אתר ה-vod של קולנוע לב. איפה הסרטים הישראליים?

את הטקסט הבא כתבתי ל״מוסף כלכליסט״ רגע לפני ראש השנה. כעת, שלושה חודשים אחרי, הוא עולה כאן כחלק מסיכום שנת 2020 בקולנוע, שנה שבה לא רק בתי הקולנוע היו סגורים, אלא שבה המפיקים והמפיצים הישראליים (וגם קרנות הקולנוע) נכנסו להלם קטטוני ולא הוציאו אף סרט ישראלי חדש. אני מוסיף בסוף הטקסט עדכון אקטואלי.

ערב ראש השנה. היינו אמורים להיות עכשיו בעיצומו של סיכום השנה בקולנוע הישראלי, או בפריוויו חגיגי לקראת המהדורה השביעית של יום הקולנוע הישראלי. אבל אין. אין כלום. השבוע אנחנו מציינים חצי שנה מאז שבתי הקולנוע נסגרו, ובשעה שבשאר העולם בתי הקולנוע מתחילים לאט לאט להיפתח מחדש, הקהל לומד לשמור על מרחק ולעטות על הפה ועל האף מסיכות, וסרטים חדשים ומדוברים מתחילים באופן מהוסס לטפטף החוצה, ישראל חוגגת את ראש השנה תשפ"א עם סגר שני מביך ומשפיל.

הסרט הישראלי האחרון שיצא בשנת תש"פ היה "מאמי", אופרת הרוק הניסיונית, העוצמתית והמבריקה שביימה קרן ידעיה, שהיינו צריכים עכשיו להכתיר אותה כסרט השנה. אבל האם ייתכן סרט שנה, בשנה שבה כמעט ולא היו סרטים? זוכרים שנלי תגר היתה השחקנית הכי טובה השנה על "בשורות טובות"? זוכרים כמה התאכזבנו מ"המחשמלים" וכמה חיבבנו את "מחילה"? זוכרים כמה "עיניים שלי" עיצבן אותנו? כל זה קרה אי שם בקצה השני, הרחוק, הפרה–היסטורי של תש"פ. אבל שלושה ימים אחרי ש"מאמי" יצא לבתי הקולנוע, הכל נסגר. אולי זה הסרט שאשם בכל.

בחצי השנה האחרונה הוליווד – כמו כל תעשיות הקולנוע בעולם – ניסתה להבין איך מתמודדים עם מגיפה ועם בתי קולנוע סגורים. מה חשוב יותר: הצפייה הקולקטיבית באולמות או עצם הזמינות של תוכן חדש וטרי לקהל? וכך נוצרו קאסטות, מעמדות קולנועיים: סרטי הענק, אלה שמפיציהם ציפו (גם אם לשווא) שההפצה העולמית בקולנוע תניב לפחות מיליארד דולר, שמו את הסרטים בכספת והם יחכו עם האוצר הזה עד שבתי הקולנוע ייפתחו מחדש. לעומת זאת, סרטים קטנים יותר מיד נשלחו לשירותי הסטרימינג וה-vod. וכך נכון לעכשיו, דווקא הסרטים הקטנים יותר ("אף פעם, לפעמים, תמיד", "עוזרת אישית", "פאלם ספרינגס" ו"המלך של סטטן איילנד") הם הסרטים שזכו להכי הרבה באז השנה, דווקא כי הם העזו לצאת באופן אלטרנטיבי ולהגיע לקהל שהיה צמא לתוכן קולנועי חדש בבית.

אבל מי שנכנס להלם קטטוני היו אנשי הקולנוע הישראליים. מרגע שסגרו את האולמות כולם יצאו לחל"ת והקולנוע הישראלי קפא. דווקא בתקופה שבה אפשר היה להציע לקהל סרטים ישראליים קטנים ומאתגרים, מהסוג שבבתי הקולנוע היו נעלמים בתוך ההמון הרועש של שוברי הקופות ההוליוודיים, אף מפיק או מפיץ לא ניסה בכלל להביא סרטים עלילתיים אל הקהל בבית, מתוך מחשבה מיושנת להחריד, ומבלי לקרוא את המפה. מעבר לעובדה שסרטים ישראליים חדשים היו זוכים לבאז, לתקשורת ולקהל – ולו משום העובדה שממילא אין שום דבר אחר חדש לצפות בו – זה גם היה מייצר הכנסה כלשהי ליוצרים ולמפיקים.

