פסטיבל הקולנוע בירושלים 2021. מקבץ המלצות והצעות

הוספתי עוד המלצות על ״האי של ברגמן״ ו״לא שמה זין״, וסרטים נוספים, בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ה-38 בירושלים ייפתח ביום שלישי (24.8) עם הקרנה על מסך ענק בבריכת הסולטן לסרטו של ארי פולמן, ״איפה אנה פרנק״, סרט אנימציה בהפקה בינלאומית שבכורתו העולמית התקיימה בפסטיבל קאן. מי שיחמיצו את הסרט השבוע, כמו גם לא מעט מהסרטים האחרים שיוצגו בפסטיבל כטרום בכורות לפני הפצה מסחרית, צריכים לשאול את עצמם: האם עדיין יהיה קולנוע אחרי שיינעל פסטיבל (במוצ״ש, 4.9, יומיים לפני ראש השנה)? איומי הממשלה על סגר בחגים גורמים לפסטיבל ירושלים השנה להפוך לא רק הזדמנות להשלים צפייה ברוב זוכי הפרסים הגדולים של הפסטיבלים סאנדאנס, ברלין וקאן, אלא גם הזדמנות להיטען בשפע סרטים על מסך גדול, במקרה ובתי הקולנוע ייסגרו שוב. מי שעוקב אחרי השמות הגדולים של זירת הפסטיבלים העולמית בחודשים האחרונים יישמח למצוא בפסטיבל את רובם – מליאו קאראקס ועד ז׳אק אודיאר, מקתרין קורסיני ועד מיה הנסן לאב. הנה כמה מהסרטים שכבר ראינו ושכדאי לכם לסמן בתוכניה:

״לברוח״. הבריחה מאפגניסטן, פתאום אקטואלי

״לברוח״. תזמון ההגעה של הסרט הזה למסכים מצמרר: בעוד דרמה אנושית טראגית במימדים היסטוריים מתחוללת ברגעים אלה בקאבול לפסטיבל מגיע הסרט הזה שעוסק בבריחה של פליטים מקאבול, בהשתלטות הקודמת של הטאליבן על העיר בשנות ה-90. זו הפקה דנית שזכתה בפרס הסרט התיעודי הבינלאומי בפסטיבל סאנדאנס. הבמאי,יונאס פוהר רסמוסן, תיעד את שיחותיו עם אמין, אותו הוא הכיר בתיכון, ורק כשהם נפגשים שוב כמבוגרים הוא מסכים לספר לו את סיפור חייו, ואת הסוד שהוא שומר כל השנים, על התלאות שעבר בבריחתו מקאבול למוסקבה, שבעצמה הפכה למקום בלתי אפשרי לצאת ממנו, עד שקיבל מעמד פליט בדנמרק. בהשראה ברורה של ״ואלס עם בשיר״, רסמוסן מביים את הראיון הזה, ואת השחזורים התקופתיים, כסרט אנימציה, והתוצאה אפקטיבית מאוד, ואקטואלית להחריד. אנקדוטה מקומית: המפיצה הבינלאומית של הסרט היא הישראלית פיליפה קוברסקי, שמונתה השבוע לעורכת הדוקו של הבי.בי.סי.

״סוכן חשאי 117: מאפריקה באהבה״. קחו בחשבון: כמעט ואין סרטים שמחים בפסטיבלי קולנוע. רוב הסרטים עוסקים בצרות צרורות ומציגים עולם של דיכוי ואלימות. לכן הרשו לנו להציע לכם את הקומדיה היחידה שמצאנו בתוכניה, וגם הסרט הזה מתחיל באפגניסטן, ב-1981. אבל בצחוק. ב-2006 יצר הבמאי מישל הזווניציוס והשחקן ז׳אן דוז׳רדן את פארודיית סרטי המרגלים הנהדרת ״סוכן חשאי 117״. חמש שנים אחר כך – ואחרי שהם גם עשו לו סרט המשך – שניהם זכו באוסקר על ״הארטיסט״. לכן, הפרק השלישי בהרפתקאותיו של המרגל השרמנטי, הגזען והשובניסט הובר בוניסר דה–לה באט, עדיין בגילומו של דוז׳רדן, עבר לידיו של הבמאי ניקולה בדו, שסרטו הקודם ״התקופה היפה בחיי״, עדיין מוצג בארץ. כרגיל, רוב ההומור בסרט, שלועג בעיקר חסרטי ג׳יימס בונד, מבוסס על הפער האירוני בין האופן שבו דיברו והתנהגו וחשבו בעבר (במקרה הזה, 1981) ובין מה שאנחנו יודעים היום: פמיניזם, אקולוגיה, ציד הפילים של הנשיא הצרפתי ולרי ז׳יסקר ד׳אסטן, החשש מהקומוניזם של הנשיא הבא, פרנסואה מיטראן, והכניסה של המחשבים והדיסקטים לחיינו. זה מאוד לא פוליטיקלי קורקט, ונדמה שהסרט אף נהנה מהפוגענות שלו, אבל הוא ממש מצחיק.

