02 דצמבר 2020 | 23:12 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

״מאנק״ של דיוויד פינצ׳ר והסיבות לכך שאנחנו עדיין מדברים על ״האזרח קיין״ אחרי 80 שנה

״מאנק״. קורבנות האדם של הוליווד בשנות ה-30 והסיפור מאחורי התסריט והקרב על הקרדיט

דיברתי על ״מאנק״ בחצי השני של פודקאסט הקולנוע בסינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

במשך 50 שנה – בין 1962 ל-2012 – החזיק ״האזרח קיין״ בתואר ״הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים״, בסקר בין מבקרים ובמאים שערך מדי עשור המגזין ״סייט אנד סאונד״, שיוצא לאור על ידי מכון הקולנוע הבריטי. בגיל 25, כשהוא כבר ענק בתיאטרון וחתום על מתיחת הענק של ״מלחמת העולמות״ ששודרה ברדיו ב-1938 כמהדורת חדשות אמיתית הסוקרת את פלישת בני המאדים, אורסון וולס קיבל קארט בלאנש מאולפני RKO לבוא ולביים איזה סרט שהוא רוצה, בחופש אמנותי מוחלט. הסרט הזה היה ״האזרח קיין״, שיצא ב-1941, ובו וולס לא רק הפיק, ביים וחתום כשותף לתסריט, אלא גילם את דמותו של איל העיתונות צ׳רלס פוסטר קיין, משנות ה-20 לחייו ועד מותו בשנות ה-70 לחייו.

השבוע, כמעט 80 שנה אחרי יציאת הסרט ההוא, מוציא דיוויד פינצ׳ר את פרויקט החלומות שלו, ״מאנק״, המספר את הסיפור מאחורי התסריט שכתב הרמן מנקייביץ׳ לסרט, תסריט שהוא העניק לו במקור את השם ״האמריקאי״. פינצ׳ר, שמעריץ את וולס ואת ״האזרח קיין״, מנסה להרים את הסרט הזה מאז שנות התשעים, כשהוא שכנע את אביו, העיתונאי ג׳ק פינצ׳ר, לכתוב את התסריט בהשראת ספרה של פולין קייל “Raising Kane״, שעסק במלחמה בין מנקייביץ׳ ובין וולס, על הקרדיט לכתיבת התסריט. לטענת מנקייביץ׳ והגרסה הזאת היא שמופיעה בסרטו של פינצ׳ר – הוא כתב את התסריט לגמרי לבד, והקרדיט של וולס – כמו גם פסלון האוסקר שהשניים חלקו על הזכייה בפרס התסריט המקורי – לא הגיע לו.

80 שנה ש״האזרח קיין״ נותר סרט מיתולוגי וחד פעמי, עד כדי כך שאפילו דונלד טראמפ – בראיון לסרט גנוז של ארול מוריס משנות התשעים – אמר ש״האזרח קיין״ הוא הסרט האהוב עליו, כשהוא ככל הנראה מפספס לגמרי את הביקורת של הסרט על אנשים כמוהו, שאכן חיים את חייהם כמו אותו קיין, היורש העשיר, השאפתן, המסוכן והאומלל.

הסרט נותר מיתולוגי כי וולס עצמו לא הצליח לשחזר את ההישג הזה, ולכן נותרה בו תחושה של חד פעמיות. וולס אמנם ביים עוד סרטים אחר כך, וחלקם מרשימים מאוד, אבל אף אחד מהם לא מתקרב לגאונות של ״קיין״. העובדה שוולס קיבל צ׳ק פתוח מהאולפן, והעובדה שהסרט בסופו של דבר לא הצדיק את עצמו מבחינה כלכלית, הפכה את וולס – דיקטטור שלא הסכים לקבל הוראות מאף אחד למישהו שהוליווד שמרה ממנו מרחק. כל הפקה שלו אחר כך כמעט תמיד הסתיימה בפיאסקו כזה או אחר.

אבל כיום, כל הסטודנטים לקולנוע שמחויבים לצפות בסרט – בין אם כמטלת חובה בשנה א׳ או כי הם רוצים לדעת מה הם הסרטים החשובים ביותר בתולדות הקולנוע – שואלים מיד: מה כל כך מיוחד בסרט הזה? ״האזרח קיין״ אמנם לא זכה להצלחה מסחרית גדולה בעת יציאתו אבל הפך מיד אחרי בכורתו לסרט כה משפיע ושסרטים כה רבים חיקו אותו, עד שכיום כמעט כל מה שהיה מקורי וחדשני בו בזמן אמת נראה כמעט נדוש לעיניים מודרניות. הדרך היחידה להעריך את ההישגים האמנותיים של וולס בסרט – ועם כל הכבוד למנקייביץ׳ ולתסריט המבריק שלו, ״האזרח קיין״ הוא יצירה של במאי גאון ומטורף – היא לצפות בו בעיניים של צופי 1941 ולהבין שכמעט כל מה שנראה על המסך, נעשה בו לראשונה בתולדות הקולנוע האמריקאי.