הראשונים שקלטו מה קורה ומה התפקיד שלהם במצב החדש שנוצר היו אנשי סינמטק הרצליה, ניר נאמן וגיתית וינר, שב-19.3, ימים ספורים אחרי תחילת הסגר, השיקו סינמטק אונליין, עם לינקים שהופצו לצפייה חינמית בוואטסאפ. המיזם הזה פעל עד 30.4, ובשיאו 5,000 איש קיבלו מדי ערב לינקים לצפייה לסרטים שנבחרו בקפדנות מרשימה, רובם סרטים ישראליים קלאסיים בעותקים חדשים ומשופצים או סרטים קצרים. זה היה מיזם ללא כוונת רווח, שבו סינמטק הרצליה שילם לכל היוצרים, אבל לא גבה כסף מהקהל. הצלחתו הוכיחה הוכיח שיש צמא לסרטים ישראליים בסגר. "המוסד", שובר הקופות הישראלי של הקיץ שעבר, הביא 1800 צופים ב-24 שעות בפורמט הזה שבו הלינקים נשלחו לטלפון. סרט קטן וניסיוני כמו "אפריקה", שאיש לא שמע עליו לפני כן, ושזכה בפרס הגדול בפסטיבל חיפה לפני שנה, גרם ל-500 איש לצפות בו בארבע השעות שבהן הוא היה זמין לצפייה, במה שבעצם היתה הפרמיירה הציבורית שלו מחוץ לפסטיבלים. ואם מיזם ללא כוונות רווח שנעזר רק בקבוצות וואטסאפ ופייסבוק מגיע למספרים כאלה, תארו לעצמכם מיזם עם כוונת רווח, שגם משקיע כסף בשיווק ופרסום. כמות הצפיות הייתה גדלה בהרבה, והיתה יכולה להניב הכנסות משמעותיות, שלא היה צריך לחלוק בהם עם בעל בית הקולנוע.

הבמאי יאיר אגמון החליט להפיץ את סרטו התיעודי "כמו לב שעובד" בהקרנות אונליין ולא לחכות שהסינמטקים ייפתחו. אלפי צופים כבר ראו את הסרט, בהפצת גרילה שאגמון מארגן בעצמו ברשתות החברתיות. "אין לי מושג כמה צפו. אבל צפו הרבה", אומר אגמון. "אני יודע שמבחינה כלכלית זה היה משתלם לנו מאוד".

הסינמטקים הגדולים זזו הרבה יותר לאט. סינמטק תל אביב השיק שירות vod וכך גם חברת בתי הקולנוע "מובילנד" ואחריהם גם קולנוע לב. כולם השתמשו בממשק הסטרימינג והסליקה של חברת pres.global הישראלית, שבהמשך גם איפשרה את קיומם של פסטיבל דוקאביב ופסטיבל חיפה בפורמטים מקוונים. בן גולן ואלי ווידן, האנשים שעומדים בראש חברת pres.global ראויים לקבל את תואר אנשי השנה בקולנוע הישראלי, כי אילולא הם לא היינו מקבלים השנה שום תוכן קולנועי. ועדיין, אף סרט ישראלי עלילתי לא העיז להיות מופץ בבכורה ב-vod או בסטרימינג בכל החצי השנה האחרונה (בזכות דוקאביב, גורלם של סרטי תעודה חדשים היה מעט טוב יותר, והם כן הוצגו באתר הפסטיבל).

יש סרטים שברור למה הם מחכים לקולנוע. ביוני היה אמור לצאת סרטה החדש של טליה לביא, "אחד בלב". מפיץ הסרט, קולנוע לב, בוודאי לא ימהר לוותר על 600,000 רוכשי הכרטיסים שמחכים ללביא מאז "אפס ביחסי אנוש". סרטה של לביא היה מיועד לבכורה עולמית בפסטיבל טרייבקה, שהמהדורה הפיזית שלו התבטלה ברגע האחרון והוחלפה בגרסת אונליין מצומצמת, ובכורתו החדשה מיועדת לפסטיבל לונדון, שנכון לרגע זה עדיין אמור להתקיים בבתי הקולנוע שנפתחו שם מחדש. גם הדחייה של "הרפסודה", סרט נעורים שהיה אמור לפתות בסביבות 100,000 צעירים לקולנוע בחופשת הפסח, נשמעת הגיונית מבחינה מסחרית.

