"וונדר וומן 1984". אולפני וורנר דחפו את המפיצים המקומיים מתחת לאוטובוס

לפני כשבועיים אולפני וורנר – וחברת האם שלהם, תאגיד הטלקום AT&T – הדהימו את עולם הקולנוע כשהכריזו שבגלל מגיפת הקורונה, שרק הולכת ומחמירה בארצות הברית, הם יוציאו כל סרטי הקולנוע שיועדו להפצה תיאטרלית ב-2021 באופן סימולטני בשירות הסטרימינג החדש של התאגיד, HBO Max. אם במהלך 2020 האולפנים העבירו לסטרימינג ול-vod רק את הסרטים הקטנים שלהם, או סרטים שהם האמינו שממילא לא צפוי להם עתיד מזהיר בקופות, הרי שההכרזה הזאת של וורנר היתה הרמת דגל לבן. כניעה מוחלטת וקיצונית. החל מ"וונדר וומן 1984", שיוצא בארה"ב ביום שישי, והמשך ב"חולית" ו"מטריקס 4", הסרטים הגדולים ביותר של השנה הקרובה – מבחינת תקציבים וציפיות – יהיו זמינים לקהל האמריקאי שמנוי על HBO Max בחינם בבית.

מה אפשר ללמוד מההכרזה הזאת? בראש ובראשונה, שאולפני וורנר לא מאמינים שאמריקה עומדת לחזור לשגרה בקרוב, ושבתי הקולנוע עומדים להישאר סגורים בשעה שהסרטים שלהם ילכו ויתיישנו על המדפים. מסקנה שניה: פרטי העסקה בין החברות האחיות, וורנר ו-HBO Max, לא פורסמו, אבל יש להניח שוורנר תקבל מחברת הסטרימינג לא מעט כסף עבור כל סרט, חלקו מתקציב השיווק וחלקו מתקציב התוכן, ושחברת AT&T ממנפת את המשבר הזה כדי להקפיץ את שירות הסטרימינג החדש לליגה של הגדולים (קרי, נטפליקס ודיסני פלוס). אם הם יצליחו, ההימור הזה ישתלם לא רק מבחינת כמות המנויים אלא גם מבחינה כלכלית. מסקנה שלישית: אולפני וורנר לא מאוד מודאגים מפיראטיות. זו הרי היתה לכאורה הבעיה – ברגע שסרט זמין לסטרימינג, יהיה מי שיהפוך אותו לקובץ זמין הורדה לא חוקית. ובעוד HBO Max זמין כרגע בעיקר בארה"ב, אולפני וורנר עדיין מקווים להכניס לעצמם עוד מזומן על ידי הפצה בבתי הקולנוע בעולם (ובעיקר במזרח אסיה, שם בתי הקולנוע פתוחים ברובם). ההכרזה של וורנר גרמה לרואי השחורות להכריז שהנה, הקולנוע אכן מת והכל עובר לסטרימינג, למרות שוורנר הצהירה שזו רק הכרזה זמנית, עד לסוף הקורונה. אבל התגובות הכועסות של במאים כמו כריסטופר נולן ודני וילנב, שעובדים עבור האולפן ומקבלים ממנו את הקנווס הכי גדול, עשויים להשאיר את האולפן ללא יוצריו הבולטים.

בישראל, בה בתי הקולנוע סגורים ושירות HBO Max לא זמין, מתכננים מפיצי וורנר להוציא את הסרט למסכים במרץ, ומקווים שהקהל הרחב יתאזר בסבלנות כדי לראות את גל גדות על המסך הכי גדול. הלב של חברת ההפצה המקומית פועם בהתרגשות: בזכות גדות "וונדר וומן" מ-2017 מכר כ-800 אלף כרטיסים. הם לא היו רוצים לוותר על אפשרות ללהיט כזה גם השנה, אלא שעכשיו הם צריכים להתמודד לא רק עם הווירוס אלא גם עם ההחלטה של וורנר, שמתעלמת מהמבט הגלובלי ומתמקדת בעיקר בשוק האמריקאי, תוך שהם זורקים את המפיצים הבינלאומיים שלהם מתחת לאוטובוס.

ואחרי שמפיצי וורנר בישראל אפשרו לקבוצה קטנה של כתבי קולנוע לצפות בסרט על המסך הגדול, אפשר אולי לתהות שמא לאולפני וורנר היתה סיבה נוספת להוציא את הסרט באופן בהול ומיידי בחג המולד (אחרי שהיה אמור לצאת במקור ביוני, ומשם נדחה בגלל הקורונה לאוגוסט ומשם נדחה לאוקטובר): טיימינג. הסרט הזה מתרחש ב-1984, אבל הבמאית פטי ג'נקינס יצרה אותו באופן ספציפי ומודע עבור שנת 2020. כל יום נוסף של הסרט לתוך 2021 והוא מאבד משהו מהרלוונטיות שלו.