ניתן להאזין לפרק על ״האזרח קיין״ בסדרת ההסכתים ״פסטיבל כאן״ גם כאן

כך, למשל, הסרט מספר את אותו סיפור שוב ושוב, מכמה נקודות מבט שונות. הסרט נפתח עם מותו של צ׳רלס פוסטר קיין, דמות בדיונית של איל תקשורת שאפתן, שמת לבד בארמון הענק שהוא בנה לעצמו, שהפך למעין כלוב מזהב, גן חיות לחיה נכחדת אחת. אחרי פתיח שמציג יומן חדשות המספר את סיפור חייו מבחינה כרונולוגית יבשה, נשלח עיתונאי צעיר שאת פניו אנחנו לא רואים, למצוא משהו אישי ופיקנטי על חייו שהאיש שהיה מפורסם אבל איש לא באמת הכיר. השאלה שמניעה את הכתב היא: מה פירוש המילה ״רוזבאד״, שהיתה המילה האחרונה שאמר קיין לפני מותו? וכך הוא עובר ממכר אחד לשני, משותף לעסקים לנשותיו לשעבר, וכל אחד מהם מספק לו פרט אחד מהפאזל הביוגרפי, אבל כל אחד מהם מציג קיין שונה לגמרי.

מבחינה צורנית, וולס – יחד עם הצלם גרג טולאנד והעורך רוברט ווייז (לימים הבמאי של ״סיפור הפרברים״ ו״צלילי המוזיקה״) – יצרו את אחד הסרטים היפים של הוליווד, שבאותם ימים היתה עדיין עמוק בתקופה הקלאסית שלה – הסרט הזה יצא בין ״חלף עם הרוח״ ו״קזבלנקה״ ולחלוטין לא היתה מוכנה למודרניזם ולפורמליזם הקולנועי שאיש התיאטרון וולס הביא לקולנוע. הסרט הזה הקדים את זמנו בעשרות שנים. זה הסרט שלימד את הצופים האמריקאים שהדבר הכי חשוב בסרט – או בכל יצירת אמנות – הוא לא מהו הסיפור, אלא איך מספרים אותו. לא המה אלא האיך. זה הסרט שלימד שאמצעי המבע הם חלק מהותי מהטקסט המלא של הסרט, והם מספרים את הסיפור באופן כמעט אוטונומי, לעיתים כקונטרפונקט לצד המילולי שלו. וכך באמצעות שימוש מודגש ודרמטי בזוויות צילום ותאורה, שימוש בשוטים ארוכים ובפוקוס עמוק שמציג את אחורי הפריים כשווה ערך לקדמתו, ובאמצעות העובדה שהסרט, באופן נדיר לתקופתו, נראה כאילו הוא נכתב בגוף ראשון, כשהיוצר הוא לא רק השחקן הראשי אלא נראה שההזדהות שלו עם הדמות הראשית היא אבסולוטית, וולס יצר סרט שבו כל אלמנט בפריים הוא רמז מטרים לסיפור חייו של קיין, שניתן היה לצמצם בפשטות גם כ״עלייתו ונפילתו״.

״האזרח קיין״. לא הסיפור אלא איך מספרים אותו

כבר בזמן הצילומים, הוליווד ידעה והבינה על מי וולס ומנקיבייץ׳ מדברים: צ׳רלס פוסטר קיין היה בן דמותו של איל התקשורת וויליאם רנדולף הרסט – מי שביקר בסן סימיון, הארמון של הרסט שעדיין פתוח לביקורי הקהל בקליפורניה, מזהה מיד את ההשראה לקסנדו שבנה לעצמו קיין. הרסט כה נעלב מהסרט עוד לפני יציאתו, שהוא דאג שאף אחד מעיתוניו לא יפרסם את הסרט או יכתוב עליו, ושכנע לא מעט רשתות קולנוע להימנע מלהציג אותו. הרסט ריסק את הצלחתו של ״האזרח קיין״ וחיסל את וולס בהוליווד. וולס היה זקוק למבקרי הקולנוע הצרפתים – שראו את הסרט רק אחרי תום מלחמת העולם השנייה ולא הכירו את דמותו של הרסט – כדי שיגלו לעולם שמדובר ביצירת מופת, ושקיין – שהאמביציה שלו מעלה אותו מעלה ואז גם מרסקת אותו – הוא בעצם וולס עצמו, או כל יוצר שלא מוכן להתפשר על החזון שלו.

לכן, בכל פעם שהקולנוע האמריקאי חוזר לאופן שבו וולס והרסט נלחמו ביניהם סביב הסרט – תחילה בסרט הטלוויזיה “RKO 281״ מ-1999 וכעת עם ״מאנק״ של פינצ׳ר – זה דווקא מקטין את ״האזרח קיין״, ולא מעצים אותו.

״מאנק״ שבו וולס כמעט ולא קיים מלבד לסצינה האחרונה בסרט – מספר על הקשר הידידותי שהתנהל שנים בין הרסט (צ׳רלס דאנס) ובין התסריטאי מנקייביץ׳ (בגילומו הנפלא של גארי אולדמן, בתפקיד הטוב ביותר שלו זה שנים), שהיה בן ביתו וחבר טוב – או ״המאהב האפלטוני״, כמו שמכנה זאת אשתו של בת זוגו, השחקנית מריון דיוויס (אמנדה סיפריד). אבל כשמנקייביץ׳ אלכוהוליסט בעל יצר הרס עצמי רואה איך הרסט משתמש בהונו כדי להטות את הבחירות למשרת מושל קליפורניה ב-1934, ימי שיא המשבר הכלכלי, על ידי רכישת שלטי פרסום, המצאת הפייק ניוז ופיברוק יומני חדשות ושתילת כותרות בעיתוניו, ואיך הכסף והכוח שלו משחית את כל חבריו למקצוע, הוא מחליט לכתוב עליו תסריט שיבקר אותו, ויציג את הבדידות שבחיי העושר והכוח. כל חבריו בהוליווד – כולל אחיו הצעיר ג׳וזף מנקייביץ׳ (לימים הבמאי של ״הכל אודות חווה״) – מנסים לשכנע אותו שזה רעיון רע והרסני, אבל הרסני הוא מה שמאנק עשה הכי טוב.

למראה הסרט – והשכתוב העדכני שעשה אריק רות לתסריט שכתב פינצ׳ר האב לפני 20 שנה – קל להבין למה נטפליקס הסכימה לממן את הפרויקט הזה כעת, ולהראות שפייק ניוז בעיצומו של משבר כלכלי היסטורי אינו דבר חדש, אלא זהו סיפור עתיק כמו הוליווד עצמה. אם טראמפ לא הבין את הסאבטקסט הביקורתי של ״האזרח קיין״, בא ״מאנק״ עם הבימוי הפנומנלי של פינצ׳ר, אבל עם המסר המעט רדוד – ומסביר אותו.

זהו לכאורה סרט שונה בפילמוגרפיה של פינצ׳ר: גם פרויקט מחווה שלו לאביו, האיש שלימד אותו לאהוב סרטים, וגם המחווה שלו לוולס, שפינצ׳ר מצליח להיות פדנט קולנועי דקדקן אפילו יותר ממנו. האופן שבו פינצ׳ר מצליח לגרום לסרט הזה – שצולם כעת בשחור לבן במצלמה דיגיטלית – להיראות כמו סרט פילם שנראה ונשמע כאילו נעשה ב-1940, הוא סוג של פלא. העמדות המצלמה, תנועותיה, משחקי התאורה – הצד הוויזואלי של הסרט מרהיב באובססיביות שלו, כמו האופן שבו מלחיניו הקבועים של פינצ׳ר, טרנט רזנור ואטיקוס רוס, משחזרים את הסאונד של פסקולי הסרטים משנות הארבעים, במחווה לפסקול שהלחין ברנרד הרמן ל״האזרח קיין״. ״מאנק״ הוא סרט ארוך, ובתחילתו לא לגמרי ברור למה סיפור כה אוניברסלי כמו ״האזרח קיין״ הופך לסרט כה נקודתי ופנימי, אבל רק הולך ומשתפר, ובחציו השני – העוסק במערכת הבחירות בין הסופר אפטון סינקלייר (מי שכתב את הספר עליו מבוסס ״זה יגמר בדם״ של פול תומס אנדרסון) ובין פרנק מריאם הרפובליקני, ובאופן שבו אנשי קולנוע בשיאו של המשבר הכלכלי נאלצו למכור את הערכים והמצפון שלהם בעבור עבודה ופרנסה, כשהרסט מוצג בתור השטן שלו הם מכרו את נשמתם, הסרט הופך מעניין יותר ויותר.

״מאנק״. השטן ומיסטר הרסט

ומנקייביץ׳, בסופו של דבר, ממש כמו וולס, פשוט אהב לריב עם כולם וסרב לתת לאחרים להתערב לו בעבודה. וולס ומנקייביץ׳ לא הגיעו לטקס האוסקרים לקבל את האוסקר שלהם. בנאום הזכייה שלו, אותו צילם לבד מאוחר יותר, מנקייביץ׳ ציין שהוא שמח את הפסלון שלו הוא לבסוף מקבל בדיוק כמו תהליך הכתיבה של התסריט: ללא וולס.

(גרסה מורחבת לטקסט שהתפרסם ב״כלכליסט״, 2.12.2020)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה