האודיסיאה לסרט השנה

דיברתי על סרטי השנה שלי בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

///

איזו שנה מחורבנת, יה אללה. לטובת העשורים הבאים שיתקלו בפוסט הזה בעתיד נזכיר שב-2020 העולם נדבק בווירוס הקורונה ובפעם הראשונה בתבל (מאז המבול?) אירוע  בריאותי/סביבתי אחד שיתק את העולם כולו. מנקודת המבט שלנו, אנשי הקולנוע, זה אמר שבאמצע מרץ בתי הקולנוע נסגרו בכל העולם (בסין זה קרה כבר בינואר). בקיץ חלק מבתי הקולנוע בעולם התחילו להיפתח ולהיסגר לסירוגין, אבל לא בניו יורק, לוס אנג'לס או ישראל. תוך כמה שבועות מתחילת הסגרים האולפנים התחילו להוציא סרטים לשירותי הסטרימינג (האמריקאים) ולדחות אחרים ל-2021. אבל בדיעבד אפשר להגיד שרוב מה שנשלח לסטרימינג ול-vod לא היה הקרם דה לה קרם של הקולנוע שהיינו אמורים לקבל השנה. לא שאני חושב שאם ג'יימס בונד החדש או "מהיר ועצבני 9" היו יוצאים השנה כמתוכנן הם היו הופכים לסרטי השנה שלי, אבל היתה תחושה שהאולפנים זורקים מהספינות שחהם סרטים שהם ממילא הרגישו שהם מטען עודף. היתרון במצב הוא שזה הפך את שנת 2021 לשנה הגדולה של סרטי תעודה, סרטים עצמאיים וסרטי ארט-האוס שזכו לתשומת לב ציבורית ותקשורתית יותר מכל שנה אחרת. אבל מצד שני, מבחינת הטעם שליף זה רק הפך את השנה המדכאת הזאת לעוד יותר מדכאת, כי הסרטים האלה היו אפרוריים ומדכאים.

ראיתי כמה סרטים שחיבבתי השנה, אבל גם ראיתי כמות עצומה, מפתיעה ובלתי נסבלת של סרטים גרועים (נטפליקס, מה הסיפור שלכם?). ראיתי המון סרטים שזכו לביקורות מעולות אבל בכנות לא הבנתי על מה עמיתיי מדברים (ע"ע "לעולם לא, לעיתים נדירות, לפעמים, תמיד", ״פרה ראשונה" ו״צלילי המטאל״), וראיתי המון סרטים שאהבתי רק חצי מתוכם, כאילו שלא גמרו אותם עד הסוף.

עוד שתי הערות לגבי הפורמט המעט שונה השנה. בשנים קודמות הכנסתי, כמקובל, סרטים שזמינים לצפייה בישראל. סרטים שלא הופצו קיבלו קטגוריה משל עצמם. השנה אני מכניס לרשימה כל מה שראיתי, כי במילא כמעט הכל היה על המחשב או בטלוויזיה, כך שבסוף הכל יגיע. חלק מהסרטים הוצגו בפסטיבלי הקולנוע והיו זמינים לצפייה פומבית לפרק זמן קצר, אחרים הוצגו בשירותי הסטרימינג בחו״ל (ארה״ב או אנגליה). הפער הזה שנפער השנה בין ישראל לשאר העולם, בו שוב סרטים מגיעים ארצה בעיכוב של חודשים, היה עוד אחד מתופעות הלוואי המתסכלות והמעצבנות של נגיף הקורונה. אז סלחו לי אם לא כל מה שנמצא ברשימה זמין ברגע זה לצפייה בארץ, זו צבחינתי המלצה לצאת לחפש אותם או להתאזר בסבלנות כי בסוף הכל מגיע.

הערה שניה: בשנים הקודמות ליוויתי כל סרט עם צילום יפה ועם לינק לביקורת שלי עליו. השנה אני מפרסם את הרשימה בלי תמונות, כי לא מגיע לשנה הזאת שום חגיגיות והדר, ולרוב בלי לינקים כי לצערי תמצאו ברשימה לא מעט סרטים שלא כתבתי עליהם ביקורת, מכל מיני סיבות.

הנה פודקאסט סיכום השנה בקולנוע של גיקונומי, עם תומר קמרלינג, דורון ניר, ראם שרמן ואני. היכנסו לדף הפודקאסט או האזינו כאן

(תזכורת: ״נשים קטנות״ ו-״1917״, שהוצגו בארץ בינואר, נכנסו לסיכום השנה שלי בשנה שעברה. אם הייתי דוחה אותם לשנה הזאת, הם היו מגיעים למקום הראשון והשני ברשימת סרטי השנה של 2020).

