01 ינואר 2021 | 09:15 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“נשמה” (פיקסאר), ביקורת

״נשמה״. מסע לעולם הבא

דיברתי על ״נשמה״ (כולל קטעים מהפסקול של טרנט רזנור ואטיקוס) בחצי השני של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

לפני 25 שנה יצא סרט הקולנוע הארוך של אולפן צעיר ועצמאי בשם פיקסאר. לסרט קראו צעצוע של סיפורובין לילה פיקסאר החברה שהוקמה במקור כבית תוכנה על ידי גורגלוקאס, שמכר אותה לסטיב גובס שמכר אותה לדיסני הפכה למותג. מי שעמד בראש החברה מיסודה ועד לפני שנתיים, והאיש שקיבל את כל הקרדיט על הגאוניות שלה, היה גון לאסיטר, שביים את כל הסרטים הראשונים של האולפן והפך את פיקסאר למה שהיא בית חרושת לרגשות. אבל כמעט מתחילת הדרך של פיקסאר עמד מאחורי לאסיטר איש נוסף, שהיה קשה להחמיץ כי הוא מתנשא לגובה של 1.94 מטר, ובכל זאת הוא שמר על פרופיל נמוך וצנוע ונדחק לצללים. זהו פיט דוקטר. לפני שנתיים לאסיטר פרש מניהול החברה ומתפקידו כאחד הבכירים בתאגיד דיסני, אחר ששלל עדויות מעובדות החברה האשימו אותו בהטרדה מינית. מי שנכנס לתפקידו, בתור המנהל הקריאטיבי הבכיר של פיקסאר, הוא דוקטר בן ה-52. וכמו בסצינת פלאשבק בסרט שלהם שבה הגיבור פתאום מתוודע למשהו משמעותי שהיה כל הזמן מול עיניו והוא מעולם לא שם לב אליו קודם כך גם בסיפור של פיקסאר, ברגע שלאסיטר זז הצידה אנחנו מבינים בדיעבד עד כמה משמעותי היה התפקיד של דוקטר ביצירת כל 27 הסרטים הארוכים שהחברה הפיקה. ארבעה מהם הוא ביים ועל שניים (“למעלהוהקול בראש“) הוא זכה באוסקר.

בסוף השבוע שעבר הוציאה חברת דיסני לשירות הסטרימינג שלה את הסרט החדש של פיקסאר, “נשמה“, שדוקטר כתב וביים. אם סרטו הראשון, “מפלצות בעמעסק בעולם החלומות וסרטו הקודם, “הקול בראש“, עסק בהמחשת עולם הרגשות שמתקיים בתוך הראש שלנו, הרי שנשמההוא מעין פרויקט משלים, העוסק בעולם הנשמות, בעולם הבא ובעולם שלפני. בשלושתם דוקטר מוכיח שכמו הבמאי היפני היאו מיאזאקי מושא הערצתו הוא משתמש באנימציה כדי לדבר על מטאפיזיקה, על כל מה שמופשט ולא מוחשי בעולם שמחוץ למגע ידינו.

נשמה“, שהיה אמור לצאת לבתי הקולנוע עוד ביוני והגיע לבסוף לסטרימינג באמריקה בדצמבר, הוא הסרט הראשון שבו פיקסאר אולפן הומוגני של גברים לבנים, רובם בוגרי בית הספר לאמנות של קליפורניה מציבה במרכזו גיבור שחור (התסריטאי קמפ פאואר והראפר דויד דיגס הובאו כתגבורת יצירתית, להבטיח ייצוג נכון ולא סטריאוטיפי של הדמויות האפריקאיותהאמריקאיות הניו יורקיות), פסנתרן ג׳ז ניו יורקי.

דוקטר נולד במינסוטה למשפחה של מוזיקאים. אמו מורה למוזיקה, אביו מנצח על תזמורת בית ספר ואחיותיו מנגנות בתזמורות קלאסיות ידועות. רק הוא, שהרגיש בודד ומבודד כל שנות ילדותו, בחר ללכת ללמוד אמנות ואנימציה. אז עכשיו, כשהוא הבוס, הוא עשה סרט על מוזיקאים. גיבור נשמההוא מורה למוזיקה בחטיבת ביניים שחולם להיות פסנתרן גז בעל שם, כמו אביו. אבל הוא מרגיש שכל חייו היו החמצה אחת גדולה. כשמביטים לאחור על סרטי פיקסאר, החל מצעצוע של סיפור“, וקוראים את הראיונות שהוא נתן ב-25 השנים האחרונות, מבינים שדוקטר טופח על ידי לאסיטר כיורשו זמן קצר אחרי הגעתו לחברה, כשהוא בן 21. דוקטר אמנם ביים את סרטו הראשון רק ב-2001 (“מפלצות בעמ“), הסרט הראשון של פיקסאר שלאסיטר לא ביים, אבל הוא היה אחד התסריטאים הבולטים באולפן. הוא היה שותף לכתיבת צעצוע של סיפור“, וביסס את דמותו של באז שנותאור על עצמו, ועל חלומותיו כילד להיות אינדיאנה גונס. גם הילד בלמעלהמבוסס על חוויותיו כנער דחוי ונטול חברים. ואת דמות הילדה שבראשה משתוללים הרגשות של הקול בראשהוא ביסס על דמותה של בתו. ובנוסף הוא שותף לכתיבת התסריט של וולאי“, אחד מסרטי האנימציה הגדולים בכל הזמנים.

כך שדוקטר הוא בראש ובראשונה ענק של אתגרים תסריטאים. קשה להמעיט באמביציה ובמורכבות של התסריט של נשמה“, שמספר על אותו פסנתרן מתוסכל (גיימי פוקס) שרגע לפני שהוא מגשים את חלומו מוצא את עצמו מגיע בעקבות תאונה אל סיפו של גן עדן. הרצון שלו הוא לברוח מעולם הנשמות ולחזור לגופו, כדי להתחיל סוף סוף את החיים שהוא תמיד חלם לעצמו. דוקטר סיפר שאת היסוד לסרט הוא הגה אחרי זכייתו השנייה באוסקר, כשהוא הבין שהוא הגיע לפסגה, הגשים את כל משאלותיו, ועדיין הרגיש תחושה מאכזבת של זה הכל?”. ואם שני אוסקרים לא ממלאים את חייו ואת אושרו של אדם, אז מה כן.

אבל מנגד, הסרט מספר את סיפורה של דמות בשם 22 (בקולה של טינה פיי), נשמה ממחצב הנשמות, שעדיין מעולם לא נולדה, למרות שהיא כבר שם אולי כמעט מאז בריאת העולם. יש לה חרדה מהחיים. המפגש של גו, שמשתוקק לחזור לכדור הארץ, ושל 22, שלא רוצה לעשות את זה בשום אופן ולא מבינה למה בני אדם עושים עניין כזה גדול מהחיים, ילמד את שניהם משהו על איך להיות אנושיים, ועל התמודדות עם החמצות, אכזבות והתחושה שלפעמים לא לגמרי ברור לנו מה משמעות החיים או תכליתם.

אני פתי גמור כשזה מגיע לסרטים על גן עדן ועל נשמות, לכן התהיה הגדולה שלי בקשר ל״נשמה״ היא למה סרט עם פוטנציאל כה גדול, רעיונות תסריטאים יפים ואנימציה מרהיבה ביופיה, בסופו של דבר הותיר אותי לא לחלוטין מרוצה. זה בוודאי קשור לכך שההתרה של הסיפור היתה חלשה באופן ניכר ביחס לנקודת הפתיחה החיננית שאיתה הסרט התחיל. סרט שמנסה להגיד דברים גדולים על משמעות החיים, בסופו של דבר מסתפק בתובנות קטנות – החיים יפים גם בלי הצלחות גדולות. ג׳ו הגיבור צריך ללמוד שבעוד חלומותיו הפרטיים מתפספסים לו ומשאירים אותו מתוסכל, הוא מחמיץ את העובדה שהכישרון האמיתי שלו הוא בלהיות מורה ומנטור. וכך גם הסרט מחמיץ את הפוטנציאל שלו להיות גדול באמת ונותר מדריך שימושי לחיים שרגע השיא שלהם הוא אכילת פיצה.

נשמהממשיך רעיונות שנשמעו בסרטים כמו נחיה ונאהבשל אלברט ברוקס או השמיים יכולים לחכותשל וורן בייטי שעסקו באנשים שמגיעים לגן עדן וצריכים לערוך לעצמם חשבות נפש וספירת מלאי. אבל הוא גם מזכיר משהו מזיווג משמיים“, סרטו הנפלא והמעט נשכח של אלן רודולף, שגם מספר על נשמה שטרם נולדה וההיכרות הראשונה שלה עם החיים והעולם הפיזי של מגע, ריחות וטעמים. ובעיקר, יש משהו שמזכיר את אלה חיים נפלאיםשל פרנק קפרה שכמותו הוא מסע חניכה של אדם שחי בתחושת החמצה, והמלאך שמלווה אותו מראה לו את חייו מנקודת מבט אחרת. וזו, מן הסתם, הסיבה שדיסני החליטה שלא לעכב את הסרט יותר ולהוציא אותו כעת, כי יש משהו באווירה מחבקת החיים של הסרט שהופכת אותו לסרט חג מולד כמעט מושלם, למרות שהוא לא גורם להשתנקות כמו ״אלה חיים נפלאים״. כי השמיים אולי יכולים לחכות, אבל דיסני לא.

(גרסה מורחבת לטקסט מ״כלכליסט״, 30.12.2020)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה