"הבודדים", הביקורת
"הבודדים". בלוז לירוקי המדים
אחרי שסוף השבוע שעבר הוקדש לסיכומי העשור, הנה ביקורת הקולנוע הראשונה שלי לשנת 2010. היום ומחר, סרטים ישראליים. ראשון: "הבודדים" של רנן שור. סרט עם לא מעט בעיות, אבל גם כמה וכמה רגעים מצוינים ונחרתים.
פורסם ב"פנאי פלוס", 6.1.2009
האתגר הכי גדול בעת הצפייה ב"הבודדים" הוא בראש ובראשונה להתמודד עם הציפיות. ואי אפשר לבוא לסרט חדש של רנן שור – בסך הכל סרטו העלילתי הארוך השני – ללא ציפיות. קודם כל, כי סרטו הקודם של שור היה "בלוז לחופש הגדול", שהיה ונותר אחד הסרטים המצליחים והאהובים שנעשו בארץ בשנות השמונים. אני זוכר שכחייל מאוד אהבתי את "בלוז לחופש הגדול", אבל בשנים מאז העדפתי להאמין שחיבתי לסרט נבעה מאיזושהי נאיביות שלי. באחרונה יצא "בלוז" סוף סוף על גבי די.וי.די ואפשר היה לבחון אותו מחדש בעיניים בוגרות, וכל ציניות שהיתה בי התנדפה. הסרט הזה מרגש. הוא עובד. הוא מקסים. יש בו מינון מדויק של הומור, רצינות, תום וכאב. במידה מסוימת, הוא היה לשנות השמונים מה ש"הלהקה" היה לשנות השבעים (ושניהם אפילו מתרחשים באותה שנה). אז כחובב "בלוז לחופש הגדול" בעבר ובהווה, ומתוך הנחה שכמוני יש לא מעט, הציפייה הראשונה היתה ש"הבודדים" איכשהו ימשיך את הכיוון.
ציפייה שנייה נוצרת בגלל מרחק הזמן. חלפו 22 שנה בין ההצלחה העצומה של "בלוז" ובין הבכורה של "הבודדים". הפסקת פעילות של 22 שנה זה חומר למיתולוגיות של הקולנוע, שמציב את שור לצד כמה מהיוצרים הכי מהוללים בתולדות הקולנוע. ג'ורג' לוקאס, למשל, לא ביים 22 שנה גם הוא, בין "מלחמת הכוכבים" הראשון ובין "אימת הפאנטום". טרנס מאליק נעלם ל-20 שנה, בין "ימים ברקיע" ל"הקו האדום". ורוי אנדרסון השבדי התנזר מסרטים באורך מלא למשך 25 שנה, בין "גיליאפ" ל"שירים מהקומה השנייה". כשמישהו נעלם מהמסכים ואז חוזר, זה יוצר ציפיות. כי אם הוא חוזר, בטח יש לו מה להגיד, וכדאי שנקשיב.
ציפייה שלישית נוצרה כי להבדיל מטרנס מאליק, למשל, שור לחלוטין לא נעלם מהשטח ב-22 השנים שבהן לא עשה סרט. להפך: הוא הפך לאחד האנשים המשפיעים והמשמעותיים של הקולנוע הישראלי בשנים האלה, בראש ובראשונה כמייסד והמנהל של בית הספר לקולנוע בירושלים, מוסד שיצר סוג של מהפכה קולנועית בארץ, ושהעמיד כמות נכבדת של אנשי קולנוע (לאו דווקא במאים) ומשך תשומת לב עולמית לסרטי בוגריו. אי אפשר להתעלם מההשפעה העצומה של שור על פני הקולנוע הישראלי, באופן בו חינך דורות של יוצרים. וכשמורה אגדי נוטש לרגע את עולם התיאוריה וחוזר אל הפרקטיקה אתם יכולים להיות בטוחים שיש לא מעט אנשים שיזקפו אוזניים ויחכו בפינה לראות האם הגורו יתרסק. זה לבדו דרש משור לא מעט אומץ כדי לצאת מאחורי שולחן המנהל ולעשות סרט (גילוי נאות: לימדתי בעבר בסם שפיגל).