סרטי השנה של ״סינמסקופ״

1. ״הטיול ליוון״, מייקל ווינטרבוטום

הסרט היחיד השנה שממש הצחיק אותי וממש גרם לי לבכות ובסופו מיד צפיתי בו שוב, ושוב צחקתי ושוב בכיתי. הפרק הרביעי בסדרת הסרטים הדוקו-דרמטיים של מייקל ווינטרבוטום עם סטיב קוגן ורוב בריידון מתחיל בטורקיה – במה שנראה כמו הומאז׳ ל״עץ האגס הפראי״ של נורי בילגה ג׳יילון, ונודד משם לכיוון יוון ובעקבות ״האודיסאה״ של הומרוס, בחיפוש אחר האיתקה של גיבורי הסרט (אני מתייחס לגרסת הסרט ולא לגרסת הסדרה ששודרה בטלוויזיה הבריטית). כמו בסרטים הקודמים, שאת כולם אהבתי אבל לא ככה, בריידון וקוגן עושים דו-קרב של חיקויים, בדיחות ואלתורים תוך כדי שהם זוללים אוכל במסעדות פאר, אבל הסרט הזה, יותר מכל הסרטים הקודמים, מוותר מהר על הקטעים התיעודיים והמאולתרים והופך לסרט מסע של בן בעקבות אביו. הסרט כרגע לא זמין לצפייה חוקית ומסודרת בישראל, אבל אמור להגיע לערוצי הסרטים בחודשים הקרובים.

2. ״בוראט סרט המשך״, ג׳ייסון וולינר

קפסולת הזמן המושלמת לשנת 2020. כל מה שהיה בשנה הזאת נדחס לסרט אחד שיהיה מוצג היסטורי ארכיאולוגי לדורות הבאים, שילמדו ממנו על עידן טראמפ, על מגיפת הקורונה, שהסרט הזה בפוקס אדיר מתעד את פריצתה באמריקה, ועל סרטים עלילתיים שמעמידים פנים שהם סרטי תעודה או ההפך. סשה ברון כהן ושות׳ עשו סרט מצחיק, נוקב ושבוחנים אותו מקרוב יש בו גם וירטואוזיות קולנועית שתופרת יפה את בסצינות הדוקו אם הסצינות המתוסרטות שמתחברות בסוף לסרט עם עלילה מפתיעה ומצחיקה שחושפת מאיפה הגיע וירוס הקורונה. (אמזון פריים וידיאו).

3. ״המשפט של השבעה משיקגו״, ארון סורקין

אחד הסרטים הבודדים השנה שהיה בהם משהו אופטימי, סוחף ומרומם נפש, ואחד הסרטים הבודדים השנה שהיה בו משהו הוליוודי אולד-פאשן, כמו פעם, וליקקתי את האצבעות ממנו. נכון, אם ספילברג היה מביים את הסרט, כמו שהוא תיכנן במקור, הוא היה יוצא מבריק פי 1.5 לפחות, אבל התסריט הנפלא של סורקין והמשחק של מרק ריילאנס, אדי רדמיין וסשה ברון כהן – שהכתרתי אותו בפודקאסט שלי כאיש השנה שלי – הופך אותו לסרט היחידי מ-2020 שיהפוך לקלאסיקה. (נטפליקס)

4. ״טנט״, כריסטופר נולן

בשנה שבה הסרטים התנהלו כאילו הם על מכונת הנשמה, הגיע הסרט הזה, שראיתי על מחשב עם אוזניות, בעיניים פעורות ועם חיוך עצום על הפנים. בפשטות, הסרט שהכי נהניתי ממנו השנה. כמה קיטורים שמעתי עליו רק כי הוא סתום. רבותיי וגבירותיי, היצירות הכי טובות וזכורות בקולנוע היו סתומות. זה התפקיד שלנו הצופים לפצח ולפענח אותם. צריך להיות מאוד מפונקים כדי לראות את סצינות הענק של נולן ולהגיד ״סתם סרט כי לא הבנתי את רצף הזמן״. הסרט לא זמין לצפייה בארץ, ומפיציו מקווים שהוא יוקרן בארץ באיימקס בסביבות מרץ.

