״נצחיים״. אנחנו לא אומרים שלום, אנחנו אומרים ׳להתראות במורד הדרך׳

אחת ההחלטות המוקדמות שעשו ראשי אולפני מארוול, ביסודם את היקום הקולנועי שלהם, היתה להשתדל, ככל האפשר, להימנע מליהוקם של במאים מוכרים וצפויים, מקצוענים בתחומם שבאים לג׳וב וממשיכים הלאה. במקום זאת, הם בחרו שוב ושוב לפנות לבמאים שזכו לתשואות ופרסים בזכות סרטים עצמאיים ואישיים ולהציע להם למזג את הגישה הקולנועית שלהם עם המקצוענות והמיומנות של האולפן, שיעניק להם רשת ביטחון טכנית כדי להבטיח שפרויקטים כאלה לא יהיו גדולים מדי על יוצרים עם מעט ניסיון בבימוי הפקות ענק. מבחינת הקהל לא בטוח שזו החלטה מצוינת, אבל מבחינת האולפן יש לכך יתרונות רבים: במאים ותיקים, עם הצלחות בעברם, עשויים להיות עקשנים ולא תמיד צייתנים לאולפן שרוצה להיות בעל הבית הסופי על התוצר ושגם אחראי על השתלבותו בתוך שאר סרטי הסדרה. לעומת זאת, במאים ובמאיות שבאים מעולם קולנועי קאמרי כמעט תמיד יהיו במצב של אסירות תודה על ההזדמנות – אם לא בהעברת חזונם האישי אל המסך, אז לפחות באפשרות להתפרנס באופן שעשוי להפוך אותם לעשירים. וכך, ראשי מארוול ויתרו על במאים כמו ג׳ו ג׳ונסטון, קנת בראנה וג׳וס ווידון, שהיו שם בתחילת הדרך, והתחילו לגייס את הבמאים שלהם בפסטיבל סאנדאנס, והפגינו טעם קולנועי מצוין. הגישה הזאת הוכיחה את עצמה היטב במקרה של האחים רוסו וריאן קוגלר, שהפכו למותגים בזכות האולפן, שעזר לטפח שניים מהכוחות היצירתיים הבולטים של דורנו, והעניקו להם קנווס ענק שרק שידרג את היכולות שלהם. במקרה של שאר הבמאים והבמאיות התוצאות לא תמיד היו מספיק מעניינות כדי להכתיר מישהו מהם לדבר הגדול הבא. סקוט דריקסון (״דוקטור סטריינג׳) וג׳ון וואטס (״ספיידרמן״) הפגינו פוטנציאל, שבינתיים לא היה לו פולו-אפ.

בספטמבר 2018 בחרו ראשי מארוול בקלואי ז׳או כבמאית של הסרט ״נצחיים״. הם עשו זאת על סמך שני סרטיה הראשונים, ״שירים שלמדתי מאחיי״ ו״הרוכב״. אחרי שהיא נבחרה היא יצאה לצלם את ״ארץ נוודים״ עם פרנסס מקדורמנד, היא צילמה את ״נצחיים״ בתחילת 2019. בגלל הקורונה, שדחתה את בכורת ״נצחיים״, הסרט מגיע למסכים כשז׳או היא כבר זוכת אוסקרים ואחת הבמאיות הכי מעניינות בעולם, בישראל אנחנו מקבלים את ז׳או פעמיים תוך חמישה חודשים: ״ארץ נוודים״, אולי הסרט הטוב של השנה, יצא בארץ בסוף מאי, ועכשיו מגיע אלינו ״נצחיים״., אולי הסרט המאכזב של השנה.

לכן, מצד אחד, צריך להוריד את הכובע בפני מארוול שידעו לזהות ולהמר על הדבר הגדול הבא עוד כשהיא היתה כמעט אנונימית. אבל מצד שני, ״נצחיים״ היא דוגמה נדירה בתולדות מארוול שבה החיבור בין הבמאית ובין האולפן לא הצליח. יותר מכל סרט אחר, יש תחושה שאנו צופים בלמעלה משעתיים וחצי של שני סרטים נפרדים, עם טקסטורות ומרקמים שונים, שעורבבו ונתפרו יחד בגסות. היינו רוצים להציע את הגרסה הרומנטית לפיה החזון היחודי של הבמאית הוסתר על ידי בריונות האולפן, אבל יש תחושה שזה לא המצב. העין הפיוטית של ז׳או – שהגיעה לפרויקט בתור חובבת מאנגה ומשחקי וידיאו – לא הצליחה להשתלט על הסרט, שאמור לברוא מיתולוגיה חדשה, וקבוצת גיבורים חדשה לסרטי מארוול פוסט ימי ״הנוקמים״.

