״סאבלט״ של איתן פוקס. גרב גרב

״סאבלט״, סרטו החדש של איתן פוקס (״יוסי וג׳אגר״, ״ללכת על המים״), זכה השבוע לבכורתו הישראלית בתור סרט הפתיחה של פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים בגרסתו המקוונת. זאת אחרי שבכורתו העולמית בחודש מרץ בפסטיבל טרייבקה הועברה ברגע האחרון מבתי הקולנוע לאתרי סטרימינג כשניו יורק נסגרה בגלל הקורונה. ומאז, הסרט עשה סיבוב פסטיבלים בינלאומי – כולל פסטיבלים יהודיים וישראליים בעולם – רובו בגרסאות אונליין. כך ראה רוב העולם את רוב הסרטים הישראליים החדשים שיצאו ב-2020, אבל לא בישראל. אחרי הפסטיבל גם מפיציו יחכו בסבלנות לרגע פתיחת בתי הקולנוע – זאת בשעה שבממשלה דווקא מתחילים לתכנן הגבלות חדשות – ולפקק התנועה העצום שיווצר על המסכים ברגע שאלה ייפתחו. ואנחנו מחכים למפיצים האמיצים שיסתנכרנו למה שקורה השנה בכל העולם חוץ מישראל, ויתחילו למצוא מודל הפצה בסטרימינג גם לסרטים ישראליים חדשים. לכן, כל הכבוד לצוות ״סאבלט״ שלפחות היה לו האומץ לאפשר צפייה בו לפחות השבוע. עד סוף השבוע הוא עדיין זמין להשכרה ולצפייה באתר של פסטיבל ירושלים.

״סאבלט״ הוא סרט הקולנוע הראשון שפוקס מביים מאז ״בננות״ ב-2013, וסרט הקולנוע השביעי שלו, בקריירת בימוי בת 26 שנה שנעה הלוך ושוב בין קולנוע ובין טלוויזיה. בעוד שהפרויקטים הטלוויזיונים של פוקס היו תמיד לוקאליים, ברוב סרטיו היתה פניה לקהל בינלאומי, שאכן הפכה את פוקס לאחד הבמאים הישראליים המוכרים בזירה העולמית. הדיאלקט של פוקס, כבמאי מקומי מאוד שמנסה לתווך את המציאות הישראלית לקהל בינלאומי, הפך אותו גם לאחד הבמאים החביבים עליי, כי פוקס עשה סרטים ישראליים עם מבטא אמריקאי. כאלה שלרוב יהיה בהם פולקלור מקומי, אבל כזה שעובר מבעד לעיניה של דמות חיצונית, שמגלה אותו לראשונה. אגב כך, ב-26 שנות הקולנוע שלו מאז ״שירת הסירנה״, מתברר שפוקס הוא גם המתעד הרשמי של תל אביב הקולנועית, ו״סאבלט״ מאפשר להשוות את הנוף של פלורנטין ב-2020, מול הנוף של ״פלורנטין״ מ-1996.

כמו ש״ללכת על המים״ מספר על תייר זר שמגיע לישראל ועל הישראלי שהופך למדריך הטיולים המקומי שלו, כך גם ״סאבלט״. הסרט מספר על מייקל (ג׳ון בנג׳מין היקי), עיתונאי מ״הניו יורק טיימס״, בעל טור במדור התיירות העיתון בו הוא מנסה לפצח עיר זרה תוך חמישה ימים, מבלי להידרש לאטרקציות התיירותיות הנדושות שלה. זה ה״תייר מזדמן״ של פוקס (שכתב את התסריט יחד עם איתי סגל, שכתב איתו את ״הסיפור של יוסי״ ואת הסדרה ״משפחה חדשה״). העיתונאי מגיע לדירה שהוא אמור לסאבלט בפלורנטין, אלא שהדייר, תומר (ניב ניסים), התבלבל בתאריכים ולא הכין אותה עבורו. וכאן מתחילה היכרות בין השניים שיכולים לאכלס את הגרסה הלהטב״ית של ״הזוג המוזר״: המבוגר, הפדנט, המסודר, המופנם, ומולו הצעיר, החפיפניק, המבולגן והמוחצן. זה לא רק מפגש של דורות, אלא גם של יבשות. מתברר שהיהודי המבוגר מאמריקה סוחב על עצמו מטען יהודי מסורתי ורגיש יותר מזה של ידידו החדש שחי במדינת היהודים, אבל בניתוק מוחלט מעברו, כך למשל האמריקאי מתגעגע לקידוש שסבא שלו היה עושה בליל שבת, ואת פיסות החלה שהוא היה זורק לעבר בני המשפחה, מנהג שמייקל הצעיר והמבוגר לא הבין ומעולם לא טרח לברר, ושתומר כלל לא הכיר (וכמו הרבה אנקדוטות בסרט, גם הרגע הזה הוא סט-אפ חינני למשהו שלא מקבל בהמשך פיי-אוף, ונותר בגדר פרפראת סמול-טוק). או, למשל, כשאחת הדמויות בסרט מספרת שהיא רוצה לעבור לגור בברלין, מייקל המופתע תוהה האם זה לא נראה להם משונה לחיות בברלין, ״בירת האסון היהודי הגדול ביותר״. שאלה שהשניים משיבים לה בפרץ צחוק של סוטול והדחקה.