מודה, נטל הציפיות הזה די הכניע אותי בצפייה ראשונה. בעיקר לא ממש הבנתי למה אחרי התנזרות כה ארוכה מעבודת הבימוי דווקא זה היה הסיפור שיגרום לשור לקום ולביים סרט שני. “הבודדים" מספר סיפור המבוסס על סיפור אמיתי, בו שני חיילים בודדים, עולים חדשים מרוסיה, פתחו במרד בבית סוהר צבאי בו היו כלואים והחזיקו בכמה חיילים בני ערובה. שור גייס כמה מבכירי התסריטאים בישראל כדי להפוך את הסיפור לתסריט, ועדיין המהלכים הדרמטיים בו נותרו עמומים.
אתחיל מהבעיות שהיו לי עם הסרט, כדי לנקות אותם מעליי, ואז אוכל להגיע בנחת אל יתרונותיו. ואולי המגרעות האלה הן סימפטומטיות לסוג עשייה קולנועית ותיקה, סטנדרטית, אולי אפילו מיושנת (בעיניי) ש"הבודדים" מחזיר אל המסכים, בשעה שהקולנוע הישראלי כבר נהיה זריז ומשוכלל מזה בשנים האחרונות. כשאומרים לי "בית כלא", “מרד" ו"בני ערובה" בתקציר של סרט, יש לי מיד ז'אנר בראש. ז'אנר סרטי בתי כלא. ז'אנר נהדר. חבית אבק שריפה קולנועית. אלא שבסופו של "הבודדים" הרגשתי שהפתיל הוצת, אבל רגע לפני שהלהבה הגיעה אל החבית עצמה, מישהו כיבה אותה והמתח מעולם לא נפרק. הקתרזיס העצום שסרטי בתי הכלא מוליכים אליו לא בא לידי מימוש. וזה איכזב אותי. “הבודדים" היה בעיניי פוטנציאל שלא התממש.
אבל מצד שני, גם אני באתי עם המטענים שלי. והייתי זקוק לצפייה שנייה, שהיתה מוצלחת ומעניינת בהרבה, כדי לצפות בסרט בעיניים נקיות. נטולות חשבונות. וב"הבודדים" יש כמה רגעים בעלי עוצמה יוצאת דופן. קודם כל, כי הסרט מצליח לייצר – בכתיבה, בליהוק ובמשחק – את אחת הדמויות הבלתי נשכחות שראיתי באחרונה על המסך: גלורי קמבל (בגילומו הפנומנלי של סשה אגרונוב). קודם כל, כבר השם: גלורי. שם שכמו נשלף מסרט של טרנטינו. ויותר מזה: כמו בן דוד רוחני של אחד הגיבורים של יוסף סידר ב"בופור" – ליברטי. הנה סרט צבא שאני רוצה לראות, על גלורי וליברטי. הללויה. הליהוק של אגרונוב וכמה סצינות מצוינות שצוות התסריטאים כתב לו, יוצרים כאן דמות מרתקת, חסרת פשרות, בעלת מסירות ונאמנות יוצאי דופן. אבל לא הצלחתי להבין למה הוא כה מסור לחברו. ולמה דווקא מי שהאמנו שהוא ילך עד הסוף המר, החליט בסוף להרים ידיים. זו ככל הנראה הבעיה הכי אקוטית של הסרט: יש בו לא מעט סצינות שכתובות ומבוצעות יפה מאוד, אבל המכלול נותר עמום, וכל תחושת המתח או האי צדק שאנחנו אמורים להרגיש, לא ממש מתממשת.