רוב גיבורי-העל בסרטי מארוול הם אנשים רגילים שבטעות השיגו כוחות-על, והם נאלצים להתמודד עם ההשלכות של המציאות הפיזית החדשה שלהם והאחריות שלהם לכלל האנושות (ת׳ור וקפטן מארוול היו יוצאי הדופן היחידים עד כה). לכן, עצם הרעיון של ״הנצחיים״ מזכיר יותר את קורפוס הקומיקס של הוצאת די.סי, שגיבוריה וסרטיה עוסקים באלים ובמיתוסים (הדמיון לדי.סי לא נעלם מעיניה של ז׳או, וסרטה מאזכר בשמם גם את סופרמן וגם את באטמן, פעם ראשונה שבה אולפני מארוול מאזכרים את המתחרים). הנצחיים הם אנשים מכוכב אחר שנשלחו לכדור הארץ לפני אלפי שנים על ידי דמות כמו–אלוהית בשם ארישם, כדי לשמור ולהגן על בני האדם. הרעיון הוא שאלה הדמויות שסביבם נוצרו כל המיתוסים שהסתובבו אנושות בכל הדורות – מסיפורי התורה, ועד המיתולוגיות היווניות והבבליות (עלילות גילגמש). ג׳ק קירבי, שיצר את הקומיקס בתחילת שנות השבעים, ללא ספק הושפע ושאל את הרעיונות שהוא ראה ב״2001: אודיסיאה בחלל״, לפיהם בעולם נטול אלוהים, היו אלה יצורים חוצניים שהקפיצו קדימה את האנושות מבחינת תודעה והישגים טכנולוגיים. לכאורה, זה הסרט שהיה יכול להוביל את מארוול לשאלות תיאולוגיות ולעיסוק עמוק במשמעות ותכלית החיים, אבל התסריט המאכזב כל הזמן בורח מהעיסוק הזה. יתכן וז׳או, שנולדה וגדלה בסין, ושבבואה ליצירת הסרט הגדירה את ״קיצור תולדות האנושות״ של יובל נוח הררי כספר שהכי השפיע עליה, היא היוצרת הלא נכונה לעסוק ברעיונות שהיפרו את הדת והתרבות בעולם היודו–נוצרי, ושמהם ג׳ק קירבי היהודי שאב את השראתו. במקום לשאול ״איפה היה אלוהים בשואה?״, שואלים האנשים בסרט ״אם תפקידם של הנצחיים הוא לשמור על האנושות, איפה הם היו בבליפ, אותו רגע שבו תאנוס נקש באצבעו והעלים חצי מאוכלוסיית היקום?״. התשובה שניתנת לשאלה הזאת כל כך לא מספקת שחבל שהיא בכלל נשאלה. ומצד שני, אם ז׳או היתה מציעה פרספקטיבה בודהיסטית למיתוסי הבריאה יתכן והיינו מקבלים סרט הוליוודי בטעם חדש לחלוטין, אבל גם זה לא קיים. זה סרט שהגות רוחנית לא מעניינת אותו כלל, למרות שזו לכאורה כל סיבת קיומו.

יש לא מעט רגעים בסרט שבהם מורגש חותמה הוויזואלי הברור של ז׳או, שמאפשרת לגיבוריה להסתובב בטבע ולהתפעל ממנו, ומעניקה שוטים רבים לנופים ושקיעות, בדיוק כפי שהיא עושה בכל סרטיה, בהשראת טרנס מאליק. אלא שהצילום חסר ההדר והמוזיקה נטולת הרגש הופכים את הרגעים האלה לחיקויים דלים לסרטיה. נראה  לשלוח משוררת לעשות תפקיד של סופרת פרוזה עומד בעוכריו של סרט שמנסה להציג לא פחות מתשע דמויות חדשות לאורך נתיבי עלילה הנמשכים לאורך אלפי שנים. מגדל הקלפים העלילתי הזה קורס די מהר בסרט, שמצליח לאכזב גם כמיתוס וגם כפיוט.

גם אם הסרט יתגלה כהצלחה קופתית – ולמארוול יש את הכוח להביא את המעריצים לכל שטות – הוא ייזכר כניסוי אמנותי מעניין שהפך לכישלון מאכזב, סרט שמבצבים בו רגעים מפתיעים וזוקפי גבות, שאפשר היה לפתח אותם למקומות מקוריים ויוצאי דופן, אבל הם נגדעים בזריזות. ובכל זאת, מוזר ככל שזה יישמע, סרט גיבורי–על של קלואי ז׳או הוא רעיון טוב, אלא שזה לא הסרט הזה. וונג קאר–וויי ואנג לי, שני יוצרים שז׳או מעריצה ושכמוה עברו מדי פעם מדרמות אנושיות פיוטיות לסרטי פופ מרהיבים, סללו את הכביש הזה וזכו להצלחה גדולה, לכן יש לקוות שהניסיון של ז׳או עם מארוול לא ימנע ממנה לייצר את הגרסה שלה לסרט פופ אחר שיהיה נגיש וגם פיוטי.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 8.11.2021)

ציוץ