14 ינואר 2010 | 09:30 ~ 22 תגובות | תגובות פייסבוק

"הקופסה", הביקורת

box


זהירות, ספוילר בפסקה הראשונה.


אני אוהב להצביע על הרגעים האלה בסרטים שבהם הסרט לוחץ לך על כפתור במוח (או בלב) וכל הגוף נדלק כמו עץ חג מולד. רגעים חמקמקים, בוודאי סובייקטיביים מאוד, אבל ששם נמצאת האהבה שלנו לסרטים, מקום בו אנחנו מכריזים “אני הולך עם הסרט הזה”. הרגע הזה מגיע ב”הקופסה” כמעט בסופו. עד אז הסרט מרשים מאוד, מסוגנן, מבוים יפה (אבל משוחק ככה-ככה), ומאוד מאוד מבלבל. טוב, זה ריצ’רד קלי. “מבלבל” זו המילה המכרעת באישיותו היצירתית. יש בסרט שלו קופסה עם כפתור, מדען בנאס”א, מורה קטועת בהונות רגליים, ואיזשהו ניסוי הקשור למעבר בין מימדים. מה? אה, ויש איש אחד. אחת הדמויות הנפלאות שראיתי על המסך לאחרונה. מפיסטופלס של ממש. מגלם אותו פרנק לנג’לה. הוא האיש עם ההצעה. הוא בא לזוג עם הקופסה ומציע להם כך: אם תסכימו ללחוץ על הכפתור, מישהו איפשהו ימות. ואתם תקבלו מזוודה עם מיליון דולר. הזוג מתלבט. הזוג מחליט. הזוג האלץ להתמודד עם השלכות ההחלטה. אבל מה הקטע עם הפנים של האיש עם ההצעה? חצי מהם אינם. זה נראה כמו נשיכה. או לא ברור מה. עד שלקראת סוף הסרט, כשכוונותיו האמיתיות של האיש נחשפות, הגיבור שלנו מחזיק אקדח מול פניו (ראו בצילום הנ”ל), ובאותו רגע – הכל נופל במקום, מבלי שתיאמר מילה. פתאום ברור איך פניו של האיש עוותו כך. פתאום ברור שכל מה שקורה כאן, עם הזוג הזה, במטבח הזה, כבר קרה בדיוק באותו אופן שוב ושוב ושוב עם זוגות אחרים במטבחים אחרים, שהסיפור שאנחנו חשופים לו הוא חלק קטן אחד בשרשרת של סיפורים המתקשרים זה לזה באמצעו האיש והקופסה, ולא משנה איזו החלטה יקבל הגיבור, מישהו איפשהו כבר קיבל את ההחלטה הזאת, וכולם בסוף הגיעו לאותה נקודה.



חלפו עשר שנים מאז “דוני דארקו”, עשר שנים בהם ריצ’רד קלי הוכיח שהוא תסריטאי לא רע, אבל במאי בעייתי (אני מחבב את התסריט שלו ל”דומינו” של טוני סקוט). והנה, במלאת כמעט עשור ל”דוני דארקו” הוא חוזר עם סרט שמזכיר למה “דארקו” היה כה מסעיר. קלי משחק עם זמנים, מימדים ומצבי תודעה. “הקופסה”, שמתרחש ב-1976, ומבוים כמו סרט מהתקופה ההיא, נראה כמו שילוב בין היצ’קוק לדיוויד לינץ’. מהיצ’קוק הוא לוקח את המתח, ואת תפיסת העולם שכבר לא ממש שרדה את תהפוכות הזמנים, שבסופו של דבר כל סיפורי המתח הם בתמציתם מלחמה בין המינים, הגברים נגד הנשים. מלינץ’ הוא לוקח את פיתולי התודעה, את תחושת הבלבול המכוון, גם בסרט שאמור להיות נראטיבי וברור. “הקופסה” הוא סוג של “קטיפה כחולה” או “טווין פיקס” בתפיסת עולמו הרקורסיבית: הכל קורה במעגליות, במחזוריות, הכל בבואה בתוך בבואה, וכל החיים הם מאבק הישרדות מפלצתי של טורפים ונטרפים. לעיתים זה מפרך, ואני מוד שהיו רגעים ב”הקופסה” שכמעט הרמתי ידיים מלהבין מה רוצים ממני. אבל הסרט מבוים ביד כה בוטחת, עם מראה ויזואלי כה מסקרן, שהתמדתי בו על סמך סקרנות. ובצד השני שלו יצאתי מצומרר כהוגן.



