19 דצמבר 2020 | 22:34 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

האמת של דיוויד מאמט (ראיון)

דיוויד מאמט בביתו בלוס אנג׳לס. מתחיל מבראשית

שבע שנים שדיוויד מאמט לא הוציא סרט חדש שהוא כתב או ביים, מאז ״פיל ספקטור״, סרט הטלוויזיה שלו ל-HBO עם אל פצ׳ינו. הוא זכה בפוליצר על כתיבת המחזה ״גלנגרי גלן רוס״ והיה מועמד לאוסקר על התסריטים של ״פסק דין״ ו״לכשכש בכלב״ והתסריט שלו ל״הבלתי משוחדים״ של בריאן דה פלמה הפך אותו לסופרסטאר. הוא תסריטאי עילוי, ולא היה לנו את קוונטין טרנטינו בלי הדיאלוגים המהירים כצרור יריות והעלילות מרובות הטוויסטים שהפכו לסימן ההיכר שלו. אבל כיום מאמט, בן ה-73, מרגיש שהוא מנודה מהוליווד, שהוא הוכנס לרשימה שחורה. הסיבה: הוא ימני והוא זועם. בשנים האחרונות הוא כותב לא מעט מאמרים לכתב העת השמרני ״נשיונל רוויו״ והוא חושב שדונלד טראמפ היה הנשיא הטוב ביותר של אמריקה, ״בוודאי בימי חיי״.

שוחחתי עם מאמט לפני כמה שבועות באמצעות זום מביתו בלוס אנג׳לס – כשאשתו, השחקנית הבריטית רבקה פידג׳ן (ששיחקה בסרטיו ״הכבוד של ווינסלו״ ו״הקשר הספרדי״) עוזרת לו עם כל הצדדים הטכניים של ההתחברות למחשב ולאינטרנט (מאשתו הראשונה, לינדזי קראוז, ששיחקה בסרטיו הראשונים, נולדו לו שתי בנותיו, המחזאית קלרה מאמט, והשחקנית זושיה מאמט). השיחה התקיימה במסגרת סדרת מפגשים חודשיים תחת הכותרת ״לפגוש את המאסטרים״ ביוזמת בית הספר לקולנוע מעלה. המפגש עם מאמט הוקרן בשבוע שעבר כחלק מתכני הפסטיבל הראשון לקולנוע יהודי בתל אביב. כי גם את זה צריך לדעת: לפני כ-33 מאמט חזר בתשובה. בערך.

״כשהייתי בן 40 התחלתי ללמוד על יהדות, כי אשתי רצתה שנתחתן בחתונה יהודית. אני, בתור יהודי מתבולל ואפיקורס, רק רציתי לברוח מכל מה שקשור ליהדות. אבל אז גם אני הלכתי איתה לשיעורי מבוא ליהדות, ומצאנו רב נהדר, הרב מרדכי פינלי, וגיליתי שאני לא יודע כלום על יהדות ושהטקסטים היהודיים הרבה יותר מעניין מ׳הניו יורק טיימס׳ ובטח שיש בהם יותר אמת״.

כיום, מאמט כבר מסוגל לקרוא את פרשת השבוע בעברית. ״ההפתעה הגדולה שלי היא כמה הטקסט התנ״כי המקורי שנון וקצבי. אנחנו באמריקה מכירים את התנ״ך מתרגום המלך ג׳יימס, שהוא תרגום מאוד פיוטי ופרחוני לטקסט שהוא הרבה יותר תמציתי במקור״. כשאני שואל אותו האם נכון מה שקראתי פעם בראיון איתו שהוא כותב כל יום, הוא אומר: ״זה נכון. אני מנסה לא לכתוב בשבת, אבל לפעמים אני שוכח”.

אז מאמט לא מתעסק יותר מדי במצוות, אבל הוא מוקסם מהתורה, ובעיקר הפך למעריץ גדול של הציונות ושל מדינת ישראל, והוא ביקר כאן לא מעט פעמים ב-30 השנים האחרונות, וגם כשאני רוצה לדבר איתו על רוברט דה נירו ואל קאפונה ב״הבלתי משוחדים״, זה בסוף חוזר למדינת ישראל.

