סרטי התחרות הבינלאומית בפסטיבל ירושלים, עכשיו אונליין

עוד המלצות והרחבות על פסטיבל ירושלים בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה (החל מדקה 13). האזינו כאן

פסטיבל ירושלים, שנדחה מאז יולי בגלל הקורונה, נפתח בגרסת אונליין עם רפרטואר מפואר ומסקרן שמכיל כמה מסרטי הפסטיבלים והסרטים האמריקאיים העצמאיים המדוברים של השנה האחרונה. האמת, הלוואי שגם אחרי שהקורונה תעבור יישאר לנו פסטיבל סרטים בינלאומי בדצמבר.

נתחיל עם עצה והמלצה. העצה: שימו לב לדרישות הטכניות של האתר, הן שונות מרוב אתרי הסטרימינג שכבר התרגלנו אליהם בפסטיבלים ובסינמטקים שהושקו בחודשים האחרונים. האתר, למשל, לא עובד על כרום ופיירפוקס. אז לפני שאתם מזמינים ומסתבכים, שימו לב שהמחשבים והטלוויזיות החכמות עונות לדרישות. וההמלצה: הסרטים הקצרים הישראליים בתחרות הרשמית מוצגת באתר בחינם. תתחילו שם. אני כבר ראיתי את סרט האנימציה הנהדר ״סנט מוריץ״ ואת הדרמה היפה ״אחו״, אז תתחילו שם.

במוצאי שבת יחולקו ברייקאוויק פרסי האקדמיה האירופית לקולנוע. שלושה מששת הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר זמינים בירושלים: ״קורפוס כריסטי״ הפולני, ״הציפור הצבועה״ הצ׳כי ו״אונדינה״ הגרמני (את ״מרטין עדן״ האיטלקי אתם יכולים לראות ברגע זה ב–vod). נתחיל עם ״אונדינה״, היפה מביניהם.

״אונדינה״. סרטו החדש של כריסטיאן פצולד (״ברברה״, ״טרנזיט״) הוא הפתעה: פצולד סוף סוף ביים סרט טוב. מעודן, רגיש ואנושי, עד הרגע שבו עולות התהיות האם הדמויות אכן אנושיות. פצולד מוותר לרגע על הריאליזם הבינוני של סרטיו הקודמים ומביים סרט שיש בו אלמנטים של אגדת עם ומיתוס. אם השם מוכר זה כי ניל ג׳ורדן כבר ביים סרט עם שם דומה, המבוסס על פולקלור אירי דומה, על סיפור אהבה בין בן אנוש ובין בת ים. ואכן, יש רגעים שיש בסרט משהו שמזכיר את סרטיו של ג׳ורדן והתחושה החלומית שלהם. פצולד מוסיף נדבך לאגדה שהוא ממקם אותה בתוך קונטקסט של סיפור האבולוציה של ברלין כעיר שההיסטוריה שלה נעקרה ממנה והותירה בה חורים. אלה החורים שהתרבות הגרמנית ממלאה במיתולוגיה, בסרט עכשווי שיש בו משהו מהרומנטיקה הגרמנית של המאה ה–18. באך מתנגן בפסקול.

פסטיבל ירושלים מכיל מקבץ מרתק של סרטים של במאיות, חלקן ותיקות חלקן חדשות. אחד הסרטים המדוברים בו הוא ״אף פעם, לעיתים נדירות, לפעמים, תמיד״ שכבר זמין לרכישה ב–vod ושכתבנו עליו בעבר. הנה עוד כמה:

״עוזרת אישית״. סרטה העלילתי הראשון של במאית סרטי התעודה האוסטרלית קיטי גרין מתאר יום אחד בחייה של מנהלת משרד של יושב ראש חברה להפקת סרטים במנהטן. היא מגיעה לפני כולם, עוד לפני זריחת השמש, ועוזבת אחרי כולם. היא מצלמת מסמכים ותסריטים ומחלקת עותקים, היא עונה לטלפונים ומתאמת לוחות זמנים, מארגנת נהגים. אבל היא גם מזמינה תרופות מרשם, ומנקה את הקוקאין מהשולחן של הבוס שאנחנו אף פעם לא רואים – ובעיקר היא משתפת פעולה עם הסרט הנע האינסופי של בחורות צעירות שנכנסות למשרד. השם הארווי וויינסטין לא נאמר בסרט, ואולי זה בכלל לא עליו, אלא על עשרות או מאות בוסים שהקימו לעצמם ממלכה של כוח וניצול וגרגרנות ושאף אחד סביבם לא יכול להגיד להם כלום. ג׳וליה גרנר (״אוזרק״), בתה של השחקנית הישראלית לשעבר תמי גינגר, מגלמת את המזכירה הצעירה שמתחילה להבין מה קורה שם בחדר ומה מידת שיתוף הפעולה שלה בעניין. אבל כאן זה לא ״וולסטריט״ של אוליבר סטון. זו דרמה ריאליסטית שמתבוננת ביומיומיות של החיים, ללא קתרזיס, ללא התרה, וללא מוצא.

״קג׳יליונר״. סרטה החדש של האמנית, הסופרת והבמאית מירנדה ג׳וליי ממשיך לגרום לנו לתהות: מי הכי תמהוני בסרטה של מירנדה ג׳וליי – הבמאית או הדמויות שלה? הכל מקורי עד כדי השתוממות בסרטה, שמספר על משפחה מוזרה שלחלוטין לא מוברגת באופן שפוי במיוחד לתוך החיים האמריקאים. אין להם מושג איך להתפרנס אז הם מארגנים מזימות שוד מורכבות על כסף קטן. ממש קטן. הם גרים במשרד שלא ראוי למגורים הצמוד למפעל ליצור סבון (את בעל המפעל מגלם הישראלי מארק איווניר) והם צריכים לפנות את קצף הסבון שזולג להם מהתקרה. בתוך מה שנראה כמו בלט אירוני והזוי בתוך הפרברים האמריקאים מסתתרת אמירה עצובה על מה שצריך לעשות כדי לשרוד בעולם שהכל בו זה כסף וכלכלה, ותרבות הצריכה הופכת להפרעה נפשית. ״קג׳יליונר״ הוא סרט מצחיק, אלא שלא צוחקים בו.

״היא תמות מחר״ הוא סרט הביכורים של השחקנית איימי סיינמץ, שהוא כמו התקף חרדה אבסטרקטי על אשה שנכנס לה רעיון בראש שהיא הולכת למות ביום למחרת. משהו במחזור הדם שלה ואולי בתודעה השתבש. ומאותו רגע כל מי שהיא פוגשת נדבק בחרדה שלה ומשוכנע שגם הוא ימות מחר. הסרט יצא בארה״ב בתחילת השנה, כך שזה לא משל על מגיפת הקורונה, אלא יצירה דיוויד לינצ׳ית על פחד מוות. בגלל שסיינמץ יצרה את הסרט אחרי שנחלצה ממערכת יחסים מתעללת מצד בן זוגה, הבמאי שיין קארות (היא הוציאה נגדו צו הרחקה), ובגלל שיש לא מעט מהשפעותיו של קארות על הסרט, קשה שלא לתהות האם זו דרכה לעסוק בחיים תחת אימה מתמשכת של התעללות נפשית, רגשית ופיזית.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב״כלכליסט״, 10.12.2020)

ציוץ