״סאבלט״. הבועית

״סאבלט״ נראה לרגעים כמו סיבוב מינגלינג ביצירותיו של פוקס. הסיור התיירותי פה ושם בארץ ישראל שמזכיר את ״ללכת על המים״, החזרה ל״פלורנטין״, המפגש הרומנטי הרגעי של בין גבר צעיר ובין גבר מבוגר וכבוי שמנסה להתאושש מטרגדיה אישית שהיה גם ב״הסיפור של יוסי״, ומפגש הקצוות האנושי והאידיאולוגי בתוך דירה אחת, שהיה הלב של ״הבועה״. אפילו חנות המאפים של ״בננות״ – או משהו דומה לה – עושה הופעת אורח. תל אביב של פוקס ממשיכה להיות בועה של אמנות, קולינריה, שמש ונהנתנות, שצפה בתוך עולם שבכל עשור משהו אחר יושב על כתפיה. תל אביב של ״סאבלט״ היא כבר לא עיר של פיגועים, עיתונאים ורייבים נגד הכיבוש כמו שהיתה ב״הבועה״, אבל היא של צעירים שלא רוצים לחיות בה, ושלא יכולים להרשות לעצמם לגור בה.

בכל אחד מסרטיו של פוקס יש רגע שבו החן וחביבות החיצוניים – שמרוויחים מהעובדה שפוקס תמיד עובד עם הצלמים הכי טובים (במקרה של ״סאבלט״, הצילום היפה הוא של דניאל מילר) – מפנים מקום למשהו עמוק ומעמיק יותר. ״הבועה״ ו״הסיפור של יוסי״, וגם ״בננות״ – עם הדימוי הקאמפי–פופי שלו – הכילו סצינות שבהן הגיבורים נגעו ללב, וסיפור הבריחה שלהם הפך את הסיפור האישי שלהם לעצוב יותר. אבל ״סאבלט״, מקסים וחינני ככל שיהיה, מותיר את שני הגיבורים שלו רק עם קווי מתאר לדרמה, שאף אחד מהם לא מפתח לרגע בלתי נשכח. ולכן הסרט נותר כסקיצה מסומנת, למפגש שהיה יכול להיות טעון יותר, בין שני אנשים שאולי במציאות אחרת היו יכולים להיות אותו אדם, בהפרש של 30 שנה. אבל בין אם השחקנים לא מצאו את העומק של הדמויות, או אם זו הסכמטיות של התסריט, היה חסר ב״סאבלט״ עוד בית אחד לפני הפזמון שייתן לסרט את הנפח שהיו בסרטיו הקודמים של פוקס. וכך, בלי הדמעות החנוקות שפוקס ידע להגניב לסרטיו הקודמים מבלי להפוך אותם למלודרמות מוקצנות, ״סאבלט״ הוא בסך הכל עוד פיסה אחת פוטוגנית בפורטרט העשיר ורב השנים שפוקס (הירושלמי במקור) מצייר על תל אביב, העיר שלעולם לא משתנה, ואף פעם לא נראית אותו דבר.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב״כלכליסט״, 15.12.2020)

ציוץ