5. ״מאנק״, דיוויד פינצ׳ר

המחווה היפהפיה של דיוויד פינצ׳ר לקולנוע ההוליוודי של הדור של אבא שלו. עבודת עיצוב ובימוי יפהפיה שהיתה גם קצת מתסכלת בגלל חוסר אחידות. התפעלתי מהחצי הראשון, אבל אהבתי מאוד את החצי השני. (נטפליקס)

6. ״אמריקן אוטופיה של דיוויד בירן״, ספייק לי; ״המילטון״, תומס קייל

שירותי הסטרימינג האמריקאים הביאו הביתה שתי הפקות מוזיקליות מברודוויי, שזכו לסרטי הופעה נהדרים וסוחפים. ״המילטון״ הוכיח עד כמה היצירה הזאת, שעלתה ב-2016, רלוונטית גם לשנת 2020, שנת Black Lives Matters. ובכל פעם שאתם קצת מצוברחים, שלוק קטן מ״אמריקן אוטופיה״ – המופע הנפלא של דיוויד בירן על בסיס שיריו – ואתם באופוריה. (שני הסרטים עדיין לא זמינים רשמית בארץ).

7. ״אביבה״, בועז יכין

הסרט שהכי אהבתי בפסטיבל חיפה. זה סרט נטורלל, אסטרקטי, יומרני, לא משויף עד הסוף, קצת סתום, אבל הוא כישף אותי עם האנרגיה והליבידו שלו. הוא מתחיל עם הומאז׳ים נהדרים לסרטים של ז׳אן-לוק גודאר – מ״2 או 3 דברים שאני יודע על אודותיה״ ועד ״הבוז״ – ואז מספר סיפור אהבה בין גבר ואשה, כששני שחקנים, אחד מכל מגדר, מגלמים את שתי הדמויות הראשיות. הניסיון להגיד משהו על מגדר ומיניות לא לגמרי עובד, אבל ההברקה של ״אביבה״ היא שזהו סיפור אהבה שמסופר באמצעות מחול, והאבסטרקטיות החושנית הזאת עוברת נפלא. יכין, בן להורים ישראליים שגדל בניו יורק, היה לרגע ילד הפלא של הוליווד, עם חוזים אצל ג׳רי ברוקהיימר, אבל בסרט הפצפון הזה – שנע ביו ניו יורק לפריז ללוס אנג׳לס – הוא דווקא מתחבר לשורשיו הישראליים. בובי ג׳ין סמית, בוגרת אוהד נהרין ובת שבע, אחראית על הכוריאוגרפיה וגם מגלמת את אחת מארבע הדמויות. כל השירים בסרט הם של אסף אבידן. ובסופו של דבר, קשה שלא לראות בסרט מכתב אהבה של יכין לאקסית שלו, הבמאית עלמה הראל, שגם עזרה בבימוי הסצינות של הסרט-שבתוך-הסרט בסוף. (זמין לצפייה ב-yes VOD)

8. ״עוד סיבוב״, תומס וינטרברג

הסרט הזה הוקרן פעם אחת בפסטיבל סרטים בערבה וסחף את רוב פרסי האקדמיה האירופית לקולנוע והוא בטח יזכה באוסקר לסרט הזר. יונייטד קינג עדיין מתכננים להוציא אותו לבתי הקולנוע, ויש להם זמן עד האוסקרים באפריל כדי זמן למנף אותו, אבל אני למדתי השנה שאסור לחכות כי הכל יכול להידחות, אז הנה הוא כאן כבר עכשיו: הסרט הראשון של תומאס וינטרברג שאהבתי. מאס מיקלסון מגלם מורה כבוי שמתוך שיעמום וייאוש מתחיל עם חבריו ניסוי אידיוטי: לראות כמה שיכורים הם יכולים להיות במשך היום כדי למצוא את הנקודה שבה האלכוהול משפר את התפקוד ולא פוגע בו. זה סרט מאני-דפרסיבי שמצליח להעביר היטב את שתי הקצוות הקיצוניות של החוויה הזאת – האקסזטה המידבקת כשהניסוי עולה יפה, ואת הקריסה הנפשית והגופנית כשהניסוי, כצפוי, יוצא משליטה.