צפיתי שוב בהבלתי משוחדיםלקראת השיחה שלנו והופתעתי לראות שאל קאפונה, כמו שמגלם אותו רוברט דה נירו, מאוד מזכיר בגינונים שלו את דונלד טראמפ. הגרנדיוזיות, המעברים המהירים בין מצבי רוח, בין חיוך לאיום, תחושה של בעל הבית ששולט בעולם. גם אתה חושב שיש דמיון בין מישהו כמו אל קאפונה ובין דונלד טראמפ?

״מאז שהחיים במערב הפכו עירוניים, הערים הפכו למוקדי הכוח ומי שהשתלט על ניהול העיר היו גופים שלפעמים נקראו המאפיה ולפעמים קראו להם מפלגות פוליטיות. כך שאין באמת הבדל בין המאפיה ובין המפלגות. וככל שארצות הברית פונה יותר ויותר שמאלה מוקדי הכוח עברו יותר ויותר לערים, שזה אומר לידי אנשים שלא באמת משתתפים בניהול המדינה, אבל חושבים שהם בעלי האדמה. בדיוק כמו שאל קאפונה עשה בצד הדרומי של שיקגו, שבה גדלתי, וכמו שג׳ו ביידן עשה כשהוא היה סגן הנשיא. זו הסיבה שאנשים שיש ברשותם מנגנון פוליטי משתמשים בו לא כדי לקיים את השבועה שלהם לעם, אלא כדי לנצל את הכוח שברשותם״.

שמתם לב לטוויסט שמאמט זרק לסיפור? אני השוויתי את טראמפ לאל קאפונה, ובתשובתו נשמע שהוא מסכים להשוואה, אבל הוא חושב שקאפונה דווקא דומה לג׳ו ביידן. זו לא היה אי הבנה מצידו, זו אג׳נדה.

״טראמפ היה הנשיא של העם, הוא נבחר על ידי העם, כמה נורא הוא כבר יכול להיות. אבל התקשורת האמריקאית רדפה אותו. הוא גם הנשיא הראשון מאז הארי טרומן שעשה משהו יטוב עבור היהודים. כי אנחנו היהודים לא ממש חכמים כשזה מגיע לפוליטיקה. במשך 2000 שנה האסטרטגיה שלנו מול העולם היתה ׳בבקשה אל תרביצו לנו׳. וזה השתנה ב-1948, בזכותכם, עם הקמת מדינת ישראל. מאז שליהודים יש מדינה הם יכולים לראשונה לדרוש מהעולם שיתייחס אליהם כאל בני אדם. לא לבקש, לדרוש. בדיפלומטיה בינלאומית הדבר היחיד שהעולם מכבד זה כוח. אז לישראל יש את הכוח כיום להגיד, ׳אם לא תכבדו אותנו, נהרוג אתכם׳״.

הטרנספורמציה הציבורית שלו השתנתה ב-2008, כשפרסם מאמר בווילגוויסשכותרתו היתה למה אני כבר לא ליברל חסר דעת“, ובו הוא בעצם יצא מהארון בתור איש שמזדהה עם הקו השמרני והימני בפוליטיקה האמריקאית. “הווילגוויסכבר לא קיים, אני מזכיר לו. “עליו השלום“, הוא עונה בהגיה יידישאית. “מעולם לא כתבתי את המשפט הזה“, הוא אומר בכעס. מאמט מאוד רגיש כשנוגעים לו בטקסטים.