אבל שבועיים אחרי תחילת הסגר הראשון היו אמורים לצאת "שעתו האחרונה של מר קול" ו"קולות רקע", שני סרטים שכבר התחרו בפרסי אופיר ובפסטיבל חיפה ב-2019. למה הם מחכים? למה לא להוציא אותם ברגע זה לקהל בתשלום ב-vod או סטרימינג? למה לתת להם להתיישן על המדף? סרטו הקודם של יבגני רומן, "האיש שבקיר", היה הסרט הישראלי הראשון שהוצג בנטפליקס, שנה לפני שהוא מצא לעצמו מסך בסינמטק תל אביב, אז למה לא עכשיו? ולמה "אפריקה" מחכה? מעט ההקרנות הבודדות שהיו לו באתרי הסינמטקים הראו שדווקא הסרט יוצא הדופן הזה יכול למשוך הרבה יותר קהל אונליין מאשר רוכשי כרטיסים בקולנוע. הרשו לנו להמר ש"אסיה", סרטה של רותי פריבר, שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה המקוון, היה מביא הרבה יותר צופים לו היה מופץ ב-vod מאשר כשיופץ מתישהו אי פעם בבתי הקולנוע. וכך גם "ברזיל אהובתי", "נולדתי בירושלים ואני עדיין חי" ו"ככה את אוהבת" – סרטים שכבר הוצגו בפסטיבלים של 2019 ורק הולכים ומתיישנים במקום להגיע ברגע זה אל הקהל שאין לו שום דבר אחר לראות. אז למה לא?

התשובה היא שמרנות. כל המפיקים, המפיצים והיוצרים משוכנעים שיש להם ביד שובר קופות והם מפחדים לבזבז את הקהל הפוטנציאלי על הקרנת אונליין. רובם, כמובן, טועים. וצריך גם להגיד: לרוב המפיקים והמפיצים בארץ אין מושג איך להגיע לקהל הסטרימינג, שיאיר אגמון ואנשי סינמטק הרצליה ידעו איך להשיג דרך פייסבוק ואינסטגרם. איתן אבן, המפיק של "קולות רקע" מסביר: "'קולות רקע' הוא סרט שאתה רוצה לראות עם אנשים. בנוסף, אין מודל כלכלי שיכול לפצות על אובדן הכנסות מקולנוע. ה-vod הוא תוספת אך הוא עדיין לא מכסה על הפער, במיוחד כאשר הסרט בעל פוטנציאל קופתי משמעותי". אני מסכים לכל, אבל חלוק עליו במילה "משמעותי".

חדוה גולדשמידט, שמפיצה סרטים ישראליים בחו"ל מעדכנת שלאורך כל תקופת הקורונה סרטים ישראליים בהפצתה עשו חיל בשירותי ה-vod בחו"ל. אז למה לא בארץ? אני שואל. "לא חשבנו שהקורונה תישאר איתנו לאורך זמן כה ארוך. אני חושבת שעכשיו כולנו מחשבים מסלול מחדש, ויכול להיות שתראה בקרוב סרטים חדשים הולכים ישר לאונליין".

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב״כלכליסט״, 24.9.2020)