קלי משתמש בסיפורים בני זמננו (שנות השבעים, שנות השמונים), כדי לספר מחדש סיפורים תנ”כיים. דוני דארקו היה סוג של נביא, שראה בעיני רוחו אסון באופק ויצר פיתול זמן כדי להסיט אותו. או משהו כזה. “הקופסה” הוא מעין סיפור אדם וחווה – הכפתור בתפקיד התפוח – והוא עוסק במקום שבו המדע והאמונה נפגשים. משפט המפתח של הסרט שייך לאתור סי קלארק, שטען שכל טכנולוגיה חדשה נתפסת בתחילת דרכה לא כמדע, אלא כנס. קלי רומז אולי שלסרט שלו יש אווירה מיסטית של גורל, של חשבון נפש, של כפרה, אבל אולי זה לא נס, אלא מדע, שעושה מניפולציה בבני אדם למען ניסויים. ואולי הפוך: אולי אלוהים והשטן משתמשים במדע כדי להסתיר את המבחנים שהם עצמם עושים לבני האדם? ואולי הוא אומר משהו אחר לגמרי. אני לא משוכנע שירדתי לסוף דעתו. אבל נותרתי עם סרט שאחרי סיבובים למאדים ובחזרה, החזיר אותי לסיפור של אדם ואשתו, ובחירה מורטת עצבים שהם צריכים לעשות. ושם, כשהפילוסופיות בצד והחרדות מועצמות על ידי כשרונו של קלי, הוא הצליח לטלטל אותי כהוגן.

נושאים: ביקורת

22 תגובות ל - “"הקופסה", הביקורת”

  1. עמית איצקר 14 ינואר 2010 ב - 10:19 קישור ישיר

    אבל למה אין אזהרת ספוילר?!
    🙂

  2. רותם 14 ינואר 2010 ב - 10:34 קישור ישיר

    איך אפשר לספיילר סרט של ריצ’ארד קלי? זה גם ככה לא מובן, אז איך גילוי כלשהו יהרוס משהו?

  3. תומאס 14 ינואר 2010 ב - 12:49 קישור ישיר

    נשמע כמו גרסא מודרנית ל”כביש אבוד”.

  4. מיכאל 22 14 ינואר 2010 ב - 13:15 קישור ישיר

    יאיר, אם כל אהבתי לביקורות הנהדרות שלך, אתה חייב, פשוט חייב, להפסיק עם ספוילרים. בבקשה…

  5. נוקיה 15 ינואר 2010 ב - 0:05 קישור ישיר

    הקופסה הוא מסוג הסרטים שמהסצנה הראשונה שלו וביחס לכל אלה שבאות אחריה, אתה תוהה לעצמך מה השטות הזו שאתה רואה, איך היא אמורה לשרת את העלילה ולמה החליט מי שהחליט להניח אותה דווקא כאן ולא במקום אחר בסרט. עם הצטברות הקשקוש המביך אתה מתחיל לתהות האם יתכן שמדובר כאן ביוצר שהוא עד כדי כך טיפש שהוא פשוט לא מבין מה הוא אומר ולאן נעלמה מערכת הבקרה שאמורה היתה להיות סביבו כדי להאיר/להעיר לו דרך. כ”כ הרבה שטויות וכ”כ הרבה רמזים משונים שכבר בשלב די מוקדם ברור לך כצופה שהסרט הזה הולך להתנפץ באופן שעל-פי חוקי הפיזיקה תביא לפיזור שברים באי סדר כזה שלא יאפשר לשום הדיוט להבין מתוכם מהו השלם שהרכיב את הפזורה הזו. זה בדיוק מה שקורה. משונה שעל בסיס רעיון שיש בו פוטנציאל לעשות על-פיו לפחות ארבעה סרטים מצוינים שהתסריטים שלהם ממש נכתבים מאליהם, הצליח היוצר לכתוב סרט מטומטם אחד. קשיא.