אבל באמצע, הדמות הזאת של גלורי ריתקה אותי. היא הפתיל הבוער של הסרט: כשהוא מאחורי הסורגים – מסיבות שרוב הסרט לא מוסברות לנו – וכשהוא תחת התאורה התיאטרלית והמרשימה של דוד גורפינקל, גלורי קמבל כלוא קודם כל כי הוא מייצג את הנגאטיב של הישראליות העכשווית (מולו של גלורי נמצא מפקד המעצר, בגילומו המצוין והמבהיל של הנרי דוד, שכמו גלורי גם הוא עולה חדש מרוסיה, אבל הוא ויתר על המורשת שהוא הביא איתו, כדי "להיטמע" בחברה. אבל בסופו של דבר שניהם הגיעו לאותו מקום, לכלא. רק שלמשת"פ יש את האשליה שהוא חופשי ללכת ולבוא כרצונו. גם דמות מרתקת). הדמות הערכית הזאת, שהולכת עם הראש בקיר, גם אם זה מוביל אותה לכלא, זכורה כה טוב כי אין שחקן גברי שלא נמשך אליה: פול ניומן, רוברט רדפורד, קלינט איסטווד, סטיב מקווין. וכמותם ציפיתי, רציתי ודרשתי שגלורי קמבל ילך רחוק יותר. אבל הסתפקתי בהיכרות עם הדמות, שהולכת איתי.
ואולי צריך להתבונן בכל זה מנקודת מבט אחרת. לפני 50 שנה בדיוק קם בצרפת דור צעיר של קולנוענים, מבקרי קולנוע בעברם, שקראו להרוג את "הקולנוע של אבא", ה"סינמה-דה-פאפא". הם מאסו בבמאים מבוגרים ושמרנים שעושים סרטים מבוגרים וכבדים, נטולי רוח חיים. כך נולד הגל החדש הצרפתי. לפני עשר שנים, בלי שום מניפסטים, נעשתה למעשה סוג של מהפכה כזאת גם בארץ. דור חדש של קולנוענים התפרץ בכל הכוח אל הזירה, משך תשומת לב מקומית ועולמית, ובדרך הפך דור שלם של קולנוענים – שפעלו לפניהם – לבלתי רלוונטיים. במלאת עשר שנים למהפכה הזאת, יש לסרט כמו "הבודדים" גם סוג של אמירה. זו האמירה שדווקא עכשיו, כשהקולנוע הישראלי נמצא בשיאו, יש מקום לשוב ולכבד את הפאפא ואת הקולנוע שלו, לעשות לו מקום. “הבודדים" לא משחק על המגרש האדרנליני של הדור העכשווי, שסופר פרסים בפסטיבלים ומנסה לשבור שיאי קופה. הוא משחק אך ורק במגרש של עשיית סרט כי יש לנו מה להגיד. ומהבחינה הזאת, בוודאי שמסתתרת מטאפורה בבית הכלא של "הבודדים", כלא צבאי בו תמצאו רק את הצעירים, חמומי המוח, מהירי החימה. לשור יש עניין עקבי, מן הסתם, בדור הזה, של צעירים שרק סיימו תיכון ותכף נכנסים לצבא. הוא עשה עליהם כבר שני סרטים, והוא פוגש אותם, מיד אחרי הצבא, בעבודה השנייה שלו, זו שמחייבת אותו מן הסתם להיות לא פחות עובד סוציאלי מאשר מורה לקולנוע. וככתב מחאה כמעט אנטי-אופנתי במוצהר, אני לא יכול אלא לחבב ולכבד את "הבודדים", סרט שבסופו של דבר אומר שהנעורים הם סוג של כלא, ורק בגרות תוציא אותם משם.
בואנה, יאיר, אתה ממש עדין איתו
אין ספק שלא אהבת את הסרט, אבל בכח, במאמץ הצלחת להוציא ולכתוב משהו חיובי. חבל שלא היית כל כך רחמן גם עם יוצרים ישראלים ותיקים אחרים. כנראה שאותם אתה לא מכיר אישית. יכול להיות שהיית צריך לוותר על הביקורת הזו, לפעמים גילוי נאות פשוט לא מספיק
חיים, מה הגילוי הנאות? פיספסתי אותו.