++++++++++

אנחנו כבר שלושה חודשים וחצי אחר כך, ומה השתנה? כלום. בשלושה החודשים שחלפו מאז המצב רק החמיר. סרטים ישראליים חדשים כמו ״אחד בלב״ (טליה לביא), ״הנה אנחנו״ (ניר ברגמן) ו״מותו של הקולנוע וגם של אבא שלי״ (שם שמסכם היטב את שנת 2020 מבחינתי) הוצגו בסטרימינג בפסטיבלים בחו״ל. ״אסיה״, שזכה בפרס אופיר, הופץ באתר הסטרימינג של רשת Curzon הבריטית. אבל בארץ, אף אחד מהם לא היה מוכן לצאת שלא בבתי הקולנוע. הסרט היחיד שהוקרן לקהל הרחב באינטרנט היה ״סאבלט״ של איתן פוקס, שהוצג כחלק מפסטיבל ירושלים לכל אורך עשרת ימי הפסטיבל, ואז ירד, מתוך כוונה ותקווה לצאת לבתי הקולנוע בהמשך השנה. ״מותו של הקולנוע וגם של אבא שלי״ הוצג באתר של פסטיבל ירושלים למשך סוף שבוע אחד, אחרי שזכה שם בפרס הראשון בתחרות העלילתית הישראלית. ו״אסיה״ הוצג במשך שבוע באתר של קולנוע לב – ללא שום פרסום – רק כדי לעמוד בתנאי הסף ובדדליין של האוסקר האמריקאי.

בעולם, האולפנים משנים פרדיגמות של הפצת סרטים, מחפשים איפה נמצא הקהל במצב החירום שמציין בקרוב שנה שלמה. בתי הקולנוע אולי ייפתחו במרץ-אפריל, אבל האם הקהל יבוא? ובעוד קל להבין למה הבמאים הישראליים רוצים שהסרטים שלהם יוקרנו אך ורק באולמות קולנוע עם מסך גדול ובחושך, למה המפיקים, המפיצים והקרנות לא מורידים אותם אל קרקע המציאות ומבקשים מהם – או דורשים מהם – ללכת לאיפה שנמצא הקהל, וכרגע זה בבית.

התוכן הישראלי משגשג בשנה האחרונה עם סדרות טלוויזיה שהופכות לאירועים – ״חזרות״, ״מנאייכ״, ״טהרן״, ״הטבח״, ״לאבד את אליס״, ״שעת נעילה״. הקהל בבית מחפש תוכן מקורי ומקומי. אבל הקולנוע הישראלי מפספס את כל המומנטום הזה בהחלטה שלו לצאת לשנת שבתון. כשבתי הקולנוע ייפתחו יהיה עליהם לחץ עצום של סרטים שיחפשו מסך. הסרטים שלא יצליחו מיד, יידחקו במהרה לאולמות הקטנים וייזרקו בזריזות החוצה. ורק אז יקלטו המפיקים והיוצרים שבשביל מה הם חיכו כל הזמן הזה. מי שימצא דרך להוציא עכשיו סרט ישראלי חדש עכשיו – באינטרנט או ב-vod – רגע לפני הסגר השלישי או הרביעי, יעשה מהלך היסטורי.

הבעיה כנראה היא שלהבדיל ממחלקות ההפצה האמריקאיות, שיודעות להעריך כמה כסף סרט יכניס מהפצה בקולנוע ומהפצה אונליין, ויודעות מה באמת כל סרט שווה, מנקודת המבט של הקהל, בארץ אין מי שיתעסק בזה. ואף מפיץ לא מוכן להגיד ליוצרי הסרטים את האמת על הסרטים שלהם. אולי לכן צריך מבקרי קולנוע. אז תנו לי להגיד לכם, יוצרי ״קולות רקע״ ו״אסיה״: בבתי הקולנוע – אי שם אחרי שהמגיפה הזאת תסתיים – הסרטים שלכם לא יעשו כלום. כל המומנטום המסחרי שהיה להם אבד. אבל אם תוציאו אותם עכשיו לצפייה ביתית הם יהפכו לאירוע – קולנועי, תרבותי, תקשורתי. זה נכון גם ל״סאבלט״ הקטן והחינני, שהפורמט הביתי יחמיא לו. זה בוודאי נכון לכל סרטי 2019 שיגיע לבתי הקולנוע ענתיקות. וזה גם יכניס קצת כסף ליוצרים, למפיקים ולמפיצים. עולם הקולנוע מחשב מסלול מחדש בעקבות הקורונה, רק בארץ הוא עבר למצב סטנד-ביי מתוך המחשבה השגויה שברגע שהעולם יחזור לשגרה אפשר להמשיך מאיפה שעצרנו. זה לא נכון.

ציוץ