  6. יניב אידלשטיין 15 ינואר 2010 ב - 9:37 קישור ישיר

    הביקורת הכי טובה (תרתי משמע) שקראתי על הסרט הזה עד עכשיו.
    כן, קל מאוד להגיד שהסרט הזה הוא קשקוש.
    קצת קשה יותר להתמסר לסרט הזה, ולהפיק את ההנאה הבלתי מוסברת, הסוריאליסטית והנדירה שמתחבאת אי־שם בתוכו.
    זה סרט איום ונהניתי מאוד מהצפייה בו.

  7. גילו 15 ינואר 2010 ב - 16:10 קישור ישיר

    מתחבר לקודמי. אכן סרט איום אך מהנה.
    הדבר שהפריע לי בו היה שלא היה כמעט כל קשר בין הטריילר לסרט עצמו. כולל פיתולי עלילה שכלל לא קרו בסרט.
    הנקודה השנייה היא שאני מזהה קרבה גדולה יותר בין קלי ללינץ’ מאשר להיצ’קוק. כסיפור מתח הסרט לא מחזיק. זה השלב שבו הצופה הסביר נעתר להזמנה להצטרף למסע אחר. דווקא הקונפליקטים ההרסניים נראו קצת מטולאים (אולי זאת היתה הכוונה. אבל התוצאה ברמת החוויה היא כאילו מישהו פה ניסה להגיד יותר מדי. דווקא המינימליזם ההיצ’קוקי היה יכול לסייע כאן) אני נשארתי עם סרט סהרורי שניסה להתחפש לסיפור מתח, אבל דווקא ברגעיו החזקים, התרחק מהמחוייבות לספר סיפור מתח (אהבתי שהרגע המכונן מופיע פחות או יותר בדקה הראשונה של הסרט) אלא שואב אותך לעולם שהאבסורדיות האכזריות שלו והסוריאליזם שלו נראים לך לגמרי הגיוניים. היה שם נסיון לתת מראי מקום למיניהם כדי לסייע בעיצוב הסביבה, הזמנים שבהם הסרט מתרחש (קטעי טלוויזיה, נאומים של פוליטיקאים וכיוצא באלו). נראה לי שדווקא נסיון יותר נחוש לכלול את המציאות החיצונית בגוף הסרט, היה עושה לו טוב.

  8. מיקי 15 ינואר 2010 ב - 16:26 קישור ישיר

    איזה סרט מאכזב…איפה הוא והוא דוני דארקו?

  9. מיקי 15 ינואר 2010 ב - 16:29 קישור ישיר

    התכוונתי כמובן: איזה סרט מאכזב…איפה הוא ואיפה דוני דארקו? לזכותו של הסרט יאמר שבאמת אין לי חשק “להכנס” בו כי אני חושב שבסה”כ הוא דיי צנוע והכוונות שלו טובות. חבל רק שהוא כתוב, מבוים ומשוחק באופן שנע בין המאכזב לגרוע.

