13 נובמבר 2020 | 00:16 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

אצרו לעצמם מהבית פסטיבל קולנוע להט”בי יהודי

“אמה” של פבלו לוריין

עוד על סרטי הפסטיבלים השבוע בחצי השני של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן או כאן

מתברר שבהיעדר בתי קולנוע, הציבור אימץ באופן מרשים למדי את החלופות האינטרנטיות ובפסטיבלי הקולנוע אונליין זוכים להצלחה יפה. בתוכנית הרדיו גם כן תרבותדווח שבסרטי פסטיבל דוקאביב אונליין צפו 60,000 איש ולפסטיבל חיפה היו 30,000 צפיות. סינמטק תל אביב הוציא הודעה שמאז שהושק אתר ה-vod שלו הוזמנו 60,000 סרטים ופסטיבל ניו יורק פרסם הודעה ש-70,000 איש צפו בסרטי הפסטיבל באינטרנט בחודש שעבר. בתי הקולנוע סגורים אמנם, והקהל מתגעגע לחוויית הצפייה הקולקטיבית, אבל בינתיים נראה שמצאנו תחליפים ולמדנו לצרוך סרטים באמצעות האינטרנט. ולא סתם תחליפים אלה לרוב סרטי איכות. שוברי הקופות עדיין מאופסנים במחסני האולפנים ומחכים שהמגיפה תחלוף. יש יתרונות בצפייה ביתית ויש חסרונות, אבל למדנו שכשזה מגיע לקולנוע הסרט הוא החשוב, ולא המדיום שבו צופים בו.

השבוע מתקיימים בארץ לא פחות משלושה פסטיבלי קולנוע אונליין פסטיבל סרטים בערבה (אותו סיקרנו ביום חמישי), פסטיבל הקולנוע היהודי של ירושלים (החל מרביעי, 11.11) ופסטיבל TLV לקולנוע גאה (החל מחמישי, 12.11). והנה הרגע שמלימוני הקורונה אפשר להפוך לימונדה (או תה עם לימון, אם יהיה גשום): אם בשנים קודמות היינו צריכים לבחור פסטיבל אחד ולהפסיד את האחרים שמתקיימים בעיר אחרת, היום אפשר לשבת בבית ולזפזפ בין הפסטיבלים. למעשה, אתם יכולים להרכיב מגהפסטיבל פרטי שבו אתם אוצרים לעצמכם תוכניה מסרטי הפסטיבלים השונים. כך שאם, למשל, אתם אוהבים סרטים העוסקים ביידישקייט ובזהות מינית תוכלו לצפות בשבעה בייבימתוך הפסטיבל היהודי ובחתונה עם סבתאמתוך הפסטיבל הגאה שני סרטים שבקלות היו יכולים להחליף ביניהם מקומות ואיש לא היה מרגיש.

הנה כמה מהסרטים שכבר ראינו משני הפסטיבלים שנפתחים השבוע. מוזמנים לשבת על הספה ולדלג ביניהם.

פסטיבל TLV

צריך לומר שמגיפת הקורונה הצילה את פסטיבל TLV. כבר שנים שלא היה לפסטיבל הזה רפרטואר קולנועי כה מרשים. אולי כי קל יותר להשיג סרטים למהדורות אונליין? אולי כי השנה היתה פחות תחרות מסטיבלים אחרים? לא משנה הסיבה התוצאה היא שכמה מהיוצרים הבולטים והסרטים המסקרנים מפסטיבלי הקולנוע בשנה האחרונה התקבצו לפסטיבל. וזה בעצם מה שחשוב כי עם כל הרצון של הפסטיבל ליצור נוכחות ציבורית לקהילה הלהטבית בסופו של דבר הסטיבל שווה רק כפי ערך הסרטים שמוצגים בו.


מתיאס ומקסים“. סרטו האחרון של קסאבייה דולן מקבץ קבוצת חברים לסופשבוע של שתיה ושטויות וחשיפת סודות ורגשות מודחקים. נשמע כמו הלהיט הבא של תיאטרון בית לסין. את קסאבייה דולן אני אוהב לסירוגין, ובעיקר כשהוא קצת מנמיך את הווליום של המלודרמה שלו. “מתיאס ומקסים” (בו דולן עצמו מגלם את דמותו של מקסים) הוא לא מסרטיו הטובים, אבל זה סרט מקסים ומהנה (גם אם מעט צפוי ובנאלי), עם דיאלוגים שנונים וכרגיל אצל דולן עריכה מוזיקלית משובחת.