חלי. אני קלטתי את הגילוי הנאות, אני רק חושב, שאם אתה נותן גילוי נאות, לא פותר את הבעיות האתיות שעדין קיימות
פגעת בול. גם אני הרגשתי בדיוק כמוך.גם אני הרגשתי שיש פה משהו אולי קצת מיושן, אולי קצת רגיש מדי, שלא לוחץ מספיק על הדוושה, ובאותה נשימה הערכתי את העדינות והאנושיות של שור. אהבתי מאוד את מה שהנרי דוד עשה בסרט, והוא אכן מצוין ומבהיל. וכמובן שאהבתי את סשה אגרונוב, וחשבתי שהפרס שקיבל מגיע לו. שניהם, אגב, עשו תפקידים שבקלות יכלו ליפול לתוך סטריאוטיפיות, אבל בהדרכתו של שור ידעו לתת רגעים מדויקים ואנושיים לצד האנרגטיות הפורצת. וצריך לציין לטובה גם את רותם זיסמן-כהן. חבל שאנטון אוסטרובסקי לא הצטרף לחגיגה. הוא החוליה החלשה בסרט הזה, לדעתי.
בסך הכל רציתי להגיד שאני מסכים איתך: גם אני חושב ש"הבודדים" היה יכול להיות יותר טוב, אבל גם כך, הוא לא רע בכלל, ומאוד שווה צפייה.
והייתי רוצה להוסיף משהו אוף-טופיק:
השבוע שודר הפרק הראשון של העונה השנייה של הסדרה "הכל דבש". כל המבקרים נופלים על הברכיים ומהללים. אני נשאר בצד, מסוייג.
נדמה לי שכולם כל כך מסונוורים מהעובדה שהקו בין מציאות ובדיון כל כך מטושטש כאן, שהם לא רואים שיעל פוליאקוב לא ממש עושה עם זה משהו. עצם זה שהפרק הראשון נוגע בשבעה של אבא שלה, שכולנו אהבנו, והיא ואמא שלה משחקות את עצמן (אבל בתוך תסריט דמיוני, או שלא)לא מספיק. צריך לעצב את החומרים לתוך תסריט. מה שיש בפרק הראשון הוא רצף קלישאות וסיטואציות חבוטות, ולא מפותחות, והשתוללות לא מרוסנת שחסרה את האיזון המעודן שהלך ביחד עם ישראל פולי פוליאקוב הגדול לבלי שוב. לא פלא שהרגע היחיד שהזיז אצלי משהו היה הרגע שבו חנה לסלאו מספרת על אפיזודה עם צייר, אפיזודה שלא קשורה בכלל לפולי(אפיזודה שהזכירה לי שמצד אחד לסלאו מתפוצצת מכשרון, ומצד שני היא כבר היתה בשבעה פעם, לא מזמן, בסרט שנקרא "שבעה". הרבה יותר טוב מ"הכל דבש").
בקיצור – הכאילו ריאליטי הזה מסמא את עיני כולם לדעתי. אין פה יותר מסיטקום בינוני מאוד.
1. ביזיון. ביקורת של אחד שמתאמץ לשמר את מקום העבודה שלו ותו לא.
2. 4 תסריטאים חתומים על יצירת הבופה הזו ועל זה צריך להוסיף תיקוני עריכה שנעשו בהשלמות ואם זו התוצאה אז מתבקשת כאן שאלה מהבדיוק היתה הגירסה הרשונה שאושרה (היה צריך להיות שם משו מחורבן ברמות), מי, איך ולמה אישר אותה.
3. בשום מדינה מתוקנת לא היו מאשרים הענקת כסף ציבורי למי שהוא או מעסיק בפועל של הלקטורים הקוראים או מעסיק פוטנציאלי של הלקטורים הקובעים, נראה אותם מסתסכים איתו.
4. וכשהדרך כ"כ בזויה כל מי שמאמין או רצה להאמין שהתוצר יתרומם מעל הדרך שבה הוא אושר הוא טיפש ומראש.
5. כל מי שמספר לכם שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי מבלבל לכם תמוח אלא אם כן אתם מוכנים להאמין שכל דבר שמבוסס על טענה שפעם היו שני אסירים הפירוש הוא סיפור אמיתי.
6. הביזיון הכי גדול בלא כלום המיותר, המשעמם והמביך הזה, שהוא נעשה על-ידי מנהל בית ספר לקולנוע, אחד שהיום אפילו מנהל קרן תמיכה, שאם זו אומנותו, אומנותו ותפיסת עולמו, הרי שכולם בבעיה גדולה.
הסרט נקרא הבודדים כי רק בודדים יצפו בו.
מלכיאל איזה יופי של ניסוח.
מלכיאל
כשאתה צודק אתה צודק
עוף טופיק:
ארטי לאנג ניסה להתאבד, דקר את עצמו 9 פעמים:
http://www.nypost.com/p/pagesix/stern_sidekick_in_suicide_try_5m9Hwhn1OvpONlzbsiW3oJ
גל חדש (חדש מלפני מאה שנה כן), אבא, סבא, פאפא, מניפסטים, מהפכות ו…"במלאת עשר שנים למהפכה הזאת, יש לסרט כמו “הבודדים” גם סוג של אמירה. זו האמירה שדווקא עכשיו, כשהקולנוע הישראלי נמצא בשיאו, יש מקום לשוב ולכבד את הפאפא ואת הקולנוע שלו". מה?? מה זה השטויות האלה? אתה רציני? זה הפאפא שבחרת לך? הניסיון הפאטת להשאיר תלשון בתחת של המעסיק יותר מידיי בולט שאני במקומך הייתי כותב עוד פוסט על אוואטר ולא נגרר למקום הזה. היצקוק זה קולנוע "ישן" ולהבדיל החיים על-פי אגפא זו עשייה "מיושנת" ועדיין..פה לרא מדובר בקולנוע מיושן ובטח לא בשום פאפא. המדובר הוא באי קולנוע בכלל, באי בימויי, בסתם פרש בלי ראש. המצחיק הוא שביום שבו נקלעה לך הזדמנות לבדל את הבלוג שלך מהממסד המתקרנף ולייחד אותו בהבעת דעת לא מתחנפת/מתקרנפת ולא פוליטיקל קורקט, הסתכלת על תלוש משכורת ויצאת קטן.במחשבה שניה. ידוע שאני מעולם לא חשבתי שאתה גדול, אז יצאת אתה שאתה מתמיד היית.
המהפכה בקולנוע הישראלי היא בעיקר כמותית ולא איכותית. היא אינה דומה בשום דבר לגל החדש הצרפתי ואין לה דבר עם הרדיקליות שלו. כמו כן, דמויות אב מפוקפקות כגון שור, ברבש ונשר אינן נמצאות בליגה אחת עם רנואר, קלוזו או מלוויל. ואתה יאיר לא נמצא על גדות הסיין ומהגג עבור הקיו דה סינמה. נא להרגע.
איתן, אני ממש מסכימה איתך לגמרי לגבי "הכל דבש". כשעדר הביקורת משתפך, הוא אכן משתפך..לא ברור למה. מהמעט שראיתי מהעונה הראשונה, הייתה כתיבה לא רעה וגם בימוי לא רע, לעיתים. עכשיו נראה כאילו יעל פוליאקוב אמרה לעצמה יש סיטואציה חזקה, פולי מת, זה אחלה רעיון לעונה 2 (ובזה היא צדקה), אבל לא עשתה הרבה מעבר.