9. ״המלך של סטטן איילנד״, ג׳אד אפטאו

עוד סרט שאהבתי רק חצי ממנו. החצי הראשון, המתמקד בדמותו של פיט דיווידסון, שהיה שותף לתסריט, הוא בלתי נסבל. ובכלל, דיווידסון הוא בעיני קומיקאי בלתי נסבל. אבל החצי השני – שמתמקד בסיפור האהבה של ביל בר ומריסה טומיי ובתחנת כיבוי האש של סטיב בושמי – הוא אפטאו במיטבו. כמו ״עוד סיבוב״ גם החצי השני של ״המלך של סטטן איילנד״ הוא מבט על גבריות ועל חברות בין גברים, שיש בה מידה שווה של בהמיות ושל עדינות וחמלה. (ב-VOD)

10. ״The Climb״, מייקל אנג׳לו קובינו

הסרט הזה היה בפטיבל קאן לפני שנה וחצי, יצא משם עם פרס, עשה סיבוב בין כל הפסטיבלים החשובים של 2019, אבל סוני קלאסיקס החליטו להפיץ אותו רק במרץ 2020. ואז קורונה. הוא יצא בסוף רק באוקטובר, בעיקר בהקרנות אונליין. הסרט העצמאי הקטן הזה נכתב ומבוצע על ידי מייקל אנג׳לו קובינו, שגם ביים, וקייל מארווין, שמגלמים דמויות בשם מייקל וקייל. בכל פעם שהם נפגשים, אחד מהם למעלה והשני למטה. אבל הסיטואציות מצחיקות (וצורבות) והמיזנסצינה המופלאה של קובינו – שמביים בשוטים אינסופיים -הופכת את הסרט לא רק לבעל תסריט שנון, אלא גם לסרט עם שאפתנות קולנועית לא צפויה. (בקרוב ב-VOD).

11. ״אמריקן דהרמה״, ארול מוריס

שנתיים לקח לסרט הזה להגיע אלינו. סרט תיעודי נהדר שמסביר יפה מה היה סוד כוחו של ממשל טראמפ, ואיך קולנוע, פופוליזם ותעמולה מעצבים את הדימויים שלנו. (בערוץ HOT8).

12. ״גלים״, טריי אדוארד שולץ

עוד סרט חצוי לשניים. החצי הראשון שלו מחשמל  בסיפורו של צעיר שחור המצוי במסלול ללא מוצא, כשמצלמתו של שולץ מביעה את הסחרחרה שבה הוא מצוי עם בתנועה מעגלית עקבית. סרט שבו השפה הקולנועית מעצימה את הסיפור. (ב-VOD)

13. ״זו לא קבורה, זו תחייה״, למוהנג ג׳רמיה מוססה

באוקטובר הייתי בצוות השיפוט של התחרות הבינלאומית של פסטיבל חיפה ושם נחשפתי לסרט האפריקאי המכשף הזה – שקיבל מאיתנו את פרס הסרט הטוב ביותר. עכשיו הוא הנציג הראשון של לסוטו לאוסקרים. סרט פיוטי, פולקלוריסטי, כמעט מבט אתנוגרפי על כפר קטן ותושביו המתמודדים עם העובדה שעליהם לפנות אותו לצורך בניית סכר. אפשר להשוות את הסרט לקולנוע הגיאורגי של סרגיי פרג׳נוב או לסרטים האיראניים של מוחסן מחמלבאף (שהיה איתנו בצוות השיפוט ומאוד הוחמא מההשוואה), אבל יש בסרט הזה גם משהו שלא ראיתי לפני כן בקולנוע. כנראה משהו שאפשר לקרוא לו ״אפריקאי״.

14. ״טיילר רייק: חילוץ״, סם הרגרייב

איש הפעלולים של האחים רוסו (שביים השנה את הסקנד יוניט ב״המנדלוריאן״) ביים תחת השגחתם של האחים את סרט האקשן של השנה. בשנה שבה הסרטים, כמו הצופים, היו קצת בטטות כורסה, הסרט הזה היה זריקת האדרנלין היחידה שהתערבבה עם מחזור הדם שלנו. (נטפליקס)

15. ״הבוגד״, מרקו בלוקיו; ״מרטין עדן״,פייטרו מרצ׳לו

שני סרטים איטלקיים מיבול 2019 (האחד בוגר קאן השנה בוגר פסטיבל ונציה), שהגיעו השנה למסכי הסטרימינג והטלוויזיה שלנו. שניהם סרטים בעלי ארומה אירופאית קלאסית. (VOD).

