״מטריקס: התחייה״. זה לא בית קפה

הבשורות הטובות: ״מטריקס: התחייה״, הסרט הרביעי בסדרת ״מטריקס״ שהתחילה ב–1999, לא מביך. הוא גם לא נחוץ, אבל הוא לפחות לא מביך. מאכזב, אבל לא מביך. כסרט אקשן, עתידני היי–טקי הוא לרגעים – בעיקר לכמה דקות בסוף – אף מרשים. העניין הוא שסרטי ״מטריקס״ אף פעם לא היו רק סרטי אקשן ומד״ב, אלא טקסטים קולנועיים מבריקים, שניסחו באופן גאוני משל תמציתי ותמיד רלוונטי על מהות החיים, משמעותם והשאלות הגדולות שבני האדם שואלים את עצמם – אבודים בתוכן או מתעלמים מהן: מי אני, מה תכליתי בעולם, האם יש בחירה חופשית או גורל כתוב מראש, האם הכל מקרי ואקראי או שמא יש תוכנית גדולה שכולנו שותפים בה?

״מטריקס: התחייה״ גם הוא חלק מתוכנית גדולה שכולנו פיונים בה: התוכנית של אולפני וורנר, בתור ספקי התוכן של שירות הסטרימינג HBO Max, לבזוז כל פריט בעל מוניטין מכספת הזכויות של האולפן ולהקים אותו לתחייה. וכך, ל״משחקי הכס״ תופק סדרת המשך, ל״סקס והעיר הגדולה״ קמה מבוכת–המשך, צוות סרטי ״הארי פוטר״ קובצו למופע איחוד מתקרב, אחרי שצוות ״חברים״ עשה כבר את אותו הדבר, ״אחת שיודעת״ חזרה, ״דקסטר״ חזר, ״הסופראנוס״ קיבלה פרק פרולוג קולנועי ו״גרמלינס״ יהפוך לסרט אנימציה. לא צריך להתעדכן באתרי חדשות הבידור באשר לנסיבות יצירת הסרט, הן נאמרות באופן מפורש בסרט עצמו, במין טריק רפלקסיבי מודע לעצמו, כי עכשיו הכל מטא, לא רק פייסבוק.

קיאנו ריבס, שעבור הקהל הצעיר הוא כעת יותר ג׳ון וויק מניאו, שב לגלם את תומס אנדרסון, שלא זוכר דבר מהרפתקאותיו בטרילוגיה המקורית, כולל העובדה שהוא מת בסופה. כיום הוא לא האקר אלא מתכנת ומעצב של משחקי מחשב פופולריים, ביניהם טרילוגיית משחקי ״מטריקס״, שלתוכם הוא הכניס פלאשבקים, חלומות, דמויות ואירועים, שרודפים את תודעתו הפוסט–טראומטית, מטראומה שהוא לא זוכר שקרתה. למרות שהוא נשבע שלא יהיה ״מטריקס״ רביעי, הבוס שלו (ג׳ונתן גרוף) מבהיר לו שאין ברירה: הזכויות נמצאות בידי האחים וורנר (כך, ממש, מפורשות) והם יעשו ״מטריקס״ רביעי איתו או בלעדיו, אז עדיף איתו. יש להניח שלנה ולילי וושאובסקי, יוצרות הטרילוגיה המקורית, קיבלו בדיוק הצעה כזאת. לנה החליטה להענות לה, לילי נשארה בחוץ. ״מטריקס 4״ מכיל הרבה מחשבות ורמיזות שניתן לקשר ישירות לתהליכים ולטרנספורמציות האישיים שעברה האחות וושאובסקי ב–22 השנים שחלפו מאז הסרט המקורי, ואת המעבר שהיא עשתה מזהותה הקודמת כלארי וושאובסקי לזו הנוכחית כלאנה וושאובסקי, אבל קשה לחמוק מהרמיזות שהסרט מפזר על כך שמדובר באקט של כפייה בהסכמה.

בעוד ש״חולית״, הרימייק גדול המימדים הקודם של אולפני וורנר, הגיע אחרי כמה וכמה התנעות כושלות לעיבוד המקור, ויצר סרט גדול ומשמעותי, ״מטריקס: התחייה״, ממש כמו ״סיפור הפרברים״, הוא ניסיון להקים מחדש יצירה שכבר היתה מושלמת. הצפייה ב״מטריקס״ הראשון, במרץ 1999, היתה חוויה מכוננת. מעולם לא ראינו סרט כזה – התסריט המבריק, שמשתמש בעגה עכשווית כדי להציג רעיונות פילוסופיים ותאולוגיים עתיקים, הולבש על סרט פעולה עוצר נשימה, פוער עיניים ופורץ דרך שהיה אבן דרך בתולדות הקולנוע. שני סרטי ההמשך שהגיעו בתחילת המילניום, זכו לקיטונות של תיעוב מצד המעריצים, כי לא היה בהם את תחושת האירוע החד פעמי, רגע ההתגלות, שהיה בסרט הראשון, אבל אנחנו לא היינו בצד ההייטרים – כן, זה לא היה קרוב לגדולה של המקור, אבל היו שם כמה רעיונות כבירים (דמותו של הארכיטקט, בורא עולמות ומחריבם, היא נספח חיוני לעולם של המטריקס).

״מטריקס״ הראשון היה כה עשיר ברעיונות משני תודעה, שניתן להגדיר אותו כאחד מכתבי הקודש של הקאנון הקולנועי. זה לא מקרי שמורים ליהדות, קבלה, בודהיזם ונצרות השתמשו בו כדי להמחיש את תורתם ותפיסת עולמם, כי האחיות וושאובסקי עשו עבודה נאה של חקר הרעיונות המשותפים לדתות ותורות רוחניות ובנו היטב את ״מטריקס״ כסרט שעוסק בהתעוררות רוחנית. ״מטריקס: התחייה״, לעומת זאת, יוכל להיחשב מקסימום כאחד הספרים החיצוניים, שמציע מבט חילוני על הטקסט המקורי. נראה שלאנה וושאובסקי חזרה בשאלה.

המחשבה על העולם כאשליה וירטואלית עוצבה בסרט המקורי באופן גאוני. ההצגה של אותה אשליה הפעם כמשחק מחשב, שמוח האנושות לכוד בו בהיותם עבדים לרובוטים שמשעבדים את גופם ומשחררים את מוחם לשוטט חופשי במציאות מדומה ,לא רק ממוחזרת היא גם מרגישה כעת מיושנת, במחשבה ובצורה. המציאות הדביקה את היצירה. עד כדי כך, שצופים צעירים, שלא ראו את הסרט הראשון, כמעט ולא יקבלו הקדמה נאותה על ההבדל בין המציאות (בסרט) בה בני האדם אסורים בקונכיות למטרות קציר אנרגיה מגופם, ובין המציאות שמוזרמת להם לתוך גזע המוח. הפריט היחיד שנותר שנון מהעולם הזה הוא בית הקפה בו מתרחשות לא מעט מסצינות המפתח בין ניאו וטרינטי, בעל השם המוצלח ״סימולאטה״. האם זה קפה, או סימולציה של קפה?

הסרט המקורי עסק במפגש בין מורה לתלמיד. מורפיאוס – בתפקיד הרב, הגורו, הכומר או הפילוסוף – חונך את תומס אנדרסון כמשיח וגואל, ומלמד אותו על המהות של העולם כאשליה, עולם השקר מול עולם האמת, מציג בפניו את הכלים שיש בידי בני האדם לבצע מניפולציות בטבע ובבריאה, כי ניסים הם חלק מהמציאות. בהתאמה, האחיות וושאובסקי בראו שפה קולנועית חדשה, שנכנסה עמוק לאוצר המילים הוויזואלי של המאה ה–21, כדי לייצג את האופן שבו המציאות הזאת נבראת ומשתנה בכל רגע מחדש.

הסרט החדש, לעומת זאת, הוא קריאה לעזרה נפשית, תיעוד של התמוטטות עצבים. המפגש הפעם הוא לא בין מורה ותלמיד אלא בין פסיכיאטר ופציינט. בורא העולם כעת הוא לא ארכיטקט, שמעצב מחדש את עולמנו, אלא פסיכואנליטקאי, זה שאמור להסביר ולהרגיע שהכל בסדר, וכל מה שנדמה לנו שקורה, קורה אך ורק בראש שלנו.

במערכה האחרונה שלו, ״מטריקס: התחייה״ שואל דימויים מסרטי זומבים כדי לומר משהו על מציאות שמסממת את עצמה באמצעות סרטים ומשחקי מחשב, ועולם שתוכנן ותוכנת על ידי גברים. תומס אנדרסון מבין שמשחקי המחשב שלו מבוססים על האמת שהוא חווה, וכעת הם הפכו לסם שמסתיר את האמת הזאת מעיני ההמונים. בפתיחת הסרט הוא יוצר משחק מחשב חדש בשם ״בינארי״, כשאנו – הצופים באולם – יודעים שזהו שקר: העולם אינו בינארי, לאנה וושאובסקי תעיד וטריניטי (השילוש) תחזק. ״מטריקס״ הראשון היה סרט עם סאבטקסט קווירי שהקדים את זמנו ונעלם מעיני רוב צופיו (כיום, כמובן, הסמוי הפך לגלוי). ״מטריקס: התחייה״ הוא לא סרט דתי, אלא יצירה רומנטית, על אורפיאוס שיורד לשאול לגאול משם את אאורידיצ׳ה. זה טקסט פחות מהודק ופחות חיוני, שחוזר יותר מדי על רגעים משמעותיים מהטרילוגיה הראשונה, ושכל יצירתו נובעת מאיזו עצלות אוטומטית. עבור חסידי הסרט הראשון זו תוספת סבירה ומעט מתסכלת, של יוצרים שנאחזים בנואשות בשיאם. עבור אלה שמעולם לא ראו ״מטריקס״, ספק אם הסרט הזה יגרום להם להבין מה היה הביג–דיל, מהסרט ההוא – שהיה הסנה הבוער של סוף המילניום.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 26.12.2021)

ציוץ