אני שמח לראות פה תגובות שמפקפקות בקונצנזוס המוזר על גדולתה של "הכל דבש". ראיתי בערך חצי מהעונה הראשונה ונשברתי באמצע. הסדרה חביבה לפעמים אבל רצופה בהמון בעיות ובסופו של דבר לא מספיק עניין אותי להמשיך לראות אותה. כל הזמן חיכיתי שהיא תשתפר כי כל המבקרים נשפכו מכמה שהיא טובה ובסוף החלטתי שאם כל העסק לא עניין אותי עד פה הוא כבר לא יעניין.
***ספוילר***
נקודה למחשבה על "הבודדים": מדוע בסוף הסרט כתוב מה קרה רק עם שני הגיבורים (תקופות שונות של כלא) ולא כתוב מה קרה עם הדמות שמגלם (נהדר) הנרי דויד. איזו מין אמירה זו של הסרט? איזו מין נקודת מבט זו? אני יכול רק להניח שאם הוא היה נענש או נכנס לכלא הסרט היה מציין זאת. כנראה ששור חשב שלא ראוי לציין שבזמן ששני המורדים נכנסו לכלא, מפקד הכלא המתעלל (שאין ספק בסרט לגבי פעולותיו הפליליות) יצא ללא עונש.
זהירות – סוג של ספויילר ל"הבודדים".
רק אני ראיתי שהקטע בו צחי גראד נכנס לכלא לקוח ישירות מההתחלה של "מלחמת הכוכבים" כשדארת' ויידר נכנס לחללית המורדים ? מעניין אם זו גניבה, מחווה או סתם משהו לא מודע.
הסרט מבוסס על סיפור אמיתי אם ההנחה שהסיפור שהוא מבוסס עליה הוא "פעם היו שני אסירים רוסים בבידוד של כלא שש, ולא היה להם כיף כל כך".
גלורי (שמבוסס מאוד קלות על גדעון "טדי" מרטין, מנהיג המרד בכלא שש) לא קיבל שש שנים אלא ארבע. היו איתו עוד 11 אסירים פעילים במרד. בשום שלב לא נזרקו מולוטובים/אמל"חים אחרים על ידי האסירים. אחד האסירים שאכן איים לפגוע באחד הסמלים, הושתק על ידי גדעון מרטין.
אגרונוב נותן משחק גדול, מה שמציל את הסרט מלהיות סרט רע, אלא סרט סביר.
כמה אירוני שמנהל בית הכלא לקולנוע מביים סרט על מרד בבית כלא
אוף טופיק –
אני בהלם… 'בושה' של ברגמן הוא יצירת מופת.. תודה ל MGM !
כמה שנאה רצה פה כלפי רנן. מוזר. אני אהבתי. סרט טוב!!!
לדעתי גם אוסטרובסקי מתגלה כשחקן טוב. יש בו משהו מחוספס ונוגע ללב.
סרט לא רע בכלל, ונראה שגם לחלק מהמלעיזים פה יש חשבון אישי עם שור.
טראנס מאליק, לוקאס, רוי אנדרסון ורנן שור. יאיר שוב הגזמת. בוא נודה באמת, הסרט תקוע באיטייז. הוא איטי, תאטרלי ועשוי יתר על המידה. הליהוק טוב וזה מחזיק את הסרט. לגבי הקהל, אני מניח שהוא יחצה את 100,000 הצופים בגלל הפרסום האינטנסיבי שלב עושים לו. שלא יהיו פה טעיות זה יהיה המדד היחיד להצלחת הסרט.
