09 ינואר 2010 | 17:35 ~ 9 תגובות | תגובות פייסבוק

״7 דקות בגן עדן״, הביקורת

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 6.1.2009

א. זהירות ספוילרים. ב. איזה נהדרת ריימונד אמסלם? את “7 דקות בגן עדן” היא סוחבת על גבה ולפחות 60 אחוז מעוצמתו נמצא בפנים שלה. ג. איזה סרט יפה זה. קודם כל, לפני השאלה אם הוא מעניין או מוצלח, הוא פשוט יפה. ד. לקח לי 24 שעות. מודה, לפעמים אני איטי. יממה אחרי שראיתי את הסרט נסעתי בירושלים וחשבתי על הסרט. קודם כל חשבתי “איזה עיר יפה ופוטוגנית ירושלים, חבל שלא מצלמים בה עוד סרטים”. אחד הדברים היפים ב”7 דקות בגן עדן” זה הנוף הירושלמי. אבל שם, בעודי עומד ברמזור, פתאום נפל לי האסימון וקלטתי על מה היה הסרט. זה מה שמקסים בו. אהבתי אותו – על סמך האווירה והעשייה – הרבה לפני שהבנתי אותו. ואז צפיתי בו שוב. בצפייה שנייה הסרט ברור וצלול להפליא, מובן לחלוטין, אבל מסתורי לא פחות. אחרי שהסרט הוקרן בפסטיבל חיפה, בו זכה בפרס הראשון, קראתי ביקורות שטוענות שלסרט יש טוויסט עלילתי בסופו, ושהטוויסט הזה הוא גם רע וגם מקלקל את הסרט. ובכן, אין באמת טוויסט. יש רק מלאכת הרכבה. אין איזשהו פרט שמתגלה בפתאומיות ושגורם לנו להבין את כל הסרט אחרת. מה שכם יש זו בנייה איטית והדרגתית ועקבית של עולם שבאופן הדרגתי הולך ומתנתק ממה שבתחילה נדמה היה לנו כמציאות (וזה קורה כבר בתחילת הסרט, לא בסופו). ההבנה שאנחנו והגיבורה לא נמצאים בעולם בו חשבנו שאנחנו אינה טוויסט אלא התפחות טבעית לסרט שמוסר את כל תמצית ומהות העלילה שלו כבר בשמו, ושלמרות שהסרט, שאורכו 94 דקות, לכאורה מתמשך על פני כמה ימים, למעשה הוא קורה במשך שבע דקות בלבד. עקבו אחר הרמזים: הסרט מתחיל עם צלצול שעון מעורר בשעה 9:00, ובכל פעם שהגיבורה מביטה בשעון, אנחנו מתקדמים רק דקה קדימה. עד שכעבור 80 דקות, כשמתבצעת תחלופת העולמות, השעון מראה את השעה 9:07. זמן להתעורר. ה. העלילה, בפשט שלה, מספרת על גליה, ניצולת פיגוע התאבדות באוטובוס ירושלמי שאיבדה את בן זוגה בפיצוץ. היא מנסה למצוא מי היה הפרמדיק שהציל את חייה בפיגוע, ומגלה שיש לה נפש תאומה, שחייה וחייו מצטלבים זה בזו בלי הרף, ובלי שהיא היתה מודעת לזה. ו. הקולנוע הישראלי התמקצע והשתפר מאוד. הוא למד להלהיב את הצופים בארץ ובחו”ל. הוא יודע לספר סיפורים שיהיו מרגשים ומצחיקים ונגישים. אבל איפה איפה הם עוד סרטים כמו “שבע דקות בגן עדן”, סרטים שמתנהלים במימד תודעתי אחר? הזיה, חלום, תת מודע. עולם שנראה בתחילה מציאותי, אך בהדרגה נפרד ממנו. הסרטים הישראליים כה מעוגנים במציאות, ורק “7 דקות בגן עדן” ו”ימים קפואים” התחוללו בתוך המוח של הגיבורה (ובכלל יש כמה נקודות דמיון ביניהם). ז. זה הזמן לקרוא שוב את א’. ח. היה היה פעם סרט בשם “סולם יעקב” שביים אדריאן ליין. סרט מבלבל וסנסציוני אבל עם רעיון מבריק שמתחוור בסופו: כל הסרט מתרחש בשניית המחשבה האחרונה של חייל אמריקאי בוויאטנם, רגע לפני שהוא מת. אומרים שכשאתה עומד למות אתה רואה את כל חייך חולפים על פניך. עיין בהם ועשה חשבון נפש. “שבע דקות בגן עדן” הוא בדיוק כזה, אבל ההפך הגמור. לא שנייה לפני המוות אלא שניה לפני החיים, לא החיים שהיו לך אלא החיים שיכולת שיהיו לך. ט. המפתח לפיצוח נמצא בדקה ה-30, כשגליה מגיעה לישיבה ירושלמית למצוא את איש הזק”א (בנימין יגנדורף) שהיה בזירת הפיגוע, בתקווה שהוא יוביל אותה לפרמדיק שהיא מחפשת. הוא לא, אבל הוא מסביר לה מה קורה: בפיגוע היא מתה מוות קליני במשך שבע דקות. בדקות האלה הנשמה שלה עלתה לשמיים, פגשה את הקב”ה שהחליט שהיא עוד לא מוכנה והחזיר אותה בחזרה לגוף, לא לפני שהוא הראה לה את כל עתיד חייה פרוש בפניה. אלא ששנייה אחרי שהנשמה מתאחדת בחזרה עם הגוף כל המידע הזה נשכח ממוחנו. המידע הזה, כל מה שראתה נשמתה של גליה בשבע הדקות האלה, זה מה שנפרש מולנו בסרט. היא, כמובן, לא מאמינה למילה שהוא אומר לה. אבל זה בדיוק הסרט: מה שהיא רואה בעולם הבא במשך שבע הדקות האלה של המוות הקליני. י. מכירים את זה שיש רגעים בחיים שאנחנו מרגישים מנותקים מעצמנו, שאנחנו מרגישים שאנחנו לא במקום הנכון? שהנשמה שלנו מייחלת להיות במקום אחר, אבל הגוף מקרקע אותנו עם תירוצים ומניעות? על זה הסרט, שעלילתו מתרחשת בין פורים לפורים, ועוסקת בגורל, נשמות וחשבון נפש. הביטו בפניה של גליה בשוט האחרון של הסרט, והיזכרו בכל מה שאתם יודעים שהיא ידעה לשבריר שנייה ואז שכחה.