16. ״אני חושבת לגמור עם זה״, צ׳רלי קאופמן

רק בצפייה השניה אהבתי את הסרט המשונה הזה. אולי בצפייה השלישית גם אבין אותו. (נטפליקס)

17. ״עוזרת אישית״, קיטי גרין

אני לא חסיד גדול של דרמות ריאליסטיות אפרוריות שמציגות באופן פדנטי את שגרת יומה של הגיבורה, אבל הסרט הזה ריתק אותי. המבט של הבמאית בדמות הראשית שלה (בגילומה של ג׳וליה גרנר) שעושה בנאמנות ובצייתנות את עבודת המשרד שלה בחברת הפקה ניו יורקית, ומנקה אחרי אורח החיים האקססיווי של הבוס שלה (שאותו אנחנו כמעט ולא רואים): הסמים, התרופות, האוכל והנשים. המוני נשים. המצלמה נשארת על פני הגיבורה כשהיא מבינה מה קורה מאחורי הדלת, ולאיזו סמטה ללא מוצא היא הכניסה את עצמה. הסרט הוקרן בפסטיבל ירושלים אונליין ועדיין זמין לצפייה באתר הפסטיבל, ומתישהו בקולנוע.

18. ״המוצב״, רוד לוריא

בשנה שהתאפיינה בסרטים אנטי-טראמפיים, סרטו של רוד לוריא הצליח להיות פטריוטי, בתקופה שבה נדמה שהמילה הזאת יצאה מהאופנה. זהו, בפשטות, סרט המלחמה של השנה, עם שעה של סצינת קרב מטורפת והפניית תשומת לכך שגם המלחמה באפגניסטן היתה מיותרת ועלתה בחייהם של חיילים אמריקאים, שהציגו גבורה תחת אש, אבל הופקרו על ידי פיקוד אדיש. (VOD)

19. ״On the Rocks״, סופיה קופולה

בכל שנה אחרת ספק אם הסרט הזה היה נכנס לדירוג השנתי, אבל ב-2020 ״חביב״, ״חמוד״ ו״מקסים״ הם שמות תואר מספיקים כדי להיחשב לסרטים שאהבנו. וזה היה סרט חביב, חמוד ומקסים. עם צילום יפה בפילם בניו יורק, עם צ׳ט בייקר בפסקול ועם ביל מוריי בשיא השרמנטיות שלו. (אפל טי.וי)

20. ״אונדינה״, כריסטיאן פצולד

הסרט הראשון בפילמוגרפיה של הבמאי הגרמני כריסטיאן פצולד שאהבתי, כי יש בו משהו שנראה כמו אגדת עם שנושקת למיסטי ולמסתורי, שגם מתחברת לפולקלור המיתולוגיות הגרמניות, שמשלב בין אהבה אינסופית ובלתי אפשרית, ובין הגיאוגרפיה וההיסטוריה של ברלין. זה נשמע קצת שכלתני, אבל זה פשוט סרט נורא רומנטי, במובן הגרמני של המילה.

ציונים לשבח: חמשת הסרטים האחרונים שראיתי בקולנוע, בין ינואר למרץ, לפני הקורונה: ״קול קדומים" (העיבוד השני לספר של ג׳ק לונדון השנה, אחרי ״מרטין עדן״, כאן כסרט ילדים עם רגעים נהדרים), ״סוניק״ (אם פרנק קפרה היה מביים משחק מחשב, ואם ג׳יימס סטיוארט היה קיפוד כחול מהחלל החיצון), ״משחקי ציד״ (סאטירה פוליטית במסווה של סרט אימה), ״בלתי נראה״ (לא רע), ״קדימה״ (הסרט הטוב של פיקסאר השנה).

חובה להזכיר: "The Eddy", פרק ראשון; ״שעת נעילה״, פרק ראשון; ״המנדלוריאן״, עונה 2 פרק 8.

You Could've Been a Contender: ״פאלם ספרינגס״ ו״נשמה״. כמה רציתי לאהוב את שני הסרטים האלה, שתפורים בדיוק מחומרי הגלם שאני הכי אוהב בקולנוע. לופ הזמן הבודהיסטי/אקזיסטנציאליסטי של ״פאלם ספרינגס״, שמנסה להיות ״לקום אתמול בבוקר 2.0״, ויש בו המון סצינות מקסימות ורעיונות מעניינים, אבל הוא בסופו של דבר חושף את רדידותו כשהוא לא מצליח לפצח את הסוף. ואותו דבר ״נשמה״, שבכל רגע בו קיוויתי לגלות שהוא סרט מבריק, כי יש בו המון רעיונות יפים, והוא יפהפה ויזואלית, אבל גם כאן נקודת המוצא המרגשת לא מגיעה להתרה שהיתה הופכת את הסרט הזה לקלאסיקה חד םעמית ולסרט שמצליח לנסח איזו אמת עמוקה ומרגשת. ואולי זה העניין, הם לא מספיק מרגשים, למרות שהיה לשניהם את הפוטנציאל. כמה רציתי שהם יהיו סרטי השנה שלי, אבל הם לא.

ציוץ