כנראה שראיתי סרט אחר ממרבית הכותבים.הסרט בפירוש עמד בציפיות שלי
בעקבות "בלוז לחופש הגדול" ולכשעצמו. אני חייבת לאמר את זה – זה סרט יפה במיוחד. אני לא יודעת אם הוא אייטיז או ניינטיס, אני לא מביחנה בזה, אבל ברור לי שהוא סרט אנושי, חם, אוהב, חומל. לא ראיתי הרבה סרטים ישראליים בשנים האחרונות שהאירו פינה נידחת בחיינו ( עג'מי הוא כזה!) והצליחו להעמיד לי מראה וקונטקסט. הגיבור בסרט – כזר ונדיב – הוא דמות בקנה מידה של קולנוע לא ישראלי. אני מופתעת שאף אחד מכותבים לא מתייחס לזה. וסשה אגרונוב – מהפנט ומלא סקס אפיל.
בסה"כ מדובר בסרט מצויין, שמספר סיפור מרגש עם צמד שחקנים שמפוצצים את המסך. גם אני שותף לתחושה שרנן שור קנה לו הרבה שונאים ומקנאים בשנים האחרונות, ושחלקם נהנים לשלוף סכינים באפלת האינטרנט.
לאור הטוקבקים כאן(ומבלי לצפות בסרט) דבר אחד בטוח – לרנן יש ביצים.
מה גם שבתור מנהל בי"ס לקולנוע הוא יודע טוב מכולם כמה שונאים יש לו…
למה צריך לשנוא מנהל בית ספר?
כמה שנאה ומשטמה יש כאן.. מה קרה? כולה סרט, שורה תחתונה. או שאתה מתחבר או לא. ניראה אותכם עושים סרט קודם כל.. זה כמו הריון ולידה. רק מי שעושה סרטים מהלב יכול קודם כל להעריך יוצרים על כך שהם בכלל עושים סרט שזה כבר גדול! תרגיעו את השנאה, תחשבו אם המצב היה הפוך, מה הייתם רוצים שיגידו עליכם? שנאת חינם.. מחשבות רעות ואישיות כנגד בן אדם , לא יפה. והבודדים, אני אהבתי.
היית הכי עדין איתו וזו פחדנות לשמה. הסרט הזה גרוע ברמות וזה לא קשור לאם אוהבים או לא את רנן. ומה שנורא זה שהוא נעשה מכספי ציבור שלא הולכים ליוצרים מוכשרים באמת.
הסרט הזה יצליח רק בגלל הפגזת היח"צ המטורפת שלו והלשון הארוכה של המבקרים שנעוצה עמוק בין פלחי שבנו הקומבינטורי של רנן שור, שאיכשהו הפך לדון קורליאונה של עולם הקולנוע הישראלי המעופש.
אם תלמיד של רנן בשנה ב' היה עושה כזה סרט סביר שהוא היה מעיף אותו מביה"ס.
כמובן ישבנו. למי שתההל גביי שגיאת ההקלדה. העיקר שרוח הדברים הובנה
מדהים איך כל מבקר מוצא את דרכו העדינה לא לומר שהסרט הזה פשוט פדיחת על. כולם אוכלים מאותה כף יד?
מה קרה, מה נהיה ?
נכנסתי לסרט במקרה מבלי לשמוע עליו דבר וקבלתי בום.
יש כמה מגרעות בשוליים אבל לצילום, למוזיקה, למשחק, לקצב ולכאב הנורא יש לי רק שבחים. מה ההשתלחות פה, יצאתם מדעתכם ?
יאיר אתה כבר לא רלוונטי
אף אחד לא יצא מדעתו. פשוט ראו את הסרט. ועובדה רק בודדים באמת ראו אותו – כי הוא פשוט לא טוב
הסיפור האמיתי זה שגדעון מרטין ישב על אונס חיילת אנס חיילת בישראל
Thanks pal. This has been interesting reading
I wish to point out my appreciation for your kind-heartedness supporting those people that need guidance on in this question. Your very own commitment to passing the message up and down has been incredibly invaluable and have always enabled those much like me to get to their endeavors. Your amazing warm and friendly help and advice implies a whole lot a person like me and much more to my mates. Regards; from everyone of us.