד של דור שראה בקולנוע כלי לשינוי חברתי ולאקטיביזם הומניטרי. ואני מבין את הרצון הסנטימנטלי להעניק לו את פרס האופיר היחיד בקריירה שלו, שהיתה ברובה תיעודית וטלווזיונית – אבל יש לי תהייה: האם מישהו באמת חושב שהבימוי של "המתים של יפו" ראוי לפרס? או שפרסי אופיר הפכו לחנות מזכרות לחלוקה ליוצרים נערצים ואהובים? ואם לבסוף לוי לא יזכה, הרי שלפחות המדגם הזה יהווה מזכרת ועות לכך שזה היה ממש קרוב.

עוד על "אסיה", "אפריקה" ו"הנה אנחנו", בפודקאסט הקולנוע שלי. האזינו כאן

ציוץ