הטקסט הזה נולד מרעיון של הרב שלי שאמר לנו בבית הכנסת שאנחנו צריכים לדעת לקיים דיון פוליטי על פי עקרונות הלימוד היהודי. הוא אמר שהוא צריך לדעת לנסח את מה שאני מאמין בו, ואני צריך לדעת לנסח את מה שהוא מאמין בו, ואז אנחנו צריכים לראות האם יש עובדות ששנינו יכולים להסכים עליהם. אז יש לנו בסיס שעליו אנחנו יכולים לדבר עליו מתוך הסכמה. באותה תקופה כתבתי מחזה בשם ׳נובמבר׳, קומדיה על הנשיא, שגרמה לי להתעניין בפוליטיקה. מה שכתבתי במאמר הוא שעד אז התייחסתי לעצמי כאל ׳ליברל חסר דעת׳, וזה לא דבר יפה להגיד על עצמי. אז אם אני לא אדיב לעצמי, איך אוכל להיות אדיב למי שלא מסכים איתי? מה שהווילגוויס׳ עשו היה להדפיס את המשפט הזה ׳למה אני כבר לא ליברל חסר דעת׳ על כל פאקינג שער העיתון וקאבום, הכניסו אותי לרשימה השחורה של הוליווד. לא ידעתי שאני ימני ולא הגדרתי את עצמי ככזה, אבל גיליתי שהשם שלי הפך לרפש במדיה הליברלית. אז אמרתי לעצמי ׳זה מעניין, אני צריך לחשוב על זה׳. ואז התחלתי לכתוב על פוליטיקה וגיליתי שכנראה תפיסת העולם שלי שמרנית״.

מאמט עם אשתו, השחקנית רבקה פידג׳ן

לפני שנתיים כתב מאמט מחזה על הארווי וויינסטין, עם ג׳ון מלקוביץ׳ בתפקיד הראשי, שהועלה בווסט אנד בלונדון ולא זכה לאהדה. ״זו היתה קומדיה בסגנון הקומדיה דלארטה או מולייר. ובקומדיה יש כמה דמויות קבועות, אחת מהם היא הנואף הזקן והשמן, וככה כתבתי אותו. יצא לי לעבוד עם וויינסטין, הוא היה בריון״.

כשמסתכלים לאחור על מכלול יצירותיו של מאמט בתיאטרון ובקולנוע, מגלים שהוא מעולם לא היה מעודן בטיפול שלו בנושאים רגישים, מעולם לא התעסק בלהיות פוליטיקלי קורקט ותמיד הציג תפיסת עולם קרבית, של עולם במלחמה מתמדת שבו החזקים טורפים את החלשים. מהבחינה הזאת, כשמסתכלים במבט מחודש על האכזריות של “גלנגרי גלן רוס”, “אוליאנה”, “הבלתי משוחדים”, “הופה”, “לכשכש בכלב” , “ספרטן” ו”פיל ספקטור”, לא מאוד מפתיע שהאיש הכועס שכתב אותם הוא כיום תומך המפלגה הרפובליקנית.

בין אם זה הארווי וויינסטין או אל קאפונה או פיל ספקטור, שרצח אשה בביתו, או ג׳ימי הופה או הנוכלים והרמאים מ”שם המשחק” או “העוקץ הספרדי”. אתה נמשך לכתיבה על מפלצות, על אנשים פגומים מוסרית.

“מה עוד מעניין אותנו? אנחנו מרכלים על הנושאים האלה ואנחנו רואים סרטים על אנשים כאלה. אפילו בתורה אתה פוגש אנשים שהם לאו דווקא טובים, אבל הם תמיד מעניינים. מי רוצה לכתוב סרט מחזה על משהו שהוא קצת לא-בסדר? זה לא כיף. עדיף בעיניי לכתוב על החוטאים ולא על הצדיקים, כי אין הרבה מה לכתוב על צדיקים. כמו שרוברט מוסיל כתב, הם ‘אנשים ללא תכונות’. ובכנות, אם אתה לא כותב על מה שמעניין אותך, אתה לא באמת סופר. אתה חייב לכתוב על נושאים פרובוקטיביים״.

אמת ושקר הם נושאים שחוזרים בלא מעט מסרטיך. למשל, העובדה שבכל סרטי הנוכלים שלך, הגיבורים מתפרנסים משקרים והעמדות פנים. לעומת זאת, כשוואל קילמר קורא טקסט על חוקי המלחמה ב”ספרטן” כתוב שם “תמיד תגיד את האמת”. מה התפקיד של אמת ושקר בסרטים שלך?

