"יהודה איש קריות והמשיח השחור". המסר מופיע בשם הסרט

דיברתי על "יהודה איש קריות והמשיח השחור" (כולל השיר זוכה האוסקר מתוכו) בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

שם סרטו של שאקה קינג אמנם לא מסגיר את עלילתו, אבל חושף באופן בוטה ולא אלגנטי את המסר שלו. "יהודה איש קריות והמשיח השחור" אינו סרט תקופתי המתרחש בירושלים של ימי בית שני, אלא סרט ביוגרפי תקופתי המתרחש באמריקה של 1969 ועוסק בחייו ובמותו של פרד המפטון, יושב ראש סניף שיקגו של מפלגת הפנתרים השחורים, שנהרג בעת שסוכני אף.בי.איי פרצו לדירתו וחיסלו אותו כשהוא רק בן 21.

במשך שנים, עבור הקהל הלבן באמריקה, המילים "הפנתרים השחורים" נחשבו לשמה של קבוצת טרור מיליטנטית – שחורים חמושים שקראו למלחמה על השוטרים הלבנים. אבל כפי שאנחנו לומדים מ"יהודה איש קריות והמשיח השחור", שזכה השבוע בשני פרסי אוסקר וזמין לצפייה בערוצי ה–VOD, הפנתרים השחורים היתה קבוצה של פעילים חברתיים שפעלו בשכונות המצוקה ועזרו להעניק לשחורים מעוטי היכולת גישה לחינוך, בריאות ובעיקר עסקו במפעל הזנה שסיפק ארוחות בוקר לילדים. היו גם מקרי אלימות בין הפנתרים ובין השוטרים, אבל הפנתרים – על פי הסרט – גם השיגו הפסקת אש בין כנופיות הרחוב של שיקגו (כל הסרט מתרחש בדיוק בתקופה שבה מתקיים באותה עיר המשפט שהונצח בסרט "המשפט של השבעה משיקגו", שגם בו יש נציגות קטנה אך חשובה לפנתרים השחורים).

לאקית סטנספילד האנמי מגלם את את דמותו של גנב מכוניות שנתפס על ידי האף.בי.איי ונסחט על ידי אחד הסוכנים להסתנן לשורות הפנתרים ולהתחיל להעביר מידע מבפנים על פעילותו של יו"ר הסניף. הסרט שנראה שהמבנה שלו מושפע באופן ברור למדי מ"החבר'ה הטובים", מציג את האופן שבו דמותו הכריזמטית של המפטון (בגילומו המצוין של דניאל קאלויה, שזכה השבוע באוסקר על תפקידו), משפיעה על חייו של הסוכן המושתל, שהיה נטול מודעות פוליטית עד שהתחיל לשמוע את נאומיו של האיש שהאף.בי.איי ראה בו את אויב המדינה.

זה היה ראש האף.בי.איי, ג'יי אדגר הובר (מרטין שין) שנתן את ההוראה לחסל את המפטון, לא רק כי הוא שחור, אלא גם כי הוא מבטא בנאומיו ובמעשיו את השקפת העולם המרקסיסטית שלו – ובאמריקה, כל מה שמדיף ריח של סוציאליזם, צדק חברתי ושוויון, נחשב לסכנה לשלום הציבור. זה גם הדבר הכי טוב בסרט הלא–אחיד הזה: בכל פעם שקאלויה פותח את הפה בתור המפטון ומתחיל לנאום נאום חוצב הלהבות, הלהבות נחצבות והסרט מקבל את רגעיו הטובים ביותר.

הסרט – שהופק, נכתב, ובוים על ידי יוצרים שחורים (אמריקאיים ובריטיים) – מעניק קול ונוכחות לדמויות שההיסטוריה האמריקאית דחקה לשוליים, ומציג את הנראטיב האלטרנטיבי לזה שהוצג באופן מסולף בתקשורת המיינסטרים, כך שכן – מדובר בשיעור היסטוריה מעניין. אבל כיצירה קולנועית יש בסרט הזה משהו דידקטי ודל–אנרגיה שלא מצליח להתרומם למשהו שהוא גדול יותר מהמסר שלו. אין בו רגעים של קולנוע מופתי, סוחף ומרומם. אם כבר, אז הרעיון – להציג את סוכן האף.בי.איי כיהודה איש קריות, שמלשין לקלגסים הרומאים על מקום הימצאו של ישו, והם מוציאים אותו להורג – הופך את הסרט לעוד יותר דידקטי בהציגו נראטיב נוצרי (על אקטיביסט מרקסיסט?), שבו המפטון הוא ישו בן זמננו, שסוחף אחריו את ההמונים, מטיף לתמיכה בחלש, ואז מוצא להורג, כי המפטון, כמו ישו, מת כדי לכפר על חטאינו. שם הסרט, אם כך, קצת מייתר את הסרט כולו, סרט שכל רעיונותיו החברתיים והתיאולוגיים נמצאים כבר בפוסטר. נותרה, אם כן, רק סיבה אחת לצפות בסרט: נאומיו של המפטון, והביצוע המוזיקלי והרתמי המושלם של קאלויה, הם אכן פיסות מופת של רטוריקה, ו–50 שנה אחר כך, נדמה שמסריו של המפטון עדיין רלוונטיים, ואולי עכשיו יש גם מי שסוף סוף ישמע אותם.

(פורסם ב"כלכליסט", 30.4.2021)

ציוץ