“7 דקות בגן עדן”, בתי קולנוע ושעות הקרנה

נושאים: בשוטף

9 תגובות ל - “״7 דקות בגן עדן״, הביקורת”

  1. jaco 9 ינואר 2010 ב - 18:32 קישור ישיר

    וואו עוד לא ראיתי אהבתי אבל מה שקראתי זה נראה באמת מעניין .
    אז שוב תודה על הספויילר { לא שבדיוק הבנתי אותו} .

  2. תות 9 ינואר 2010 ב - 22:28 קישור ישיר

    סרט טוב מאוד. ריימונד שחקנית נפלאה, אותנטית.

  3. הדס מאירי 10 ינואר 2010 ב - 0:47 קישור ישיר

    אחד ההשגים הבולטים של הסרט הוא הצילום (ניתאי נצר) וחבל שלא מזכירים אותו בשום כתבה. ניתאי נצר עשה מדהימה בצילום מסוגנן רגיש בלי הרבה תאורה ועם קומפוזיציות מדהימות. ניתאי נצר לא היה מועמד באוסקר הישראלי האחרון וחבל.

  4. רונן 10 ינואר 2010 ב - 1:21 קישור ישיר

    זה באמת סרט יפהפה, מורכב ומצולם לעילא. למה הוא מוקרן בכל כך מעט אולמות ולא זוכה לתהודה שמגיעה לו? חבל כל כך.

  5. Eran 10 ינואר 2010 ב - 3:20 קישור ישיר

    לא ראיתי אבל הסיפור מזכיר מאד עלילה של לפחות 3 סרטים אחרים:
    (ספויילרים מאסיביים לכל הסרטים)
    Stay
    בו הגיבור גוסס מתאונת דרכים ובטוויסט בסוף מסתבר שכל העלילה היא בדיה שנרקחה במוחו ברגעי חייו האחרונים והדמויות הם האנשים שחשו לעזרתו בעודו מדמם על הכביש.
    The Life Before Her Eyes
    אומה ת’ורמן ואוון רייצ’ל ווד מגלמות את אותה דמות בתקופות שונות בחייה. בטוויסט בסוף מסתבר שאוון רייצ’ל ווד למעשה נורתה וכל הסיפור שלה כאישה מבוגרת היא פנטזיה שנוצרה במוחה בעודה מדממת למוות ושאולי הייתה מתגשמת לו שרדה.
    Passengers
    אן האת’וויי היא פסיכיאטרית שמחפשת את האשמים בהתרסקות מטוס קטלנית. בסוף מסתבר שהיא בעצמה הייתה על המטוס ושהיא נהרגה. כל הדמויות שפגשה במהלך הסרט מתו גם הם או בהתרסקות או לפני שנים רבות.

  6. גיל 10 ינואר 2010 ב - 7:25 קישור ישיר

    סרט משובח ביותר,מורכב ועמוק,הטוב ביותר השנה,ללא ספק.

  7. עדן 10 ינואר 2010 ב - 9:02 קישור ישיר

    סרט טוב מאד. פספסתי לגמרי את כל הקטע של השעון.

  8. ילד על אי 14 ינואר 2010 ב - 0:43 קישור ישיר

    אני לא יודע על מה אתם מדברים. מאוד רציתי לאהוב את הסרט, באמת שמאוד. אבל הוא היה משעמם וטרחני. כל סצנה מתחילה בהדלקת סיגריה מלאת חשיבות. המחשבה התסריטאית מאחורי הסרט דלה ורזה, העולם של הדמות רזה ודל. ריימונד מדהימה, אבל יש רק פנים עם הבעה אחת וזה לא מחזיק 90 דקות. ההתחכמות באמצע הסרט, המאוד אמריקאית (לטובה) לא עשויה כמו שהאמריקאים יודעים לעשות. זה לא באמת מותח. ותמיד אתה מרגיש רגע אחד לפני הסרט. והכי חשוב – זה לא נוגע. ובאמת שניסיתי.

  9. ליאור 16 ינואר 2010 ב - 10:51 קישור ישיר

    סרט יפה ביותר. אחלה צילום. הסוף טיפה מאכזב אבל עדיין – סרט טוב.


השאירו תגובה