״הקן״. הם לא ממשיכים לחייך עוד הרבה

״הקן״. נישאר בתחילת שנות השמונים, בדרמה כמעט מצוינת שביים שון דרקין. זהו בסך הכל סרטו השני, ועברו עשר שנים מאז שסרט הביכורים המצוין שלו, ״מרתה מרסי מיי מרלין״ זכתה בסאנדאנס. בזמן הזה דרקין ניסה להרים סרט על ג׳ניס ג׳ופלין שלא יצא לפועל אבל אכל שבע שנים מחייו. דרקין מבסס את הסרט על ילדותו, ועל סיפור התפוררות הנישואים של הוריו. ״הדבר הכי גרוע בחיים זה ציפיות גבוהות״, אומרת אחת מדמויות המשנה. ג׳וד לו מגלם גבר (מעצבן) שרוצה להצליח בחיים ועוקר את משפחתו ללונדון כדי לקבל משרה פיננסית יוקרתית, תוך שהוא מסתיר מאשתו שמצבם הכלכלי דווקא די גרוע. קארי קון (המצוינת) מגלמת את האשה, שהמעבר לאנגליה סודק את הקשר שלה עם בן זוגה וילדיה. דרקין הוא במאי מצוין, למרות שהסרט מאבד מייחודו לקראת סופו. המוזיקה של ריצ׳רד ריד פרי מ״ארקייד פייר״, עוזרת לאווירה.

״Zola״ ו״מין חסר מזל, או: פורנו משוגעים״. שני סרטים גדושים בסקס והמון עירום גברי פרונטלי שאם ימצאו אותם בחפירות ארכיאולוגיות אפשר יהיה להשתמש בהם כתיעוד מביך למדי לשנת 2020. ״מין חסר מזל״ הוא סרטו של הבמאי הרומני ראדו ג׳ודה, שזכה איתו בפרס הגדול בפסטיבל ברלין. הסרט צולם בעיצומה של מגפת הקורונה בשנה שעברה והוא מתאר את רומניה כמדינה גזענית, אנטישמית, המופובית ומיזוגנית, שבה הורים בבית ספר יוקרתי מנסים להביא לפיטוריה של מורה שסרטון סקס שלה עם בעלה דלף לרשת. הסקס בסרט הזה גרפי מאוד. ״Zola״ האמריקאי הוא סרט מסע עצמאי, בסגנון הרמוני קורין, המבוסס על שרשור טוויטר בן 148 ציוצים, שבו חשפנית מספרת על 48 שעות של נסיעה מדטרויט למיאמי, ואיך היא הפכה מחשפנית לסרסורית ואיך חברתה הטובה ביותר, אותה היא פגשה יום לפני, הפכה לשנואת נפשה. איך ייראה קולנוע שייעשה על ידי דור שגדל על טיק–טוק? בדיוק ככה.

״הנה אנחנו״ ו״מותו של הקולנוע וגם של אבא שלי גם״. שני הסרטים הישראליים האלה השתתפו בפסטיבל ירושלים לפני שנה, זכו שם בפרסים, אבל לא הוקרנו מול קהל אלא רק מול שופטי התחרות. זו הזדמנות לראות אותם על מסך גדול – בעיקר כי ההפצה של שניהם נדחתה כעת שוב בגלל החשש מסגר נוסף, אז מי יודע מתי יהיה אפשר לראות אותם. שניהם סרטים על קשר בין אב ובן. ״הנה אנחנו״ של ניר ברגמן נפלא, מבריק ומרגש עד דמעות (הוא זכה בפרס השחקנים בפסטיבל הקודם, ובפרסי אופיר לפני שנה על הבימוי והמשחק של שי אביבי ונועם אימבר). ״מותו של הקולנוע וגם של אבא שלי גם״ של דני רוזנברג, שזכה בפרס הסרט הטוב ביור בפסטיבל שעבר ומעמד כעת לפרס אופיר, הוא הברקה קולנועית מתוחכמת ומקורית. מבין מה שכבר ראינו נוכל להעיד שאלה חד משמעית שניים מהסרטים הכי טובים שתראו בפסטיבל השנה, בכל שפה.

״עיניים גדולות״. אל תחמיצו את ההזדמנות לראות על מסך גדול עותק מחודש ומשופץ של ״עיניים גדולות״, סרטו הטוב ביותר של אורי זהר מ-1974, ושיתוף הפעולה היפה ביותר שלו עם הצלם דוד גורפינקל, שצילם את מרכז תל אביב בשחור–לבן מופלא. בתסריט שנכתב בשיתוף עם יעקב שבתאי מגלם זוהר את דמותו של בני פורמן, מאמן מכבי תל אביב בכדורסל, איש חזק, מצליח, אגוצנטרי, שנוטש מאהבת אחת (טליה שפירא) לטובת מאהבת אחרת (סימה אליהו) בשעה שאשתו (אליה זהר, אשתו האמיתית של הבמאי, עד היום) מחכה לו בבית ובהדרגה לא מוכנה יותר לסבול את ההתנהגות שלו בשקט וללא דין וחשבון. אריק איינשטיין נהדר בתור יוסי, כוכב הקבוצה שנמצא רגע לפני פרישה, וצבי שיסל, שנפטר באחרונה, עושה עבודה מצוינת בתור כץ, המעריץ מספר אחת, שאביו העשיר הוא הספונסר של הקבוצה. זהו סרט החזרה בתשובה של זהר שבו הוא מתוודה על חטאיו ועל התנהגותו, על הנשים ועל האלכוהול, על הגאווה והיוהרה. ואם איציק קול לא היה מכריח אותו לעשות את ״הצילו את המציל״, זה היה יכול להיות סרט סיום נפלא, אישי, חושפני, וירטואוזי וצורב לסיום הקריירה שלו כבמאי.

(גרסה מורחבת לטקסט שהתפרסם ב״כלכליסט״, 22.8.2021)

ציוץ