"הדו-קרב האחרון״. הדואליסטים

היכונו לפסטיבל הקולנוע של רידלי סקוט, שבגיל 83 ממשיך לשעוט קדימה בתור הבמאי הכי יצרן וגרנדיוזי בהוליוודי. זה מה שהוא עשה מאז הגיעו לגבורות: בפברואר 2020 התחילו צילומי סרטו החדש, ״הדו–קרב האחרון״ שנמשכו חודש ואז הופסקו לחצי שנה בגלל סגרי הקורונה. הצילומים הסתיימו לפני שנה, ובפברואר 2021 סקוט כבר צעק ״אקשן״ שוב בעת פתיחת צילומי סרטו העוד–יותר–חדש, ״בית גוצ׳י״. וכך בהפרש של חודש זה מזה נקבל שני סרטים חדשים של סקוט (בכיכובו של אדם דרייבר) שהן חמש שעות תקופתיות. די יוצא דופן.

סקוט הוא הססיל בי. דה–מיל של דורנו – במאי שגודל ההפקה והספקטקל חשובים לו יותר מאנושיות ורגשות. במאי שמעדיף את הסנסציוני, הגרוטסקי והברוטאלי. הסרט הראשון שלו היה ״הדואליסטים״ (1977), שבו שני צרפתים בימי נפוליאון המשיכו להילחם ביניהם בכל פעם שהם נפגשו זה עם זה, גם אחרי שעברו שנים ומלחמות בין פגישותיהם. היה יכול להיות מתאים, לפיכך, שסרטו האחרון של סקוט ייקרא ״הדו-קרב האחרון״, שגם הוא עוסק בשני צרפתים ומלחמותיהם.

החלק שסיקרן בסרטו החדש של סקוט – שבו הוא חוזר לימי הביניים, התקופה שבה הוא מרגיש הכי בנוח – היה העובדה שעל התסריט חתומים מט דיימון ובן אפלק (שגם מככבים), שצירפו אליהם את ניקול הולופסנר, שעזרה בכתיבת הזווית הנשית בסרט. זה קרדיט חשוב, כי זו הפעם הראשונה שבה סקוט מביים סרט שאשה כתבה מאז ״תלמה ולואיז״, מלפני 30 שנה.

זהו סיפור אמיתי מצרפת של המאה ה–14. מט דיימון הוא אביר בשירות מלכי צרפת, בן אפלק הוא אציל שלא מחבב אותו, בשל קרב כושל שהוא הוביל. ואדם דרייבר היה חברו לנשק של האביר, אבל הפך להיות יד ימינו ואיש סודו של האציל, וככזה הוא מנצל את מעמדו כדי להשיג לעצמו את כל מה שהאביר רצה – כולל את אדמתו, תאריו ואשתו, אותה הוא אונס (כשהאביר זועק בתגובה ״עד מתי הוא יקח את כל מה שלי״, ברגע שאמור לאותת לנו שזו כנראה סאטירה).

בניגוד למקובל בתקופה ההיא, האשה (ג׳ודי קומר), פונה לערכאות ומאשימה את האנס, כשמבהירים לה שאם יתברר שהוא חף מפשע היא זו שתעלה על המוקד ותישרף בחיים. תלוי מי משני הגברים ייצא בחיים מהדו–קרב הזה – האחרון בצרפת שנוהל באופן חוקי, בחסות המלך ובית המשפט.

אפלק, דיימון והולופסנר יוצרים מעין גרסה שלהם ל״רשומון״ של קורוסאווה, שגם היה סיפור על אונס (ורצח) המסופר מנקודות מבט שונות. כך גם כאן, כל אחת משלוש הדמויות הראשיות מתארת את הסיפור מנקודת מבטה, כשכל אחת טוענת שגרסתה היא האמת – שני גברים ואשה. אבל ההבדלים בין נקודות המבט נורא טריוויאליות. יש משהו מגושם בתסריט של הסרט הזה, מאת שני תסריטאים שעשו , ביחד ובנפרד, עבודות טובות בהרבה לפני כן.

מה משך את סקוט – שביים את ״גלדיאטור״ ו״רובין הוד״ – בפרויקט הזה? די ברור. אבירים, סוסים, חרבות ושלג. אבל מה גרם לדיימון לרכוש את הזכויות לספר עליו הוא מבוסס וליזום את הפרויקט ומה משך את דיימון ואפלק לכתיבת התסריט, הראשון שלהם מאז ״סיפורו של וויל האנטינג״? התשובה, יש להניח, היא ״סיפורו של וויל האנטינג״. או יותר נכון – מפיץ הסרט ההוא, אחד הארווי וויינסטין. אי אפשר לראות את ״הדו–קרב האחרון״ ולא לחשוב על כך שדיימון ואפלק, שחייבים לוויינסטין את הקריירה שלהם, רצו לספר סיפור שמפליל את כל הוויינסטינים בעולם, מהיכרות קרובה. סיפור שממחיש את ההתנהגות של אלה שחשים שהכל מגיע להם, וחיים בתאוותנות חסרת גבול – לאוכל, כוח, כסף וכיבושים. ולהראות איך מישהו כזה יהיה כה שיכור בתוך הצלחתו ועלייתו המטאורית, עד שהוא יאמין לסיפור שהוא מספר לעצמו שכשהוא אונס אשה הוא עושה את זה מתוך אהבה, מתוך רומנטיקה והיענות לחיזוריה והסכמתה, ומתוך עיוורון גמור לנפגעים סביבו ולהשלכות מעשיו. כפורטרט של כוח גברי ממוסד וחסר גבולות, ״הדו קרב האחרון״ הוא כתב אישום מעניין, גם אם בנאלי למדי, בבחינת מה חידשתם לנו. כי אפלק, דיימון, הולופסנר וסקוט עשו סרט שהמסר שלו הוא – דעו שהעולם התנהג לנשים איום ונורא לא מהיום, אלא זה ככה כבר מאות ואלפי שנים. כל דור וכל איזור והוויינסטין שלו.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 4.11.2021)

ציוץ