  10. יוני 15 ינואר 2010 ב - 19:29 קישור ישיר

    יאיר, הפעם הפתעת אותי קלות.
    זה נכון שהמתח ההיצ’קוקי משהו בנוי נכון – במחצית הראשונה – אבל ככל שהולכות ומתרבות המוזרויות – ואנשים מתחילים שוב ושוב לטפטף מהאף – חשתי את עצמי הולך ומאבד עניין באוסף הקשקושים שמתרחש מולי. הנורא מכל – דבר לא מתחבר בסוף.
    זהירות ספוילר כאן:
    מי הוא איש הברקים הזה? את מי בדיוק הוא מייצג? את אדוני היקום? מה לעזאזל הקשר של מאדים לעניין? ולמה לכולם טפטף האף? האם מדובר בטכנולוגית “השתלטות למרחוק” על מוחות? במעבר בין יקומים מקבילים? ולמה בחר הגיבור בשער השני? ומדוע דרס אותו רכב והוא יצא מן המחסן כאילו נולד מחדש? ואם הכל דטרמיניסטי – כפי שמרמז הסרט – איפה פה באמת מבחן הקופסא?
    בסופו של דבר, אין כאן טכנולוגיית-על שמשחקת עם העולמות אלא קשקוש חצי מיסטי שאין בו היגיון אמיתי והוא סומך על העובדה שהצופה לא באמת מצליח לעקוב אחר מה שקורה כאן. יתרה מזו- היסודות שנראו מעוגנים מתחילה באיזה קו מציאותי אמיתי (נוסח הארנב מדארקו) מתגלים כשפן בכובע – תעלול דמה ותו לא. הרמזים כולם אינם מתלכדים לשפה אחת אלא נשארים אוסף מבוזר של אותות ומופתים חסרי צידוק. ההשוואה שלך ללינץ’ הרגה אותי יאיר. איפה לינץ’ ואיפה קלי?!

  11. איתן 16 ינואר 2010 ב - 8:24 קישור ישיר

    כן, אז אתמול ראיתי את “הקופסה” (ועוד סרט. עליו בתגובה נפרדת). אני חושב שזה סרט מעניין, אבל בעייתי.
    בגדול, אני חושב שיש כאן משל קטן שהולבש בחליפה שגדולה עליו בכמה מספרים. באופן אירוני, החליפה הנוצצת היא החלק היפה ביותר בסרט. הרעיון של קלי פשוט: בסך הכל הוא רוצה להגיד שחוסר היכולת האנושית לעמוד בפיתוי יביא את האנושות לכליה. זה הכל. ועל האמירה הפשוטה הזו הוא מלביש תסריט לא תמיד קוהרנטי, אבל אם תשאלו אותי, זהו תסריט לא מפוזר מספיק. הזכרת את לינץ’ בביקורת, ואני חיפשתי את “מלהולנד דרייב” – סרט שכל סצינה בו נפלאה בעיניי, אבל רוב הסרט לא ממש ברור איך הכל מתחבר. “הקופסה” לא יוצא מדעתו מספיק. למעשה, ברובו, הוא מספר סיפור באווירה רגועה. אבל איפשהו, באמצע הסרט, עם עמודי המים, והבריכה המבעבעת, משהו בויזואליה ובדמיון של ריצ’רד קלי הופכים את “הקופסה” לממתק נפלא. חבל שהרגעים האלו מעטים מדי. ויש את פרנק לנג’לה. שחקן נהדר.
    לא היה ממש חשוב לי להבין איך דבר מוביל לדבר, ומה בדיוק קורה בכל רגע. אלו הרגעים שבהם קלי באמת כושל. הוא מספר סיפור שלא תמיד מתחבר, אבל הוא משתדל לדאוג שייתחבר. אם הוא היה מוותר על הקוהרנטיות, ועושה סרט משוגע באמת, הסרט היה יותר טוב, כי יש לקלי יכולות מרשימות. הוא לא משתמש בהן מספיק.

  12. נועית 17 ינואר 2010 ב - 9:19 קישור ישיר

    פשוט סרט מחפיר לטעמי. ההשוואה להיצ’קוק וללינץ’ פשוט מעליבה. האם היית חושב את אותו הדבר אלמלא ברזומה של קלי היה את דוני דארקו?

  13. דורי גיל 27 ינואר 2010 ב - 3:34 קישור ישיר

    ריצ’רד קלי. הוא עוד יירשם כאחד מהגדולים. השפה הקולנועית שלו היא מענגת. הוא ללא ספק בין האוטרים הגדולים של הדור שלו (הדי טרי). אם העשור הזה הוליד משהו טוב זה הוא.