אמה“. עוד סרט פחות בולט של במאי נודע: פבלו לוריין (“נרודה“, “גקי“) הציליאני הציג את אמהלפני שנה בפסטיבל ונציה. הסרט קצת מבולבל, אבל הוא יפהפה. כבר מהשוט הראשון הנהדר שלו של רמזור עולה באש זה הסרט הכי מרשים ויזואלית והכי סוחף מבחינה קולנועית שתראו השבוע. קצת כמו אביבהשל בועז יכין, שהוצג בפסטיבל חיפה, גם כאן זהו סרט על אהבה קיצונית וחיפוש אחר זהות מינית שמועבר באמצעות ריקוד. זה מעין הנעליים האדומותבצילה: אמה היא רקדנית צעירה והיא נשואה לכוריאוגרף ולמנהל להקת המחול הקשוח והמתעלל רגשית (גאל גרסיה ברנאל). שנה לפני כן השניים אימצו ילד בן 7, אבל אחרי שהילד התפרע והצית את הבית, הם החליטו להחזיר אותו לרשויות הרווחה, החלטה שמייסרת את אמה שמחליטה לפרק את הבית, לעבור לגור עם אשה ולצאת לשרוף את העולם.

קוראים לי בגדדואחת מאלף“. עדיין בדרום אמריקה עם סרט מברזיל וארגנטינה (בהתאמה). הראשון זכה בפרס הראשון במסגרת גנריישנסלסרטי התבגרות בפסטיבל ברלין והשני היה סרט הפתיחה של אותה מסגרת. שני הסרטים מספרים על נערה בת 17, טומבוי, אחת מהחברה בחבורות של בנים עד שהיא מבינה שמי שיעמוד לצידה ולא ינסה לתקוף ולהציק לה הן הבנות. “קוראים לי בגדדהוא הטוב מבין השניים, בעיקר כי הוא מתרחש בקהילת הסקייטרים של ברזיל וסצינות הסקייטינג בסרט נהדרות.

פסטיבל הקולנוע היהודי

חמוץ אמריקאי“. סרט הפתיחה המקסים של הפסטיבל היהודי הוא פרויקט יהודי למהדרין בהפקת סת רוגן, שגם מככב. הוא מופיע בתפקיד כפול, תחילה כיהודי דתי מרוסיה ב-1919 שמהגר לברוקלין בעקבות פוגרום. כשהוא נופל לחבית במפעל המלפפונים החמוצים שבו הוא עובד הוא מתעורר מאה שנה אחר כך ומגלה את נכדו ההיפסטר, שחי בברוקלין אחרת לגמרי ואין לו שום קשר ליהדות שלו. מסע השורשים של הנכד שמתחיל כמתבולל גמור ולבסוף משלים מניין לקדיש. הסוף חלש, אבל הסרט הזה חינני, משעשע ומלא לב.


התנגדות“. אם יגידו לכם שיש סרט על ימיו של הפנטומימאי מרסל מרסו ברזיזסטנס הצרפתי בימי השואה מיד תדמיינו סרט של מל ברוקס כולו מלא בדיחות על פנטומימאי נגד נאצים. אבל התנגדותהוא סרט רציני כמו המוות והוא אכן מספר על מרסל הצעיר בנו של קצב צרפתי, שמנסה להיות שחקן רציני שמחכה את צרלי צפלן בקברט המקומי ואז נהיה מודע לגורל היהודי באירופה. הסרט נפתח בליל הבדולח (שלשום לפני 82 שנה) והשילוב בין שואה ומלודרמה לרגעים מרתיע, אבל הסיפור הזה מצוין. יונתן יעקובוביץ מוונצואלה ביים את ההפקה הבינלאומית הזאת וגסי אייזנברג מגלם את מרסל מרסו. השניים יתארחו לשיחת זום אחרי הקרנת הסרט. (אחרי הפסטיבל הסרט יעלה ב-26.11 ב-vod של יס, הוט, סלקום ופרטנר).

שבעה בייבי“. חפשו את סרטה הקצר של אמה סליגמן ביוטיוב ואז עברו לצפות בגרסה הארוכה שהיא ביימה כעת, שהקרנת הבכורה שלה התקיימה באחרונה בפסטיבל טורונטו. דניאל סיימה לימודים בקולגוכמו דסטין הופמן בהבוגר” – שבוודאי היה השפעה היא לא יודעת מה לעשות עם חייה. כל הסרט מתרחשת בצהריים אחד בשבעה של בת משפחה, כשלאירוע מגיעה האקסית של דניאל, וגם הגבר שאיתו היא מנהלת רומן, יחד עם אשתו. “שבעה בייביהוא מעין סיטקום יהודי שעדיין נראה כמו טיוטה לסרט שעדיין צריך לפתח ולעדן. אבל הקהל המבוגר בוודאי יחבב את העקיצות לכיוון הפולקלור היהודי האמריקאי האשכנזי.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב”כלכליסט”, 12.11.2020)

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה