"בתולים". שערות ערבה

דיברתי על "בתולים" בחצי השני של תוכנית הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

מאור זגורי כבר זכה להצלחה כיוצר תיאטרון ("זה אני", להיט הענק של התיאטרון הקאמרי) וטלוויזיה ("זגורי אימפרייה"), לכן מרתק לבחון מה גורם לו לעבור עכשיו גם לקולנוע. מה יש לקולנוע להציע לו, שהתיאטרון והטלוויזיה לא העניקו לו. "בתולים", המבוסס על יצירת התיאטרון הראשונה של זגורי, הוא סרט ביכורים עוצמתי, אינטנסיבי, יוצא דופן ולא צפוי של יוצר ותיק, מנוסה ומצליח, שעבודותיו הקודמות לא היססו לגעת בפופולרי ובפופוליסטי. בבואו אל הקולנוע, זגורי מאמץ אל ליבו את הפיוטי והסוריאליסטי, בסרט שמטשטש גבולות בין מימדים של מציאות, דמיון, זכרונות וטראומות.

אי שם בערבה, בשנות התשעים. נער (מאור לוי) כבן 16 מגלה את מיניותו. אבל הליבידו שלו יבש כמו המדבר שבו הוא חי, כלום לא זורם ממנו. חבר נלהב מדי מספסל הלימודים בתיכון, מדריך אותו איך מאוננים, ונערה (ליאנה עיון, שמככבת בימים אלה גם ב"בחורים טובים") שהגיעה כמו משום מקום כמו פאטה מורגנה בלב המדבר, הופכת למושא חיזור, התאהבות ופנטזיה. הנער מוצא מקלט עם מחשבותיו ודמיונותיו בתוך מכונית כיבוי–אש אדומה, אליה הוא בורח מהבית שהכל בו רועש ומלחיץ. האב (עמוס תמם) לא מרוצה מהבן הילדותי מדי, האם (חן אמסלם זגורי) סוחבת איתה טראומה או משבר נפשי, ומוצאת נחמה בהתכרבלות קרובה מדי עם בנה המתבגר. ובתוך כל זה יש את האח הקטן שמשחק מחבואים – מסתתר, נעלם, ואז מתגלה מחדש, כמו רוח רפאים שרודפת את בני הבית.

"בתולים" הוא לא סרט מעודן. הוא זועק את מצוקותיו ולעיתים קרובות גורם לצופיו להתפלש באבק היגון והכאב של דמויותיו. אבל יש בו עוצמה קולנועית שמפתיעה שוב ושוב, באופן שבו זגורי והצלם בועז יהונתן יעקב (שזכה השנה בפרס אופיר על עבודתו יוצאת הדופן ביופיה בסרט הזה) מהנדסים רגעים ויזואליים רבי עוצמה והדהוד, שהופכים את המדבר למקום שהוא גם גן משחקים חסר דאגות וגם שדה מוקשים של טראומות ורגשות אשמה (הסרט צולם בספיר בערבה, הלוקיישן שבו צולם זמן מה אחר כך גם "הברך" של נדב לפיד, ואפשר לנסות לדבר על נוף הערבה השומם כאיזשהו מרחב סמלי ומטאפורי של הקולנוע הישראלי, בקשר שבין היוצר ובין אמו).

לתוך זה מערה זגורי את הפנטזיות המיניות של הגיבור שלו – שהבוטות שלהן עומדות לעיתים בקונטרפונקט חריף למבע הקולנועי הפיוטי שמקיף אותן. הנער, שהכל סביבו מאובק (מלשון אבק ומאבק), מחפש נחמה ובריחה באמצעות חוויותיו המיניות הראשונות והמדומיינות, כמעין טקס מעבר מילדותיות לבגרות שאולי יוציא אותו ממצב הביניים שבו הוא תקוע.

זה נהדר שגם יוצר מנוסה כמו זגורי מגיע אל סרט הקולנוע הראשון שלו כבמאי ועדיין צריך לעבור את שלב הבוסר. זה גם מרשים שיוצר שרגיל ללהיטים ותשואות, מהמר על סרט שיש בו משהו מחוספס, אמנותי ולרגעים קיצוני, כזה שלא תמיד מקל על הקהל להתמסר לייסורי הדמויות וזעקותיהן, ולפצח את החידות מאחורי הדמויות שבאות והולכות, יוצאות ונכנסות לתוך מחשבותיו של הגיבור ומקשות מאיתנו לנחש מתי אנחנו חוזים במציאות ומתי אלה רוחות רפאים שרודפות את הגיבור, שהסרט הזה הוא טקס גירוש השדים שלו. יש משהו מרשים ועוצמתי מאוד ב"בתולים", זה סרט עם רגעים ויזואליים ואמוציונליים מפתיעים ביופיו ובאפקטיביות שלהם. אבל זה גם סרט שלעיתים קרובות מתנגן בפול–ווליום רגשי, כמו סיר בישול שנמצא במצב תמידי של רתיחה וגלישה. והמעבר בין שני הקטבים האלה – העדין והפרוע – קורה לעיתים בתוך אותה סצינה ואותו שוט. בליבו של הסרט יש כמה סצינות ארוכות מאוד, בין הנער והנערה, שנמשכות לנצח. מצד אחד, הן חושפות את הד.נ.א התיאטרלי של הסרט, מצד שני הן מוצגות בשוטים ארוכים–ארוכים–ארוכים, שהרעיון שלהם לעיתים טוב מהביצוע, אבל חושפים עד כמה האמביציה הקולנועית של זגורי מרשימה. לא תמיד זה עובד, אבל בסרט הזה יש כמה רגעים בלתי נשכחים.

"בתולים" מצטרף לכמה יצירות קולנועיות דומות, ולא פחות אדיפליות, שאולי היוו עליו השפעה. החל ממראה הדמדומים הנצחי של "לה לונה", סרטו של ברנרדו ברטולוצ'י על קשר אינטנסיבי מדי בין נער ובין אמו, עבור ב"איך הרגתי את אמא שלי" של קסאווייה דולן, שזגורי מתחרה בו בעוצמות המלודרמטיות שזועקות מהמסך, ועד ל"אדמה משוגעת", סרטו של דרור שאול, שיש ביניהם כמה נקודות השקה כסרטים אישיים על התבגרות בדרום ישראל בצל חיים לצד אם עם בעיות ומצוקות. "בתולים" דומה ושונה מכל אחד מהם, ומרכיב לעצמו תמונה שיש בה יופי גדול וכאב כמעט בלתי נסבל.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 20.11.2022)

ציוץ