    מספר הערות קצרות:
    א. לתומאס – זה לא רק נשמע כמו גרסה מודרנית לכביש אבוד, זה גם נראה ככה. הסרט מתכתב ללא הפסקה עם כביש אבוד, לפעמים בצורה ממש בוטה. הסצנה של דיאז ומרסדן במסיבה פשוט צורחת כביש אבוד. עבר זמן מאז שראיתי את הקלאסיקה של לינץ’, והסרט ללא ספק עשה לי חשק לראות אותה שוב, ולהשוות קצת.

    ב. ההשוואה בין לינץ’ לקלי היא מתבקשת. גם בעלילות סאות’לנד חשו זאת היטב. ההבדל המהותי בין השניים הוא שלינץ’ מעדיף להתעסק עם סמלים, בעוד קלי נשען על העוצמה של השפה הקולנועית של לינץ’ כדי להעביר את המסרים שלו. בלי להיכנס לספוילרים, אם לינץ’ היה מביים את הסרט הזה הוא היה שומט לדעתי את רוב סופו. למרות שקלי נהנה לשחק עם הסוריאליזם הסתום ואפל של לינץ’, עבורו הוא לא התכלית ולא רוצה שנתבלבל בינו לבין המסר.

    ג. צריך להודות שלקלי יש חולשה אחת די גדולה – ליהוק. בדוני דארקו היה ליהוק מושלם; ג’ילנהל, דרו בארימור ונוח ווילי, המשפחה, החברה, הארנב. בסאות’לנד לעומת זאת כבר הוא החל להתפרע לחלוטין. מג’סטין טימברלייק (ג’סטין טימברלייק. כן.) הוא עוד הוציא הופעה מעולה. כל כך מעולה שרבים לא קולטים שזה טימברלייק. אבל ה’רוק’ היה מזעזע, לראות את שון וויליאם סקוט מנסה לשחק זה כואב. שרה מישל גלר ומנדי מור היו פשוט לא קשורות לכלום. וקווין סמית’ היה נראה כמו פארודיה על עצמו. חבל, כי הם השאירו טעם רע בסרט מבריק. בקופסה הוא נתן את המפתחות לשני שחקנים די עלובים. למרסדן יש הבעה אחת כל הסרט. ההופעה שלו הייתה כל כך אנמית שלפעמים בזמן שהמצלמה התמקדה בו תהיתי איך הוא מצליח לשלוט על קרני הלייזר שלו בלי משקפיים. קמרון דיאז עשתה אובר אקטינג בלתי נסבל שלא נדבר על הריטוש שהיא עשתה לפנים שלה כתוצאה ממתיחות פנים ומייק אפ. יאיר קורא לזה ככה-ככה, אני הייתי אומר שהם היו ממש מביכים. נכון, לנגלה נותן הופעה מעולה, אך זה רק גרם לי עוד יותר להתאכזב מקלי שנתן את שני התפקידים הראשיים שלו לשני לא-יוצלחים. האם זה היה בכוונה?

    ד. הסצנה בספריה הייתה פשוט מדהימה. הנסיעה באוטו עם דיינה עד עכשיו גורמת לדם שלי לקפוא. קלי איכשהו הצליח לגרום לי לשכוח שאני בעולם מחורבן ביס פלאנט, מוקף באנשים שרצו ללכת לאווטר ולא היה להם כרטיסים אז בלית ברירה הם הלכו לסרט הזה בלי לדעת מה מצפה להם.

    ה. האם נאלץ לחכות עוד 3,4 שנים טובות עד הסרט הבא? אני מתחיל את הספירה.

  14. ליהי 4 פברואר 2010 ב - 8:44 קישור ישיר

    אחד הסרטים הגרועים ביותר שראיתי מעודי.אנא,חבל על כספכם וזמנכם…עדיף להשאר בבית ולקרוא ספר טוב…

  15. גיא אורבניאק 4 פברואר 2010 ב - 12:54 קישור ישיר

    סרט גרוע עדיף על סרט סתמי ומשעמם
    אין כמו סרטים גרועים באמת

  16. עדי 11 פברואר 2010 ב - 1:07 קישור ישיר

    פרודיה גאונית:

    http://www.funnyordie.com/videos/44b3d8f432/the-button

    אגב, סרט משעמם נורא

  17. רן 6 מרץ 2010 ב - 2:45 קישור ישיר

    חיכיתי לסוף יותר מתוחכם מסוג הסופים שאתה אומר נו באמת חרא סרט

  18. שושן 29 מרץ 2010 ב - 16:51 קישור ישיר

    הביקורות שלך – פלצניות. אתה כאילו מחפש מילים כדי לחבל בסרטים. למה שלא תפרגן? למה לקטול כל סרט שמגיע אליך?
    אז, נכון, זה סרט בגבול הבינוניות – אבל חובבי הז’אנר הזה יהנו ממנו מאוד.
    תלמד לפרגן, חבר. תלמד…!

  19. kooki 11 מאי 2010 ב - 22:48 קישור ישיר

    סרט מוזר!

    נהניתי מהפנים היפות של השחקנים, כולל הבחור המוזר ההוא…:)
    עלילה מטופשת
    ביצוע מבלבל
    לא ברור מי נגד מי ולמה…

    וסוף מעצבן!

  20. שאלה שלא כ"כ קשורה 8 נובמבר 2010 ב - 16:51 קישור ישיר

    מה זה ספוילר ומה זאת אומרת שיש בפסקה הראשונה ?

    =============

    רוה לשאלה: לא משנה. קרא כרגיל.

  21. מיכאל 23 19 ינואר 2011 ב - 22:58 קישור ישיר

    עוד קשקוש של קלי. הוא אשף בלערבב מושגים, ז’אנרים ותיאוריות עמומות ותמוהות הנתמכות ע”י נארטיב לא ברור. לינץ’ גאון וקלי סתם תלמיד גרוע.
    ‘הקופסה’ אולי מכיל רעיונות וגרעיני רעיונות מעולים אבל נכשל ובגדול.
    10/4

  22. יפעת 29 מרץ 2011 ב - 14:54 קישור ישיר

    ואוו! אהבתי את הסרט הזה מאוד מאוד!!! לא ידעתי שזה היוצר של דוני דרקו אבל עכשיו כשאני יודעת אני מבינה כי גם את דוני דרקו אהבתי מאוד.
    אני מתה על הסרטים שבא לך לראות אותם שוב פעם איך שהם מסתיימים. ככה גם הרגשתי בדוני דרקו. אני אוהבת את המשחקים בזמן, את העלילה המיוחדת ואפילו שלא מבינים עד הסוף דברים – לפחות עד שרואים בפעם השנייה. לדעתי זה סרט עמוק עם הרבה מסר מאחוריו. הוא ממש גורם לי לחשוב עליו כבר יותר משבוע ומצד שני הוא גם צמרר אותי ברמות והעיר משהו ברמה הריגשית! ניסיתי לספר עליו לאנשים אחרים אבל פשוט אי אפשר להעביר את מה שהרגשתי כשצפיתי בסרט אלא רק לתאר את הדילמה המוסרית, שהיא חשובה אבל לא מעבירה את כל התחושה. צריך פשוט לראות כדי להבין.
    תוך כדי צפייה ידעתי שזה לא סרט בשביל כולם, אבל אני פשוט התמוגגתי!
    לדעתי כדי להנות באמת מכזה סרט צריך להוריד את כל ההגנות והציניות ולהיות מרוכזים במה שרואים ולתת לעלילה להוביל גם אם לא מבינים. צריך להתמודד עם החוסר ודאות קצת ולהיאחז במה שכן מבינים באותו רגע. זה סרט מדהים!


השאירו תגובה