לפני שהיא היתה חתומה על שובר הקופות הגדול ביותר שבוים על ידי אשה, ג'נקינס היתה מזוהה בעיקר עם סרט הביכורים שלה, "מונסטר" (עליו זכתה שרליז תרון באוסקר), ועם העובדה שהפכה לבמאית מבוקשת לפיילוטים טלוויזיוניים – "קילינג" ו"בגידה". במילים אחרות, לפני שהיא פנתה לקומיקס ופנטזיה, ג'נקינס הרגישה בבית בחיק הריאליזם. אולי לכן כשהיא לקחה על עצמה להיות שותפה לכתיבת התסריט ל"וונדר וומן 1984" היא ביקשה להגיד משהו שיהיה רלוונטי לשעת יציאת הסרט, לפני שהמציאות באה ושינתה את המועד הזה. ומה היה הכי חשוב לה להגיד כדי שיישמע ביוני 2020? שיש אנשים שמשתמשים בטלוויזיה ובתקשורת כדי להפיץ שקרים ולקדם את עצמם על חשבון אחרים. לכן הדמות הכי משמעותית ב"וונדר וומן 1984" היא של מקסוול לורד, במקור זהו נבל–על מעולם הקומיקס של די.סי משנות השמונים, כנראה בהשראת איל התקשורת רוברט מקסוול (צופי "סמולוויל" זוכרים אולי את דמותו שם). אבל בגרסה של ג'נקינס ושות' הוא איש עסקים כושל שמנסה להתגבר על פשיטת הרגל שלו על ידי הפיכתו לסלבריטי בטלוויזיה עם בלורית מנצחת ותדמית של ווינר. אבל כל התדמית הזאת היא רק כיסוי לרצון שלו לקבל "עוד, עוד, עוד", על פי המוטו שלו. והוא יעשה הכל ויבטיח הכל, גם אם זה יביא לחורבן העולם, והכל באמצעות הטלוויזיה. מזכיר מישהו? "עוד, עוד, עוד" הוא גם המוטו של הסרט כולו, שטורף וזולל את הפקת הענק ההיסטרית הזאת שלרגעים נראית כיוצאת משליטה. מול החיוך המזויף של מקסוול לורד, ג'נקינס מציגה גרסה מלנכולית של וונדר וומן שמנסה להציל את העולם בחשאי, אבל מקבלת פתאום קהל גלובלי עצום. את דמותו של מקסוול לורד מגלם פדרו פסקל, שמקבל כאן הזדמנות ראשונה להפוך לכוכב קולנוע, אחרי שבמשך שתי עונות הוא היה הקול מאחורי המסיכה של "המנדלוריאן" (ולפני כן ב"משחקי הכס" ו"נרקוס").

מצפייה בסרט – עם האווירה הג'ורג' אורוולית המתלווה לעובדה שהוא מתרחש ב-1984 ומציג עולם תקשורתי שבו האמת היא שקר ומלחמה היא שלום – קשה שלא להסיק שיוצריו כיוונו אותו לשנת הבחירות באמריקה, להשתמש בכלים של פנטזיה ואפילו סאטירה, כדי לגרום לקהל המיליונים שאמור לצפות בסרט להתפקח מהאשליה שמישהו כמו דונלד טראמפ באמת חושב עליהם ודואג להם ולא לו ולתאוות הכסף, הכוח והאגו שלו. הסרט גם מזכיר שטראמפ אינו נדיר, ושיש לא מעט אנשי עסקים מגלומניים כמוהו לכל אורך ההיסטוריה, זו האמיתית וזו הבדיונית. כך שהכותרת של הסרט – לו היה יוצא בתאריך המיועד לו – היתה יכולה להיות "וונדר וומן מנצחת את דונלד טראמפ, עכשיו תורכם". אלא שטראמפ הפסיד את הבחירות ללא עזרת הסרט – הווירוס שדפק את אולפני וורנר, הרס גם את הקריירה הפוליטית של הנשיא – וב-20.1 אמור להיות מושבע לבית הלבן הנגאטיב המושלם שלו: אדם שמציג את עצמו כאמפתי וצנוע, שינסה להושיט לאומה יד כדי לעזור לה לקום ולהשתקם – רפואית, חברתית וכלכלית. כך שב-21 בינואר האספקלריה הצבעונית של "וונדר וומן 1984" היתה כבר נראית מיושנת. וזו סיבה מספיק טובה כדי לגרום לאולפני וורנר להבין שהסרט מתיישן להם בין הידיים ולהוציא את הסרט לקהל האמריקאי כל עוד אמריקה המציאותית עדיין דומה לאמריקה הכאוטית, על סף מלחמת עולם וקריסה כלכלית, כפי שהיא מוצגת ברגעי השיא בסרט. העובדה שהסרט מסתיים בחג המולד עוזרת לו להפוך (שוב, עבור האמריקאים) למתנה המושלמת לחג. רגע של אופטימיות לסיומה של שנה פסימית.

(פורסם ב"כלכליסט", 25.12.2020)

ציוץ