“שקר הוא הבסיס לכל דרמה. לאנשים יש סוד ואנחנו מחכים לגלות את האמת. אנחנו קוראים עכשיו את ספר בראשית ואנחנו רואים שמרגע שהעולם מתחיל, הוא מתחיל עם שקרים. אדם משקר על חווה, חווה משקרת על הנחש, זה הכל שקרים”.

אתה עושה תחקיר לפני שאתה יושב לכתוב תסריט? למשל, על עולם ה-MMA לסרט “Red Belt”?

“אני לא עושה תחקיר. המאייר של סילברסטין – שכתב את ‘העץ הנדיב’ – היה חבר טוב שלי, כתבנו יחד את ‘דברים משתנים’, והוא היה אומר שאם אני עושה תחקיר אז אני פשוט אשב לקרוא טקסטים של אנשים אחרים שלא עשו תחקיר. את עולם ה-MMA למשל אני מכיר טוב כי אני מתעסק בזה כבר שנים. כשכתבתי את ‘היחידה’, סדרת טלוויזיה על המקבילה האמריקאית לסיירת מטכ”ל הישראלית, המצאתי הכל ואז גיליתי שהכל נכון”.

אמרת בעבר שהרולד פינטר וסמיואל בקט הם שניים מהכותבים שהכי השפיעו עליך. באיזה אופן הם השפיעו עליך?

“זה נכון, אבל זה לא שניסיתי לחקות אותם. אני פשוט זוכר כשקראתי אותם בפעם הראשונה ואמרתי לעצמי ‘וואו, לא ידעתי שמותר לכתוב ככה’, התפעלתי מהאופן שבו הם כתבו וקיוויתי שאוכל לכתוב באופ כזה. או כשקראתי את המחזות של צ’כוב, שהוא למעשה המציא את קומדיית המצבים. היכולת שלו לכתוב מעט מילים ולהיות מצחיק מאוד הרשימה אותי”.

היית מחזאי ואז הפכת במאי תיאטרון, היית תסריטאי ואז הפכת במאי קולנוע. איך עברת מכתיבה לבימוי, זו תמיד הייתה המשאלה שלך?

“התחלתי כשחקן, אבל הייתי שחקן גרוע וכל הזמן רק אמרתי לשחקנים האחרים מה לעשות, ואז הבנתי שבמקום להיות שחקן אני צריך להיות במאי. הקמתי בשיקגו קבוצת תיאטרון ולא היה לנו כסף לקנות מחזות, אז התחלתי לכתוב אותם. כתסריטאי, כתבתי שני תסריטים שפיטר ייטס היה אמור לביים, ‘שם המשחק’ ו’דברים משתנים’, אבל פיטר פרש מהבימוי ונתקענו בלי במאי. אז המפיק, מייקל האוזמן, אמר לי ‘אתה תביים’. אמרתי לו שמעולם לא ביימתי סרט אז הוא אמר, ‘אל תדאג, נעזור לך’. וזה מה שגיליתי: שעל הסרט, האדם שצריך לדעת הכי מעט מכולם הוא הבמאי, כולם נמצאים שם כדי לעזור לו. כולם מקצוענים ובעלי ניסיון כדי לעזור לבמאי לעשות את הסרט, זה דבר די מופלא”.

“הבלתי משוחדים”. פאק יו, בריאן דה פלמה

האם עכשיו כשאתה רואה סרטים שאתה כתבת ובוימו על ידי במאים אחרים האם אמרת לעצמך ״אני הייתי יכול לעשות את זה יותר טוב״?

״ברור. כל הזמן. יש סצינה ב׳הבלתי משוחדים׳ עם עגלת התינוק שמידרדרת במורד המדרגות באמצע קרב יריות. כשראיתי את הסצינה הזאת זעמתי. רציתי להגיד לבריאן דה פלמה ׳זה הכי טוב שלך? אני יודע שהסצינה הזאת כבר בוימה קודם על ידי סרגיי אייזנשטיין. השם שלי מופיע על התסריט ואני צריך שהקהל יחשוב שאני גונב מאייזנשטיין? פאק יו׳. זה מה שרציתי להגיד לו. הנה, עכשיו אמרתי לו״.

(גרסה מורחבת לראיון שפורסם ב”כלכליסט”, 16.12.2020)

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה